E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ וירא - כ' חשון - תשס"ד
אגרות קודש
אונס לאו כמאן דעביד או כאילו עשאה?
הרב חיים רפופורט
רב ומו"ץ - אילפורד אנגלי'

מרגלא בפומי' דרבינו זי"ע דאף שאמרו חז"ל (ב"ק כח, ב) אונס רחמנא פטרי', מ"מ (ע"ד הא דאיתא בירושלמי קידושין פ"ג ה"ג)1 כמאן דעביד לא אמרינן, וכדברים האלה כתוב לאמר באגרת קדש כו"כ פעמים.

לפעמים מדובר בנוגע לענינים הנוגעים אל הזולת, בין אדם לחבירו, ולדוגמא: באג"ק ח"ט (אגרת ב'תתקמה): "ידוע דאף דאונס רחמנא פטרי' אבל כמאן דעביד לא אמרינן וסו"ס הרי אין מנצלים את הזמן בהנוגע להמושפעים". באג"ק ח"י (אגרת ג'עז): "ידוע שאף את"ל שאונס גמור הוי, ואונס רחמנא פטרי' - הרי כמאן דעביד לא אמרינן ועכ"פ בהנוגע למקבל הפעולה - אין זה שוה כלום". ובאג"ק חט"ו (אגרת ה'תקפב): "על הטענות שאנוס האדם בזה ומוכרח בשב ואל תעשה, אפילו את"ל שצודקים הם ואין בזה כלל הענין דעל כל פשעים תכסה אהבה, הרי כמאן דעביד לא אמרינן, וא"כ חסר בתפקידו העיקרי".

ולפעמים מדובר אפילו בנוגע לענינים שבין אדם למקום, ולדוגמא: באג"ק ח"ה (אגרת א'תיג): "תמי' קצת שלא הי' כאן לא בי"ט כסלו ולא ביום ההילולא להשתטח על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואף אם אמת נכון הדבר שיש אצלו טעם ותירוץ ע"ז, הנה אין זה נוגע אלא בענין שכר ועונש שלא להענישו ח"ו על מה שלא הי' נוכח כאן, אבל ידוע בענין דאונס רחמנא פטרי' [כ]מאן [ד]עביד לא אמרינן". ובאג"ק ח"ו (אגרת א'תתכ): "מה שכותב הסיבות שלא הי' זה עד עתה, הנה אף אם אמיתים ונכונים הם, זהו רק ענין הנוגע לשכר ועונש, דאונס רחמנא פטרי', אבל הענין עצמו חסר. ובפרט למ"ד דאונס כמאן דעביד לא אמרינן, ופשיטא ע"פ המבואר בתורת הדא"ח בענין דעשי' לעילא, שצ"ל המעשה בפועל, ובזיכוך ענינים ודברים גשמיים וחומריים".2 ובאג"ק ח"ז (אגרת א'תתקי): "ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בענינים כמו אלו שבאמת זה נוגע למלאך מיכאל שרם של ישראל שהוא המביא בחשבון זכיותיהם של ישראל, ובמילא כיון שהטעם טעם אמיתי הוא, הלא לא רק שאין מקום להיפך השכר אלא עוד נכנס הוא בחשבון דחשב לעשות ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה, אבל בנוגע להפעולה והעבודה, שזהו מתפקידו של האדם עלי אדמות בעוה"ז הגשמי והחומרי, הנה כשחסרה הפעולה והעבודה, איז זי טאקע ניטא, ופשיטא שאין גם התוצאות מזה".3

[וכיו"ב מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ה סימן מו שכתב בא"ד: "ובמק"א כתבתי דהא דאמרינן חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עה"כ כאלו עשאה דאינו סותר לכללא דאונסא כמאן דלא עביד רק התם הוא ע"ד כ"ף הדמיון"].

אבל לאידך גיסא באג"ק ח"כ (אגרת ז'תנו): "ס'איז באוואוסט דער חסידות'שער טייטש און דיוק אין דעם מאמר רז"ל, חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (ברכות ו, א), וואס אין אזא פאל, איז נאך א מעלה, ווארום אז מ'טוט א מצוה קען זיך אמאל אריינמישען אין דעם א פני' און ענליכעס, ווען אבער מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, איז דאס געטאנענע פון הכתוב בשלימות ותכלית, וק"ל".4

ולכאורה, לפי המבואר באגרות הנ"ל נמצא דמ"ש רבינו באגרת זו שבנוגע לחשב לעשות מצוה קיי"ל "איז דאס געטאנענע פון הכתוב בשלימות ותכלית", אינו אלא בנוגע לשלילת העונש או אולי גם בנוגע לקיבול שכר, אבל לא בנוגע לעיקר ענין המצוה כלל, וא"כ כשנשקול בפלס שכר "עשיית הכתוב" כנגד הפסד המרובה בהעדר הפעולה ניווכח לדעת שאין בפתגם זה כי אם (לכל היותר) חצי נחמה. אמנם יראתי מלהגיד כזאת ולהיות דן יחידי בדברים העומדים במרום, וע"כ הנני בזה לשאול חוו"ד קוראי הקובץ בענין זה, אולי יוכל מאן דהו להאיר את הדרך ולצדק את המאזניים.

מענין לענין באותו ענין. מצאתי דבר נפלא בשו"ת חתם סופר, ובהקדם: ביש"ש, בבא קמא פ"י ס"י הביא המהרש"ל תשובת רב פלטוי גאון שיש לגזור על אשת המוחרם שלא תלך לבית הכנסת ושיש לגרש את בניו מבית הספר, והשיג ע"ז ביש"ש, וכתב: "חלילה במה שכל העולם אינו מתקיים אלא בהבל תינוקת של בית רבן (שבת קיט, ב) . . אבל לעשות נזיפה לאשתו אם לא יצא עלי' שום בישא ולא שום סרבנות פשיטא ופשיטא דלא עבדינן לה מידי וכן להוציא בניו מן המדרש או מן הישיבה חלילה וחלילה, וכן פעם אחת בא מעשה לידי שכתב לי חכם וזקן בדורו בעל הוראה שאוציא בני המוחרם מהישיבה ולא השגחתי בו כל עיקר". עכ"ל המהרש"ל.

ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סימן שכב הביא מ"ש מהרש"ל וכתב, וז"ל: "יש לי ליישב דברי הגאון רב פלטוי ז"ל דהרי ארור ונידוי ושמתא כולן לשון קללה ומיתה הם . . ומהראוי שימות ויענש לאלתר מכיון שנתנו בו חכמים עיניהם, אלא יש זכות תולה ואם כן מכל מקום יש לנו לבטלו מהרבות זכיות שיגינו עליו ויוסיפו לו כח ואומץ לעמוד ברשעו וסרבנותו. וידוע כי יש זכי' רבה להאב במה שבניו הולכים לבית הספר, וגם לכל בעל הבית אם בני ביתו שומרים דרך ה'. על כן עלינו לבטלם מבית הספר ולגרש אשתו מבית הכנסת כדי שלא יהיה לו להרשע שום זכות המסייעו, ומ"מ אין בזה שום הפסד לבניו ולאשתו וגם לקיום העולם העומד על הבל תינוקות של בית רבן דכל המחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו נמצא שכר האשה והבנים ושל כל העולם הוא ממש כל כך כאלו נכנסו הבנים לבית הספר וכאלו התפללה האשה בבית הכנסת, ורק אך הוא הסרבן מפסיד שכרו ואדרבא הקולר תלוי בצווארו כי הוא הגורם להם זה הביטול אבל הם לא יפסידו כי אנוסים הם על פי בית דין".5

ולכאורה צ"ע, דאף אם לענין השכר נאמר שכמאן דעביד דמי, מ"מ איך אפשר לומר שאין שום הפסד במה שיגורשו האשה והבנים וימנע מאתם להסתפח אל נחלת ה', ואם יצאו האשה והבנים לתרבות רעה איך נאמר דמכיון שרצו להכנס לבית הספר יתקיים העולם עי"ז, כי סוכ"ס לא נעשתה רצונו ית' והאור נעדר.6

ובדרשות חת"ס (ח"א קסו, ג) מצאתי: "אע"פ שמעלה עלינו הכתוב כאילו הקרבנו ושכר עמלנו לא יקופח מ"מ רצון ונח"ר של הקב"ה לא נעשה, כי דוקא הקרבנות ממש הם ריח ניחוח, לכן אנחנו לא נשמח עד שיבנה עירו וישוכלל היכלו ויהי' ריח ניחוח ונח"ר לפניו בקרבנותינו ממש, ואז ימלא שחוק פינו". וצ"ע איך לתווך דברי החת"ס בתשובותיו עם דבריו בדרשותיו.


1) בירושלמי ובכ"מ אין הנידון בדבר מצוה, אלא בהעדר העשי' (באונס) המעכב או גורם ל"חלות" גו"ק וקנינים, ואילו בדברי רבינו ובכ"מ הבאים לקמן המדובר הוא ב"מאן דלא עבד" מצוה.

2) באג"ק חכ"ד בשולי מכתב כללי - פרטי (אגרת ט'רסז) נדפס מ"ש רבינו אל הרה"ח ר' יצחק דובאוו ז"ל, וז"ל: "להערתו במשנ"ת דבאונס כמאן דעבד לא אמרינן - עיין ירושלמי קידושין (פ"ג, ה"ב). בארוכה בבית האוצר (למהר"י ענגל) כלל כז. ואף שלכאורה פשוט בתניא פל"ז דאאפ"ל כמאן דעבד, י"ל עפמשנ"ת בקו"א סד"ה עיין ע"ח כי נר"ן. ואכ"מ".

3) וראה גם תורת מנחם ה'תשי"ב ח"א עמ' 240 בענין "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא" ש"אם חסר הבפועל דלימוד ההלכות ביום פלוני . . הן אמת שלא ייענש על כך שלא למד הלכות ביום זה משום שהי' אנוס, ואונס רחמנא פטרי', אבל אעפ"כ, כמאן דעביד לא אמרינן, וכיון שחסר אצלו הבפועל דלימוד ההלכות ביום זה, חסר אצלו בדרך ממילא גם המסובב שבא עי"ז - מובטח לו שהוא בן עוה"ב".

4) ראה עד"ז גם בשו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן קסט (קרוב לסופו).

5) בשו"ת רב פעלים ח"ד או"ח סימן ב' שכתב וז"ל: "ואנא עבדא עלה על לבי לחקור על עניינים אלה וכיוצא בהם, בדבר שהוא פסול מדינא, והיו שוגגין בו רבים מקדמת דנא, אם נאמר ח"ו לא עלה בידם מצוה כתקנה, וכהלכתה כאשר ניתנה, למשה רעיא מהימנא, ומסרה לעדה נאמנה, א"כ ח"ו מהם תחסרנה, מצוה גדולה ועליונה, העומדת אל ראש פנה, הנוהגת בכל יומא ויומא ובכל זמנא ועידנא, ומלתא כדנא, אין הדעת יסבלנה. גם עוד חקירה כזאת ג"כ המצא תמצא לפעמים, באיש שכתב תפילין ונתנם למגיה החשוב הממונה על זאת ועשה לו הגהה, ומקרה היה לו בטירדה אחת שהיה טרוד המגיה ההוא ושגג בהגהתו, שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או יתרון תיבה אחת או אות אחד וזה לבשו לפי תומו כמה שנים, וכאשר פתח אותו לבדקו פעם שנית נמצא בו הטעות הנזכר, ונמצא זה לא קיים המצוה כמה שנים ובירך ברכה לבטלה, ואיך זה איש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה זאת, כי גם עוד אפשר שלא נרגשו בטעות זו עד אחרי מותו, וא"כ הלך ערום מן המצוה הזאת לבית עולמו, ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה, גם זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל. ועל זאת מצאתי תרופה אשר יצאה מפי רב קדמון שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בדבש לפי . . מערכת ד' אות ד' שהביא משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח' שכתב בשם גדול, וז"ל: "וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו, אם דעתו מכוון לשמים, שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולים . . כדאמר פרק אלו הלוקין (מכות יא, ע"א) אמר רב חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה, ובודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שתפורות בפשתן", [החיד"א] הרי נראה דאפילו דכפי ההלכה היו תפילין פסולין, עכ"ז כל שלדעתו מכוין לשמים לקיים המצוה יש לו שכר תפילין ע"כ, ע"ש. עכ"ל שו"ת רב פעלים. [וע"ש עוד שרצה לקשר עם מחלוקת תוס' והר"ן בפירוש "לא קיימת מצות סוכה מימיך" (סוכה כח, א). ואכמ"ל].

אבל אין להשוות דברי הרב פעלים לדברי החת"ס שהבאתי בפנים, כי: (א) הרב פעלים אינו מדבר כ"א ע"ד השכר ולא ע"ד פעולת המצוה בעולם וכו'. (ב) יש לחלק בין חשב לעשות מצוה ובפועל לא עשה כלום למי שעשה (מה שלפי דעתו הי') מצוה, אלא שכלפי שמיא גליא שלא היתה כתיקונה. [אמנם לא זכיתי להבין הראי' מתפילין דר' חייא, דאע"ג דלית הילכתא כוותי' דר' חייא, מ"מ הלא קיי"ל דטרם שנפסקה ההלכה, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. וד"ל].

6) ויעויין בספר חתן סופר, שער המקנה והקנין סנ"ה שביאר הא דקיי"ל עשה דוחה לא תעשה ע"פ הא דקיי"ל דאונס רחמא פטרי' אבל כמאן דעביד לא אמרינן, וא"כ עדיף שיעבור על הל"ת דבכה"ג שעושה כן ע"פ תורה ה"ה אנוס ורחמא פטרי', משא"כ אם יבטל מעשיית העשה הרי סוכ"ס לא עשה המצוה, ע"ש. וראה אגה"ת רפ"א. ובכ"מ. ואכמ"ל.

אגרות קודש
בענין מעלת הזריזות
הרב שלום דובער הלוי וויינבערג
שליח כ"ק אדמו"ר – קנזס

פעמים אין ספור דיבר וכתב כ"ק אדמו"ר במעלת הזריזות, ואיך שפעולת הזריזות דהאדם מביאה -"מדה כנגד מדה"- הזריזות דהקב"ה (ועי' לדוגמה לקו"ש ח"ד, עמ' 1023), ואיך "'הזריזות דזריזות' דבנ"י מביאה לה'אחישנה דאחישנה' דהקב"ה", ואיך אשר "ה'חפזון דבנ"י' הביא לה'חפזון דשכינה'" "ובפרט אשר כהנים זריזין הן ואלוקיכם כהן הוא", וכו' וכו'.

ולאור הנ"ל יש לעיין בענין ה"זריזות" דהקב"ה.

ותחילה אציג שני מכתבים מרבינו בענין המקור לגודל ענין הזריזות, שניהם להחסיד ובעל צדקה הנודע ר"י הכהן כ"ץ משיקאגו, ע"ה:

באג"ק ח"ד, עמ' רסח: ...דערביי וויל איך אויך אונטערשטרייכן, וואס דער אלטער רבי שרייבט אין אגרת הקדש, סימן כ"א, אז ווי גרויס א ענין פון א מצוה איז, האט די זריזות מיט וועלכע מען טוט די מצוה גאר א גרויסע באדייטונג. ובפרט, שרייבט דער אלטער רבי דאס וועגן דעם ענין פון צדקה, און דאס זיינען זיינע ווערטער: זריזותו של אברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם כו' און איז מוסיף, אז בפרט אין "מעשה הצדקה עולה על כלנה כו' כש"כ שטוב לנו גם בעולם הזה להקדימה כל מה דאפשר..."

(ולהעיר, אשר בתניא מקשר ענין הזריזות עם ענין "השמחה וחפץ למלאות רצון קונו", וזלה"ק: "כי הנה מלבד הידוע לכל גודל מעלת הזריזות בכל המצות הנאמר ונשנה בדברי רז"ל לעולם יקדים אדם לדבר מצוה כו' וזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו' והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו..." וכמשי"ת בעז"ה).

ובאג"ק ח"ב, עמ' קפ"ה: "...אויף חנוכה ווערט דערציילט אין מדרש (יל"ש מ"א רמז קפד) אז דער משכן (אין מדבר) איז געווארען פארטיג כ"ה כסלו, אבער דער אויבערשטער האט געהייסען אפווארטען מיטן אויפשטעלען עס ביז חדש ניסן, און אפגעצאלט דעם טאג האט מען אין 1200 יאר ארום מיט דער חגיגה פון חנוכה, ניט געקוקט אויף אלץ דאס, ווערען אידן געלויבט אז זייערע נדבות אויפ'ן משכן האבען זיי אפגעגעבן פאר צוויי טעג: יא-יב תשרי, אין פלוג וואס איז געווען דער נוצען דערפון אז דערנאך האט מען כלל ניט געהיילט מיט אויפשטעלען דעם משכן? נאר דערפון איז צו לערנען א) אויף וויפעל זריזות איז טייער..."

ויש לעיין במכתב הנ"ל בשתים א) לכאורה איך מביא כ"ק אדמו"ר ראי' מהנ"ל על גודל מעלת ענין הזריזות, בעת שרואים אשר 1) לכאו' אצל הקב"ה אינו חשוב מדת הזריזות "דערנאך האט מען כלל ניט געהיילט מיט אויפשטעלען דעם משכן", "אפגעצאלט דעם טאג האט מען אין 1200 יאר ארום". 2) בעת שנדבו בנ"י להמשכן הרי לא ידעו שיקח כ"כ הרבה זמן, וא"כ מה הקשר בין אי המהירות דהקב"ה להזריזות דבנ"י? ב) לכאורה מהנ"ל רואים במוחש שהזריזות דבנ"י אינה מביאה כלל לזריזות דהקב"ה.

וכמו"כ בנוגע לנסיון העקידה, הרי ידוע דאחר שא"א התנהג בזריזות וכו' האט עם דער אויבערשטער געשטעלט פיסלעך וכו' לעכב אותו, וכמבואר במדרשים, ומאחר שעיקר הגדלות דהעקידה הרי"ז "הזריזות הנפלאה", "כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה...", הרי כיון שאברהם כבר ביטא זריזותו הנפלאה, לכאו' אין כאן מקום - ובפרט בהתנהגות ד"מדה כנגד מדה" בענין הזריזות - אז דער אויבערשטער זאל דאס אויסשלעפען.

ואותו השאלה הוא גם בנוגע "ה'חפזון דבנ"י הביאה לה'חפזון דשכינה'", שאף שבנ"י בקשו לצאת קודם לכן - באופן של זריזות וכו' - מ"מ עיכבן הקב"ה "כדי שלא יאמר אותו צדיק (א"א)וכו'", וכמו"כ בנוגע לטענת משה "ומאז באתי וכו'", וכמו"כ בנוגע לגאולתנו אשר כ"ק אדמו"ר אמר כ"פ שאינו מובן כלל וכלל מדוע משיח עדיין לא בא לאחר שכבר גמרו לצחצח וכו' וכו', והרי "'הזריזות דזריזות' דבנ"י מביאה לה'אחישנה דאחישנה' דהקב"ה"?

ונקודת הביאור בזה (הן בנוגע ליצי"מ והן בנוגע לביה"מ) מבאר כ"ק אדמו"ר (עי' לקו"ש ח"ג עמ' 823 ואילך, לקו"ש ט"ז עמ' 120 עיי"ש, לקו"ש ח"כ עמ' 10 ואילך, ועוד) אשר כיון שרצה הקב"ה שיצי"מ (וכמו"כ בנוגע לגאולה העתידה) יהא בתכלית השלימות, עם בירור הניצוצות וכו', הרי הי' כביכול "מוכרח" - לאמיתית טובתם של בנ"י - לעכבם עד שיושלם הכל. (ועד"ז מצינו להיפוך, אשר מבאר כ"ק אדמור (לקו"ש ח"כ עמ' 77 ואילך) אשר כדי שהעבודה דבירור הניצוצות - "ביזת מצרים וביזת הים" - יהא בתכלית השלימות, עכבו בנ"י עצמם אצל הים והזירוז הי' צריך לבוא מהקב"ה (עיי"ש בהשיחה).

ונמצא לפי הנ"ל "דכל העכבה לטובה" היתה עד זמן הקץ, אבל באמת "כשהגיע הקץ לא עיכבן אפילו כהרף עין" תכלית הזריזות (ועיין בשערי אורה ד"ה "יביאו לבוש מלכות", פרקים צ"ד-צּ"ו). ומובן אשר כמו"כ הוא בנוגע ליום הקמת המשכן, שהי' "מוכרח" להיות "באותו היום שנטל עשר עטרות", והתשלום שכר דוקא לאחרי 1200 שנים, בחנוכה, אבל בעת שבאו זמנים אלו "לא עיכב אפילו כהרף עין".

ולכאורה לאור הנ"ל אואפש"ל אשר המעלה "דזריזות ושמחה וחפץ" אצל א) א"א, ב) חפזון דבנ"י במצרים, ג) זירוז בהבאת כלי המשכן, ד) הזירוז בנוגע לגאולתנו, אינו מתבטא רק בהתחלת העבודה "כבישת האתון", "ויאמן העם וכו'", הבאת הכלים במשך ב' ימים, פעולות לזירוז הגאולה, - אלא גם - ובעיקר - "שהזירוז, השמחה והחפץ" יומשך כל הזמן, אף שלפי שכלנו נראה שהקב"ה אינו מתנהג באופן "דמדה כנגד מדה" און שלעפט דאס אויס בכל ד' ענינים הנ"ל (וכמו"כ בשאר ענינים).

וע"ד הצחות י"ל אשר זוהי הכוונה במש"כ בפדר"א על "ויחבש את חמורו" (חלק מהזירוז, שמחה, חפץ ואהבה דא"א בקיום הציווי), "הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים . . הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו..." שּהרי מבאר כ"ק אדמו"ר (לקו"ש ח"א עמ' 71) שהרכיבה על החמור פירושו, "אויסאיידלען און אויסלייטערען די חומריות און גשמיות".

ולפי משנת"ל הרי על האדם לברר ולזכך עצמו כדי ש"הזריזות ושמחה וחפץ" יוכל לימשך כל הזמן הוא צריך "לכבוש ולנצח" החמור שלו שטוען שהפעולות הטובות של האדם איננו מביאות ל"מדה כנגד מדה". והרי "הרכיבה על החמור" דא"א ע"ה זירוזו, שמחתו, חפצו ואהבתו התמידית בנוגע לכל עניני העקידה, למרות העכובים וכו' פתח את הצנור לבניו אחריו שיוכלו בייצוטראגען ה"עכוב" דהקב"ה בעת יצי"מ, "החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים", וה"עכוב" דהקב"ה בנוגע לביאת המשיח, "הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו".

ובלשון הרב: "וזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד [היינו שנמשך כל הזמן ולא רק בהתחלה, וע"כ היא העומדת] לעד לנו ולבנינו עד עולם".

Download PDF
תוכן הענינים
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות