E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ וירא - כ' חשון - תשס"ד
פשוטו של מקרא
"תן לי הנפש"
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

פירש"י פרשת לך לך ד"ה תן לי הנפש (יד, כא): "הגופים מן השבי שלי שהצלת החזר לי הגופים לבדם".

וזהו לשונו של "המזרחי" על פירוש רש"י זה: "הודיענו בלשונו זה, שהנפש פה מורה על הגוף ושהוא שם המין המורה על גופים רבים, ושהגופים האלה הן מאותן שהציל מהשבי, ושהן הגופים שנשבו משלו, ושפירוש תן החזר שהרי שלו היו מתחלה, ושפירוש קח ישאר בידיך, וזה מה שהורה במלת לבדם", עכ"ל.

וצריך עיון קצת בדבריו, שהרי בתחלת פרשת לך לך כתיב (יב, ה): "ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו'", והפירוש הפשוט של ו"הנפש" שם הוא אנשים ונשים, וכמו שרש"י מפרש בד"ה אשר עשו בחרן.

והוא פשוט כל כך שאין רש"י מפרש שם כלום על תיבת "הנפש".

ועל דרך שפירש"י (שם) בתחילת ד"ה אשר עשו בחרן: "שהכניסו (תחת כנפי השכינה)" – סתם, ואני מפרש "בני אדם", שהרי זהו הפירוש הפשוט של ו"הנפש", וכן על דרך זה בנוגע לענינינו, דלא הי' מהצורך לכאורה לפרש כאן שהמבואר בנוגע לגופים. ואם הי' מפרש רק "שהצלת משלי לבדם" ותו לא, הי' הכל מובן.

וגם הלשון "גופים" שבפירש"י קשה קצת, ולכאורה הי' מתאים יותר הלשון "אדם" שהוא לשון הרגיל יותר. ועל דרך שכתוב בפרשת מטות (לא, כו): "השבי באדם וגו'".

וראיתי בפירוש "רבי יעקב קניזץ" על פירוש רש"י, וז"ל: "רצה לומר, שלא נפרש במלת "נפש" – אדם ובהמה, ומלת "הרכוש" – השלל, לזה פירש הגופים מן השבי שהצלת. ורצה לומר הגופים שיהיו ערומים מכל לבוש. ודקדק רש"י זה לפי שלא אמר תן לי האדם", עכ"ל.

ואולי לפי פירוש זה יתורצו השאלות הנ"ל. רק שבשולי הגליון על הפירוש הנ"ל כתב, וז"ל: "צריך עיון מהר המקור להבחנת רבינו", עכ"ל.

פשוטו של מקרא
בשר וחלב בסיפור אברהם אבינו והמלאכיםובגדרי לפני עור
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

בפרשתנו עה"פ "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה" (וירא יח, ח) כתב ה'דעת זקנים מבעלי התוס' מהמדרש, וז"ל: "מלמד שהאכילם בשר וחלב".1ע"כ. וכ"ה בלקו"ש חל"ה עמ' 264 וזלה"ק: "וגם בכו"כ ספרי טעמי המנהגים דעברו על איסור בשר בחלב (וש"נ – פס"ר ועוד)". עכלה"ק.

ויש להבין2: כיצד האכיל אברהם אבינו למלאכים בשר וחלב, הרי קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה3.

ובספר חנוכת התורה (להר' ר' העשיל זצ"ל) בפרשת משפטים כתוב ע"ז, וז"ל: "ולכאו' קשה ממ"נ, באיזה אופן אכלו המלאכים בב"ח אצל א"א ע"ה, אי אכלו שלא כדרך בישולו הלא אין כאן איסור דאורייתא, דרק דרך בישול אסרה תורה, ואי דאכלו דרך בישול א"כ קשה על א"א ע"ה שקיים כל התורה, היאך בישל בב"ח, הא בבישול לחוד ג"כ איכא איסור לאו", עכ"ל. ונשאר בצ"ע.

ומתרצים קושיא זו בכמה אופנים:

א. מבואר בכמה ראשונים שלא הי' כאן בב"ח (וחולקים על שיטת הדעת זקנים) כלל ועיקר, דקודם נתן להם חמאה וחלב ואחר כך בן הבקר שלא לאכול החלב אחר הבשר, כי שומר מצות הי' אברהם אבינו. כן פי' גם ר' יוסף בכור שור. ו'הרוקח' פי', "ויקח חמאה וחלב ונתן להם עד שיתבשל הבשר", וכן פי' האברבנאל וכ"ה במדרש הגדול דנתן להם חלב ואח"כ בשר.

וכן פי' בפשטות כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ו משפטים ב' בשוה"ג להערה 40 וזלה"ק: "א) שאכלו בזה אחר זה (ובלאה"כ מוכח כן – פרש"י שם עה"פ קמא קמא כו')".4

ב. ועוד תי' כ"ק אדמו"ר שם: "א) מי שאכל זה לא אכל זה, אף שנתן להם ג' לשונות אף שנתן חמאה – הוא בכדי שתהא הבחירה ביד כאו"א, ואולי ירצו כולם רק בבן הבקר, וה"ז הכנסת אורחים בהידור, וק"ל". עכלה"ק. ומצאתי מפורש כפי' זה באברבנאל, וז"ל: "עה"פ בן בקר וטוב, ופי' לא שיחשוב שיאכלו אותו כולו אלא מפני כבודם שיביאו לפניהם תבשילים הרבה צלי אש ובשל מבושל יאכלו מה שיאכלו". הרי מפורש כתירוץ השני של כ"ק אדמו"ר.

ג. במדרש הגדול מבאר מ"ש "ויאכלו - הראויים לאכילה אכלו, שהרי אברהם וישמעאל וענר ואשכול וממרא היו בישיבה עמהן" עכ"ל. ואולי משמע מפי' זה שכ"א אכל ממין אחר.

ועפי"ז מתורץ השאלה הידועה דלמה לא הביא הלחם שהכין, שאף שפירשה שרה נדה וא"א אוכל חולין בטהרה הי', הרי האורחים לא נזהרו מאכילת חולין בטהרה ולמה לא הביא בשבילם5? אלא אי נימא דאברהם וישמעאל הסבו עמהם, ניחא. דלא הביא הלחם שניטמא.

ד. הלמבי"ם כותב דהבקר נעשה ע"י ספר יצירה, ובבהמה הנבראת ע"י ספר יצירה אינו נוהג איסור בשר בחלב, ובזה מיישב איך האכיל א"א בב"ח למלאכים. ובזה מיישב לישנא דקרא "בן הבקר אשר עשה", דא"א עשאו בעצמו, שלכן אין נוהג בו איסור בשר בחלב. ולהעיר מהגמ' סנהדרין (דף סה, ב): "ר"ח ור"א הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיבירו להו עיגלא תילתא ואכלי לו".

והנה עד כאן נקטנו, דמכח כמה ראיות לא היה כאן עירוב בשר בחלב, אך לאידך משמע מכ"ז דאם כן אכן היה עירוב בשר בחלב6, היה באמת קשה על אאע"ה איך האכילם בב"ח.

וי"ל – לולי דברי כ"ק אדמו"ר והראשונים דלעיל – דאולי ע"ד ההלכה לא היה אסור לא"א ע"ה לכתחילה לתת להמלאכים מאכלי בשר בחלב, דכל האיסור – מלבד איסור בישול בשר בחלב שהוא איסור עצמי בפנ"ע7, הוא איסור דלפני עור - שא"א ע"ה נתן להמלאכים דבר איסור8.

ואולי י"ל, דבנדו"ד לא היה איסור דלפני עור במה שנתן בשר בחלב להמלאכים, והוא בשני אופנים:

אופן הראשון: בשו"ת אמונת שמואל סי' יד9 כתב לחדש, דהא דאסור להושיט לזולתו דבר איסור ולהכשילו בעוון הוא דוקא כשהמכשיל גם שייך באותו האיסור גופי', אבל היכא דלמכשיל שרי - אף שלנכשל הוא אסור - ליכא בזה משום לאו דלפנ"ע. ושאני מושיט כוס יין לנזיר דעובר משום לפנ"ע אף דהמושיט אינו נזיר כיון דסו"ס גם המושיט שייך בדין נזירות אם ידור בנזירות.

וראה בדו"ח לרעק"א פסחים (דף כב, א ד"ה והרי אבר) שהוכיח מהגמ' שם כדברי האמונת שמואל.

(אך הפר"ח ביו"ד סי' סב סק"ג וכן הפמ"ג בשושנת העמקים כלל י' הרבו להקשות עליו מכ"מ ע"ש, ואכ"מ להאריך בזה. וראה ס' שירת משה בעניני לפנ"ע סי' ג' בארוכה בזה).

עכ"פ נמצא, דלשיטת האמונת שמואל בגדרי לפנ"ע, אם המכשיל אינו אסור בהדבר מותר לו להושיט אף להנכשל.

והרי מכש"כ וק"ו להיפך, דאם הנכשל אינו אסור בהדבר - אף דלהמכשיל אסור - אין איסור של לפנ"ע!10 והרי ענין בב"ח היה הידור פרטי11 של אאע"ה, ובפשטות האורחים לא קיבלו עליהם עדיין איסור זה, וא"כ למה יהא אסור להם לאכול בב"ח? ולמה יהא אסור לא"א ע"ה להושיט להם מה שרק אסור לו ולא להם12?

ואביא ראיה לדברי, והוא מדברי המהרי"ט אלגאזי במס' בכורות (ו', ב, אות ב') דמביא מש"כ הרב בצלאל בכת"י בשם תוס' חיצוניות בענין חלב (בקמץ) בהמה טהורה, "מנלן דמותר מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב, ובודאי לא האכילם איסור. ואומר רבינו יחיאל מפרי"ש, דהיה סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כך, כי אין זה משבע מצוות שקבלו עליהם. ואף בירושלמי (כוונתו למדרש תהלים ח, ב) משמע שאכלו בשר וחלב". ע"כ מהתוס'.

והקשה מהרי"ט אלגאזי, דאיך האכיל אברהם למלאכים חלב, הא היה סבור שהם ערביים ואם כן הרי חלב אבר מן החי הוא ואסור לבני נח (ורק משנתנה תורה והותרה לישראל על כן גם לב"נ שרי מטעם מי איכא מידי), ואם כן איך האכילם אברהם חלב, הא אית בי' משום לפנ"ע, ע"כ13.

הרי דהוקשה לו רק ממה שהיה אסור לב"נ, אבל מה שמותר לב"נ לית בי' משום לפני עור.

וכן ראיתי מובא בס' תוס' השלם על אתר אות א' בהערה "דאפשר דרק לעצמו היה א"א נזהר בעירובי תבשילין, אבל לא נשמר מליתן לאחרים בשר ואח"כ חלב, כי כיון שעדיין לא היו מצווים עלי' אין כאן בית מיחוש של איסור לפנ"ע", ע"כ.

ויש לבאר באופן שני: דהנה חקרו האחרונים14 אי איכא לפנ"ע כשהמכשיל שוגג במעשה ההכשלה, דאיתא בתו"כ (מובא בפרש"י) דלפני סומא בדבר . . אל תאמר לו מכור את שדך . . ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו, שמא תאמר עיצה טובה אני נותן לך והרי הדבר מסור ללב שנא' ויראת וגו'.

הרי רק אם כיון להכשילו, ולכאו' הוא הדין במכשילו בעבירה והוא שוגג כגון דהושיט יין לנזיר וחשב שהוא מים, דנמי לא עבר אלאו דלפנ"ע.

והרמב"ם בפי"ב מהל' רוצח הל' י"ד כללם יחד, וז"ל: "וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עיצה שאינה הוגנת או שחיזק יד עוברי עבירה".

אך יש מי שכתב דאפש"ל דבעבירה אפי' בשוגג ה"ה עובר על לאו דלפנ"ע, ויסודו עפ"י החקירה הידועה15 בדין לפנ"ע, האם הוא לאו בפנ"ע או פרט בכל עבירה פרטית, דאי נימא דאיסורו הוא פרט וענף מאיסור העבירה שמכשיל בה, והרי בעבירה בעלמא גם בשוגג חשיב איסור.

אך כ"ז דוקא במי ששגג ולא ידע מהאיסור, אולם במי שבמזיד הטעו אותו, כגון נזיר שבא ואמר שכבר נגמר נזירותו ומושיטים לו כוס יין, או ישראל שבא ואמר שהוא נכרי ר"ל, ונותנים לו דבר איסור שמותר בהנאה וכדו', וכי יימר שעבר המושיט על לפנ"ע? הא ודאי ליתא.

וא"כ בנדו"ד שהמלאכים באו ונדמו כערביים המשתחווים לאבק שעל רגליהם, אין כאן איסור של לפני עור מצד א"א ע"ה, כיון שהם הם במזיד הטעו אותו.

אף שחפשתי בספרים ולא מצאתי' מפורש, אך לכאו' פשוט הוא דדין לפני עור אינו שייך במי שבמזיד מטעה אותך. ויצא מזה השלכה חשובה לדינא להרבה ענינים, ולמשל המבואר בשו"ע אדה"ז הל' רבית סעי' ג', וזלה"ק: "ואפי' אינו ערב אלא בעד הקרן בלבד אם לא היה מלוהו בלעדו עובר משום ולפני עור... עכלה"ק. הנה לכאורה עובר אלפני עור רק אם עשה האיסור (אדה"ז מדבר במקרה שהיה ערב בעד הלואה של ריבית) ביודעים, אבל אם הטעו אותו – למשל שהלווה אמר שהוא אינו יהודי ר"ל, לא עבר אלפני עור, ודו"ק.


1) וע"ש שמזה היתה טענה למלאכים כשאמרו תנה הודך על השמים, ואמר להם לא תבשל גדי בחלב אמו ואתם כשירדתם למטה אכלתם בב"ח שנא' ויקח חמאה וחלב, ויש שמביאים מזה ראי' שאברהם בישל יחד את הבשר והחלב שאל"כ מה הטענה על המלאכים? וראה לקמן.

2) וכן הק' במשך חכמה על אתר ובעוד מפרשים, ובמשך חכמה שם תי' דהבן בקר הי' בן פקועה דשחיטת אמו מתירתו ואין בו משום בב"ח כדאיתא בחולין (פ"ח, מ"ג), עיי"ש.

3) ולהעיר מהמבואר במדרש הגדול (וכ"ה בס' חצי מנשה מובא בחומש אוצר הראשונים על אתר), דקיים א"א כל התורה כולה אפי' עירובי תבשילין פי' עירובי מאכלין כמו בשר בחלב, אך ראה לקמן דעפי"ז מוכיחים ראשונים אלו ועוד שלא עבר כאן א"א אאיסור בב"ח, עיי"ש.

4) ועפי"ז מתורץ גם מה שהקשו בענין זה, דכיצד נתן אאע"ה לפניהם בשר יחד עם חלב הרי אסור לאכלן על שלחן אחד כפי שנפסק ביו"ד סי' פח סעי' א' דאפי' בשר חיה ועוף אסור להעלות על שולחן א' שאוכל עליו גבינה שלא יבוא לאוכלם יחד.

אלא דעפ"י ביאור כ"ק אדמו"ר (והאברבנאל) מובן שלא היה ביחד אלא בזה אחר זה.

ולהעיר שיש מפרשים הפסוק כאן "והוא עומד עליהם" עפ"י ביאור הפוסקים ביו"ד בסי' פח (ראה יבין דעת) דהיכר מהני, דמסתברא דגם שומר מהני, דלהכי כתיב "והוא עומד עליהם" - בתור שומר, וא"כ שוב היה מותר להם לאכול בב"ח על שולחן אחד.

וראה בזה בס' מקרא מפורש ובס' לב ארי' עמ"ס חולין דף קד, א.

5) אבל להעיר ממה שפסק השער המלך בפ"ט מהל' אישות הט"ז, דאם הוא נוהג איסור בדבר, אף דחבירו אינו נוהג אם נותן לו מהדבר ההוא עובר על לפני עור, וכן ס"ל להמקנה (קידושין דף לט ד"ה אריוך), וא"כ הכא, כיון דלאברהם אסורה היתה העיסה דאוכל חולין בטהרה היה, אסור היה לו גם לתת לאחרים.

וראה בפרדס יוסף על אתר דמפלפל בזה, ומיישב באופן אחר: דכיון דפסח הי' וכולם נזהרים בטהרה ברגל, וא"א חשש משום לפני עור, עיי"ש.

וכ"ה בהקדמת שו"ת בית אפרים חלק יו"ד (מובא בס' כמוצא שלל רב) שנדחק בזה בעל נזר הקודש, דכי מפני שנהג עצמו בטהרה היה עליו להחמיר אף של האורחים. ותי' הבית אפרים, דפסח הי' ולא הי' רשאי להכין בשבילם רק בן הבקר דראוי אף לעצמו, אבל להם לא הביא דהיה אוכל בטהרה ואסור לו לאפות להם כיון דאינו ראוי לו עצמו.

6) וכמו שהבאנו לעיל הערה 1 דמדברי הדעת זקנים דהי' טענה על המלאכים נראה שאכן היה כאן בשר בחלב.

7) יש שרוצים לתרץ שאברהם הכין המאכלים באופן שלא עבר על האיסור, ולמשל בצלי, שע"ז נחלקו המפרשים בשו"ע יו"ד סי' פז אי מקרי בישול (ראה כמוצא שלל רב עמ' קכט שכ"כ בס' תוס' השלם).

וכן מביאים דברי המהר"ם שיף סוף מס' חולין דכתב, דלשיטת רש"י דהמבשל בשר בחמאה לא הוה דרך בישול אלא טיגון, דחמאה אינו צלול כמים וחלב - ראה ס' דרכי שלום סי' כד, אך הפר"ח חולק וס"ל דטיגון בכלל בישול הוי - ובר מן דין י"ל דלשיטת רש"י עה"ת עכ"פ צ"ל דחמאה כאן אינו החמאה הרגילה אצלינו, דפי' חמאה – שומן החלב שקולטין מעל פניו, והוא צלול. ועפ"ז תתורץ קושייתו של הס' דרכי שלום שם שהאריך להקשות, דמכיון שדרך חמאה הוא רק ללפת בו את הפת ולמרוח בו את הפת, הרי מכיון שלא הביאו פת, שפירסה שרה נדה, למה הביא חמאה? ותי' דנתן לפניהם החמאה ללפת ולמרוח ע"ג הבשר.

ולפי פשטות פרש"י הנ"ל חמאה שבכתוב אינו דבר גוש אלא כמי צחצוחי חלב, אולי זה שקורין 'סמעטענע', ודו"ק. וסרה קושייתו וביאורו.

8) ובס' דרכי שלום סי' כט האריך לבאר גדר חיוב המלאכים ליזהר בדינים ברדתם לעוה"ז, ואי מחוייבים באיסורי דרבנן. ויסוד הדברים הוא מעירובין דף מ"ג אי יש תחומין למעלה מעשרה, וגם אליהו הי' אסור ללכת חוץ לתחום בשבת, ע"ש.

9) דברי שו"ת אמונת שמואל מובא בדו"ח לרעק"א פסחים דף כב, ב, פרמ"ג בשושנת העמקים כלל י' ד"ה ודע דהתוספות, וכמ"פ בספרי ר"י ענגיל. וראה ס' שירת משה (טויב – תשנ"ט) על עניני לפנ"ע סי' ג' וסי' ד' בארוכה בדבריו.

10) אבל להעיר משיטת שעה"מ והמקנה שבהערה 5, דס"ל להיפך, דבאופן כזה יש איסור דלפני עור.

11) וידוע ביאור כ"ק אדמו"ר (ראה לקו"ש ח"ה עמ' 143 ואילך, לקו"ש חל"ה עמ' 181 ואילך) שקיום כל התורה ע"י האבות היה חומרא שקיבלו ע"ע ונדחה במקום חיוב, ולכן נשא יעקב ד' אחיות, ע"ש.

12) ולענין בישול בב"ח – דאסור לבשל בב"ח אפי' כשלעצמו בלי לתת לאחרים, ראה לעיל הערה 7.

13) וראה בכל זה בארוכה דברי הר"י ענגיל בבית האוצר ח"א כלל א' אות יא, דמביא גם דברי האמונת שמואל.

14) בכל המ"מ הבאים לקמן ראה ס' שירת משה סי' ג' וסי' יא.

15) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ב עמ' 58 הערה 23.

פשוטו של מקרא
"איש על דגלו"
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

בפירש"י עה"פ (במדבר ב, ב) "איש על דגלו באתת לבית אבותם" כתב: "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו . . כְּגַוָן אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו". ומכיון שכתב כל דגל ולא כל שבט, לכאורה ברורה הכוונה כפירוש הראב"ע שהובא גם ברמב"ן, וכ"פ רשב"ם והחזקוני, שרק לכל דגל היתה מפה ולא לכל שבט.

ואף שהביטוי "גוון אבנו הקבועה בחושן" משתייך לשבט מסויים, מביאים הראב"ע וכו' דבכל דגל היה את גוון השבט שהוא ראש הדגל (ראובן, יהודה, אפרים, דן). ואף שרבנו בחיי ועוד פירשו אחרת, צ"ע שבחומש 'שי למורא' בחר דוקא בפירוש זה על רש"י.

Download PDF
תוכן הענינים
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות