E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ בהעלותך - תשס"ג
רמב"ם
בדין איסור לשכון בארץ מצרים
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

ברמב"ם פ"ה מהלכות מלכים הל' ז' איתא: "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול וכו' וכנגד המדבר, הכל אסור להתיישב בה. בשלשה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים, לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד; לא תוסיף עוד לראותה; לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וכו'". ובהל' ח': "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם, אין בו מעשה, וכו'. ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד גוים, מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות וכו'".

והנה דברי הרמב"ם אלו צריכים ביאור, דהתחיל ב"לשכון" והמשיך ב"לשוב" ו"לחזור" וסיים ב"להשתקע", ושוב הזכיר "לשוב" ו"לשכון". ויש להבין בין כל הני לשונות מהו תוכן האיסור, האם הוא לשכון או לחזור או להשתקע.

והנה בביאור ה"ח דמותר לחזור לפרקמטיא, הביא הגהות מימוני בשם הירושלמי (סנהדרין ס"פ חלק), "לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרגמטיא ולכבוש הארץ". ע"כ. הרי דבירושלמי למד האיסור שהוא רק לישיבה. וצ"ע, דמנין להירושלמי האי לשון ישיבה, דבפסוק נאמר ל"שוב" ואין הפי' של לשוב היינו ישיבה. ואפשר שהירושלמי פירש לשוב - לחזור ע"מ לישיבה, ומש"ה למד מהפסוק דמותר לחזור לסחורה, ודו"ק.

והנה בנו"כ ובכמה תשובות הראשונים מביא השאלה הידועה, דאיך גרו במצרים כמה קהילות חשובות, וגם הרמב"ם בעצמו גר בארץ מצרים. ואע"פ שמובא באחרונים: "שהעיד הר' שמואל מבני בניו של הרמב"ם, שהרמב"ם כשהי' חותם שמו באגרת שלוחה הי' מסיים "העובר בכל יום ג' לאווין", ומזה משמע דהרמב"ם העיד על עצמו שבאמת הי' אסור לו לשכון בארץ מצרים. אבל צ"ע, איך נאמר על הרמב"ם שעליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" שעבר על ג' לאווין בכל יום, (ועיין לקו"ש חכ"ג בפרשת נשא, דא"א לומר על נשיא שבט שעשה שלא כהוגן. ע"ש).

והנה רבו התירוצים על קושיא זו, ואביא מקצתם בקיצור:

הפר"ח תירץ, דלפי פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' איסו"ב הלכה כה, שכתב כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות, ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם, ואלו המצרים שבארץ מצרים אנשים אחרים הם . . והואיל ונתערבו . . הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר . . מותרין לבא בקהל מיד". ע"כ.

ולפ"ז כתב הפר"ח, דגם לענין לשכון במצרים כן הדין, שמותר, מאחר שאין הם אותן מצרים. וכבר הקשו כמה מהאחרונים ע"ז מדברי הרמב"ם לעיל בהל' מלכים, דמוכרח דלענין לשוב למצרים לא מהני הא דבא סנחריב ובלבל, ועיין בלקו"ש חי"ט פרשת שופטים-ב, מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע ע"ז שדין כל דפריש שייך רק בגירות, אבל לא במי שבא לשוב לארץ מצרים. עיי"ש.

רבינו בחיי בפרשת שופטים כתב: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, זו היא מצוה לשעה, לפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים ברשעתם בכל מעשה תועבה, כמו שנאמר במעשה ארץ מצרים וכו', ואין זו מצוה לדורות, שיאמר הכתוב להתיישב במצרים לעולם, שהרי אנו רואים כמה קהילות קדושות דרים שם מאז ועד היום וכו'". ע"כ. נמצא, דלרבנו בחיי כל האיסור של לשכון במצרים אינו נוהג כ"א בזמן ההוא, אבל בזמננו אינו נוגע איסור זה כלל. וגם זה לא א"ש לדעת הרמב"ם, דלדעת רבנו בחיי אין זה איסור לדורות, ולמה הביאו הרמב"ם כלל, מאחר שאינו נוגע.

והנה על ב' פירושים הנ"ל קשה מגמרא סוכה (פרק החליל נא, ב), דאיתא שם: "וכולהו (אנשי אלכסנדריא) קטלינהו אלכסנדרוס מוקדון, מ"ט איענשו, משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואינהו הדור אתו". עיי"ש. הרי דמצינו דלאווין אלו נוגעים גם בזה"ז, וזה לא כהנ"ל.

והנה בלישנא דגמרא הנ"ל יש לדייק, דהגמרא מקשה "מ"ט איענש", ומתרצת "משום דעברי אהאי קרא", ואח"כ כתבה "ואינהו הדור אתי", דהול"ל "משום דעבד אלאו דלא תוסיפון" ומהו לשון "אהאי קרא". וגם, מהו לשון "ואינהו הדור אתו", הרי הי' שם קהילה גדולה כ"כ "כפלים כיוצאי מצרים" שגרו שם, ומה הדיוק על "ואינהו הדור אתו". גם צ"ע, למה הביאה הגמרא דוקא פסוק זה של "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", מן הג' פסוקים שהביא הרמב"ם, ובפרט שאין זה פסוק הראשון שמדבר אודות איסור לשכון במצרים.

והנה בין מוני המצוות יש מחלוקת איזה לאו מן השלושה למנות. אי מהפסוק בפרשת בשלח, או מן הפסוק בפרשת שופטים: הבה"ג ודעימי' סברי דהלאו הוא מהפסוק דפרשת בשלח. והרמב"ם והרמב"ן וכו.' סברי דהלאו הוא מהפסוק דפרשת שופטים. ובשלמא לשיטות אלו דמונין הפסוק דשופטים, אתי שפיר למה הגמרא הביאה האי פסוק. אלא לשיטות אלו דמונין הפסוק דבשלח, ודאי קשה, למה הביאה הגמ' האי קרא.

והנה בהאחרונים שקו"ט על פירוש הפר"ח והבחיי, אם איסור לשכון בארץ מצרים הוא דין בהאומה או בהארץ. דשיטת הפר"ח והבחיי היא, דהאיסור הוא דין בהאומה דמצרים, הנה מאחר שבא סנחריב ובלבל האומות, ואין זה אומה של מצרים, או דרק האומה שהייתה בזמן יציאת מצרים היתה מעשיי' מקולקלין, אבל עכשיו כבר אין האומה כמו שהיתה אז, א"כ אין האיסור נוהג עתה. והחולקים עליהם סברי דהאיסור הוא בהארץ, וא"כ אין נ"מ מי היא האומה הנמצאת שם, הרי האיסור במקומו עומד.

ויש להבין במה תלוי' שאלה זו, אם הוא דין באומה או בהארץ, ומה הסברות לכאן ולכאן.

ואפ"ל, דכשנעיין בהג' מקומות שהזהירה תורה, נראה ג' לשונות שונות: דבפרשת בשלח כתוב "כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם". ובפרשת שופטים "ולא ישוב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". ובפרשת כי תבוא: "והשיבך ה' מצרים באניות, בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה".

והנה בפסוק הראשון שהוא בפרשת בשלח, הדגש הוא על המצרים, והיינו דכאשר ראיתם את מצרים גו', לא תוסיפון לראותם, דג"כ נראה דקאי על המצרים. ופסוק השני והשלישי נראה דהדגש הוא על הארץ, מזה שכתוב "בדרך הזה", או "בדרך אשר אמרתי וגו'", דהדגש הוא על המקום.

ואולי מזה נובעת השאלה אם הקפידה היא על האומה או על הארץ, מאחר דמהפסוקים יש משמעות לכאן ולכאן, והשאלה היא מהו עיקר המכוון בהפסוקים. אבל עדיין צריך עיון על הבחיי והפר"ח, דמאחר שכתוב אחד מדגיש את האומה, ושני כתובים מדגישים הארץ, מנ"ל לומר שהקפידא היא רק על האומה, והו"ל לומר דהקפידא היא על שניהם, ונ"מ אם יהי' אומה בלי ארץ - שיהי' אסור, וכ"כ כשיש ארץ בלי אומה ג"כ אסור?

ואפ"ל לשיטת הפר"ח והבחיי, דעיקר האיסור הוא מה שנאמר בפרשת בשלח, ומה שנאמר בפרשת שופטים וכי תבוא אינם עיקר הלאווין. וההוכחה מזה היא מפשטות הכתובים, דבפרשת שופטים כתוב "וה' אמר לכם", דמוכח דהלאוו לא נאמר כאן, כ"א שזהו חזרה על מה שנאמר במק"א, וכן בפרשת תבוא כתוב "בדרך אשר אמרתי לך", דמזה ג"כ משמע דזה קאי על מה שנאמר כבר, ובפשטות זה קאי על מ"ש בפרשת בשלח, ומאחר שבפרשת בשלח הדגש הוא על האומה, שוב צ"ל דכל הג' מקומות שהזהירה התורה, הדגש באמת הוא על האומה.

ולפי ביאור זה בפר"ח והבחיי, אפשר לבאר הגמרא לשיטתם, דאה"נ דהגמרא דקאמר "מ"ט איענשו", הפירוש לשיטתם הי' דהלא לא עברו על שום לאו, אי משום דבא סנחריב ובלבל, אי משום דרק המצרים דזמן ההוא נכללו בהאיסור. וביאור התירוץ של הגמרא הוא, דאה"נ דלא עברו על שום לאו, ומש"ה לא קאמר הגמרא "דעברי אהאי לאו", כ"א "אהאי קרא", דבאמת ליכא לאו כזה.

גם אתי שפיר מה שלא הביאה הגמרא הפסוק דפרשת בשלח, אף שהוא הפסוק הראשון והעיקרי להבחיי והפר"ח, משום דהפסוק בפרשת בשלח הוא המקור דאין שום בעיא לשכון עכשיו בארץ מצרים. ולפ"ז י"ל, דמה שמביאה הגמרא הפסוק דפרשת שופטים, הוא משום דאע"פ דאין פירוש הלאו דקאי על ארץ מצרים דהשתא כנ"ל, מ"מ מאחר דהפסוק הוציאו בלשון כזה, שהמשמעות היא דגם היום אסור משום דהוא איסור על הארץ ולא האומה, מזה דייקא הגמרא דיש איזה עבירה ע"פ "האי קרא", אע"פ שאינה לאו. ואולי זהו ג"כ לשון הגמרא "ואינהו הדור אתו", דהגמרא דייקא לכתוב לשון הפסוק של "לשוב בדרך הזה", ולא על עצם השיכון במצרים משום ד"עברי אהאי קרא", ולשון "הקרא" הוא מה ד"הדור אתי", היינו "לשוב בדרך הזה" (וכמו דמצינו שיטה דרק אם חוזר מא"י לחו"ל אסור, דהדקדוק הוא על השיבה למצרים).

ונמצא דלהפר"ח והבחיי הגמרא מחדש דאע"פ דאין לאו של לשכון בארץ מצרים בזה"ז מ"מ יש איזה סרך איסור מדיוקא דקרא, וע"ז נענשו אנשי אלכסנדריא

וכ"ז הוא ליישב הבחיי והפר"ח מקושיית האחרונים מהגמרא דסוכה בתור דמצוה ליישב, אבל עדיין אין זה מספיק לפרש שיטת הרמב"ם, דבודאי אינו מסכים עם הבחיי והפר"ח כדמוכח מהלכותיו הנ"ל, והוא עצמו גר בארץ מצרים. והמשך יבוא אי"ה*.


*) ראה בענין זה בס' 'פרדס יוסף החדש' פר' שופטים (יז, טז) אות קד בארוכה. המערכת.

רמב"ם
דיוק בלשון הרמב"ם
הרב ישעי' זוסיא פלדמן
תושב השכונה

כותב הרמב"ם (הלכות שגגות פ"א ה"א): "כל העובר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה שיש בה מעשה, שחייבין עלי' כרת, הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת, ומצות עשה שיקריב חטאתו על שגגתו".

וברמב"ם לעם מעיר (הערה 1): "לא מובן מה נתחדש כאן, הרי כבר כתב מחוייב להביא קרבן חטאת". עכ"ל.

וי"ל בפשטות: הרמב"ם מבאר כאן, שמלבד שמחויב להביא קרבן חטאת על שגגתו לכפרה על חטאתו, נוסף לזה הוא מקיים מצות עשה שמקריב קרבן על שגגתו, ויש לו שכר על קיום מצות עשה.

רמב"ם
שיטת הרמב"ם באיסור ב"י מו' שעות
הת' ברוך לבנוני
תות"ל - 770

כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"ג ה"ח), וז"ל: "אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ומעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו ושכחו בעת הביעור ולא ביערו, ה"ז עבר על לא יראה ולא ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הביטול מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא".

משמע שלשיטת הרמב"ם עובר בב"י וב"י משעה ו' ביום י"ד. והראב"ד משיג בזה, וז"ל: "אולי סובר זה המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה בב"י וב"י, ואינו כן, דשבעת ימים כתיב", ותו לא. דאיסור ב"י הוא רק - בשבעת ימי הפסח, ולא בי"ד ג"כ. ובמ"מ (שם) מתרץ, שלרמב"ם עובר בב"י רק מליל ט"ו, אלא ר"ל הכא שביטול לא מהני לאחר שש, דזה אינו שלו.

ו'בנודע ביהודה' (מהדו"ק או"ח ס"כ) אומר שתירוץ המ"מ אינו במשמעות דברי הרמב"ם כלל, ולכך מפרש דלהרמב"ם חיוב ב"י הוא מו' שעות ולמעלה - אף שממשמעות דקרא, החיוב הוא רק מט"ו. ולמד זה בגז"ש, דכתיב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", וכתיב "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", מה שאור הנאמר בשבעת ימים חייב על בל יראה ובל ימצא, אף השאור הנאמר בי"ד חייב על בל יראה ובל ימצא*.

וצריך להבין דברי ה'נודע ביהודה', דהרי הרמב"ם במנין המצוות שלו (ריש הל' חו"מ) מונה "שלא לאכול חמץ ביום י"ד מחצות היום ולמעלה . . שלא לאכול חמץ כל שבעה, שלא יראה חמץ כל שבעה". הרי להדיא שאיסור ב"י וב"י הוא רק כל שבעה, ולא לפנ"כ, ובי"ד ישנו רק איסור אכילה. וא"כ מוכרח לכאורה לומר כדברי המ"מ, שלהרמב"ם אינו עובר בב"י בי"ד, אלא רק כל שבעה (ובאמת, הראב"ד שמקשה על הרמב"ם, מתחיל "אולי סבר המחבר שמשש שעות ומעלה עובר בב"י").

אלא שלאידך עדיין צ"ב, שמפשט ההלכה בפרק ג' (חו"מ) משמע שעובר בב"י מו' שעות ולמעלה, ולא רק מליל ט"ו.

והנה אפ"ל שלכך ה'צפנת פענח' (הרגצ'ובי) מבאר בדברי הרמב"ם - באו"א, וז"ל: "עיין בירושלמי פסחים (פ"ה), דמוכח דעובר לאחר חצות בב"י לר"י, ע"ש בה"ד. ועי' רש"י (דף ד, א) וכ"מ. אך נראה לי כך, דאם השהה אותו גם בפסח, עבר למפרע מאחר חצות. אבל אם ביערו קודם שחל הפסח, אז לא עבר לאחר חצות. והוי כעין הך דירושלמי פ"ד (ה"ד) דע"ז, גבי החוצב צלם לע"ז, דלכשיגמר אז לוקה על כל סיתות וסיתות, ע"ש. ואם לא גמר, אינו לוקה כלל, דאין שם ע"ז עליו במחובר, וכבר כתבתי בזה". עכ"ל.

ולפי דבריו אתי שפיר להרמב"ם, דאינו עובר בב"י מו' שעות, אך לאידך בליל ט"ו עובר למפרע משעה ו'. ולכאורה צ"ב בזה, דממ"נ אם אין הלאו מו' שעות, מדוע כשנכנס ליל ט"ו אזי למפרע עובר מו' שעות?

ובביאור דברי הרגצ'ובי יש להקדים: בלקו"ש חל"ה פר' וירא (עמ' 65) גבי מצוות חינוך לקטן, מביא כ"ק אדמו"ר אפשרות לומר שהוי מדאורייתא "כיון שא"א שיקיים כל המוטל עליו בלי הכנה קודמת, הן לימוד וידיעת המצוות, והן הכנתו והכשרתו שיתרגל לקיימם בפועל", האומנם שא"א לחייב קטן דהוא לאו בר חיובא, אבל מי"ג שנה ומעלה הוא מחוייב להיות במצב שיודע איך לקיים המצוות בפועל. א"כ חלק מחיובי המצוות המוטלים עליו, הוא גם שיידע המצוות בהיכנסו לשנת הי"א, ז.א. שלפני י"ג הוא לא מחוייב במאומה, דהוא לאו בר חיובא, אך בהגיעו לי"ג שנה שהוא מתחייב במצוות, הוא מחוייב למפרע - שיידע לפנ"כ המצוות.

היינו שחיובי המצוות עצמם דורשים לא רק שיקיימום בפועל, אלא גם את האפשרות לקיום, וזה ע"י ידיעת פרטי המצווה, דאילולי ידיעת המצוה, אף שיהיה לו רצון לקיים המצווה, אך לא יידע איך לבצעה בפועל.

וע"כ שמתחיל הקטן להתחייב במצוות - בן י"ג ויום א' - אם לא יידע איך ובמה מקיימים המצוות, לא יוכל לקיימם, ע"כ חייב הבן י"ג לדעת כבר ברגע כניסתו לשנת הי"ג, את המצוות.

וזהו הפי' שחייב הבן י"ג למפרע לדעת כבר לפנ"ז את המצוות, וזהו חיוב לא כשהוא קטן, מכיון דאז הוא לאו בר חיובא, אלא כשהוא כבר גדול, ובזה טמון הזמן שלפני כניסתו שהוא חייב אז ללמוד את פרטי המצוות.

עד"ז לכאורה אולי אפ"ל גבי חיוב ב"י וב"י. כיון שהתורה דורשת שאדם יבער ויוציא את החמץ מביתו, א"כ בכדי שכבר בכניסת ליל ט"ו לא יהיה חמץ בביתו, אזי צריך הוא לבער זאת לפנ"ז. א"כ יוצא, שבעצם התורה אומרת שמו' שעות ולמעלה צריך לבער החמץ, וזהו חלק מהלאו דב"י, ובכדי שלא יהיה חמץ בליל ט"ו, צריך להוציא זאת כבר לפנ"כ - מחצות יום י"ד, וא"כ ניחא, שאם השאיר החמץ לאחר ו' שעות ביום י"ד, אך ממש לפני כניסת ליל ט"ו ביערו, אינו עובר בב"י, כיון שכל האיסור מו' שעות, הוא כ"הכשר מצווה", שלא יהיה חמץ בליל ט"ו, ועתה כבר אין חמץ. אך אם נשאר החמץ בתוך ט"ו, אזי עובר למפרע מו' שעות של יום י"ד, כיון שמאז הוא חייב לבער ע"מ שלא יהיה בביתו חמץ - בט"ו, ועתה שישנו, כבר עבר למפרע מו' שעות. וא"כ ניחא שזהו שיטת הרמב"ם, ולכך במנין המצוות לא מנה איסור ב"י מו' שעות, דזהו רק למפרע כשנשאר בתוך ט"ו, ולאידך בהלכותיו (בפ"ג, הנ"ל) מוזכר ל' "ב"י" גם מו' שעות, דשייך זאת כשנשאר החמץ בתוך ט"ו.

בדומה לזה מצינו בשו"ע אדמוה"ז (סי' תמו ס"ב), דכתב, וז"ל: "ואפשר שאף כשמבער משעה שישית ואילך עד הלילה אי"צ לברך עליו, אא"כ מבערו בתוך הפסח, דכל שלא הגיע הפסח עדיין לא נגמרה מצוות הבדיקה והביעור, שהרי אינו עובר עליו בב"י וב"י עד הלילה. ולא צוותה תורה לבער החמץ בער"פ מחצות היום ולמעלה אלא כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י בתוך הפסח, כמו שנתב' בסי' תלב, ונמצא דכשמגיע הפסח, נגמרה למפרע מצוה מה"ת במה שבדק וביער את החמץ מרשותו וספק ברכות להקל".

אלא נראה שכ"ז שצותה התורה לבער משש שעות ולמעלה, הוא כדי שלא יעבור בב"י בליל ט"ו (אף שלאדה"ז אין משמע שעובר בב"י למפרע מו' שעות, אך על יסוד זה א"ש דברי הצ"פ ברמב"ם). ולפי"ז יש עוד לבאר מ"ש בריש סימן תלא: "...עובר על מ"ע מחצות יום י"ד ואילך בכל רגע ורגע שאינו מבער את החמץ מן העולם". ומקשים בזה, מ"ש מ"ע זו משאר המצוות, כגון מילה, שאינו עובר כל רגע. וי"ל בזה בפשטות, כיון שמ"ע זו יסודה היא מאיסור ב"י, שצריך לבער שלא יעבור על ב"י בלילה, ולכך כל רגע הוא מחוייב בזה, ע"מ למנוע את האיסור.


*) ראה קו"א סי' תלב ס"ק א, דאדה"ז נקט בהדיא בשיטת הרמב"ם שאינו עובר עד הלילה, וציין להמ"מ ולהכס"מ. המערכת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות