E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

 

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ בה"ב – חג השבועות ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ר"ח סיון ה'תשע"ח

ש"פ וירא - כ' חשון - תשס"ד
רמב"ם
בדין ארבעה צריכין להודות
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

פסק הרמב"ם פרק י' מהל' ברכות הל' ח': "ארבעה צריכין להודות חולה שנתרפא . . וצריכין להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים שנאמר וירממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. וכיצד מודה וכיצד מברך, עומד ביניהן ומברך ברוך וכו' הגומל לחייבים טובות וכו', וכל השומעין אומרים שגמלך טוב הוא יגמלך סלה".

והנה מקור דברי הרמב"ם הוא מהגמרא במס' ברכות דף נ"ד ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות וכו'", ומביא שם המקורות לכל אחד מהארבעה. ומקשה "מאי מברך" ומשני "הגומל חסדים טובים". ואח"כ מביא: "אמר אביי וצריך לאידויי קמי עשרה . . מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן". וממשיך הגמרא "רב יהודה חלש ואתפח, על לגבי' רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי לי' בריך רחמנא דיהבך נהלן ולא יהבך לעפרא, אמר להן פטרתון יתי מלאודוי". ומקשה הגמ' "והאמר אביי בעי אידויי באפי עשרה", ומשני "דהוו בי' עשרה", ומקשה "והא איהו לא קא מודה", ומשני "לא צריך דעני בתרייהו אמן". ע"כ.

וכד עיינת ברמב"ם - אחר העיון בדברי הגמ' – הנה נראה מדבריו שמחדש ב' דינים שלא הוזכרו בגמ'. דין א' הוא מ"ש "עומד ביניהן ומברך", היינו שהברכה צריכה להיות בעמידה. ודין הב' הוא מ"ש "וכל השומעין אומרים וכו'", דיש כאן דין עני' ע"י השומעין. ועד כדי כך שהמג"א בסימן ריט סעיף ב' - על הא דנפסק בשו"ע "והשומעים אומרים" - הוצרך להודיע "ואם לא אמרו אינו מעכב", דמשמע שהי' סברא לומר דעניית השומעים כן תעכב.

ולאידך גיסא לא הוזכר ברמב"ם הא דמובא בגמ' ד"פטרותן מלאודויי". ואולי לא הביא הרמב"ם האי דינא משום דאינו מיוחד בברכת הגומל דוקא וזה תלוי בדין כל הברכות - האם שייך להוציא אחרים. ועיין ברמב"ם הלכות ברכות פרק א' הל' י' והלכה י"א.

אבל תירוץ זה אינו מספיק דבאמת הא גופא צריך עיון: למה מצינו דין זה של "פטרתון מלאודויי" דוקא כאן בברכת הגומל, הרי שאלה זו שייכת לכללות ענין ברכות, האם אחר יכול להוציא מי שמחוייב בברכה או לא, ולמה דוקא כאן מצינו דין זה. וע"כ צ"ל שישנה איזו שייכות לכאן דוקא, וא"כ צ"ע בדברי הרמב"ם מדוע לא הביא דין זה.

גם צ"ע בדין זה "דפטרתון מלאודויי": דבדין "מוציאין אחרים בברכה" מובא בשו"ע סימן ריג "אין יוצא יד"ח בשמיעת הברכה אפילו יענה אמן אא"כ ששמעה מתחילתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו יד"ח". והנה המפ"ג בסימן ריט רצה להוכיח מסוגיין דלא בעינן שהמברך יכוון להוציא, דהרי כאן לא משמע דרב חנא רצה להוציא רב יהודה ידי חובתו, וכן הובא בשטמ"ק בברכות דהא דיצא רב יהודה ע"י ברכת רב חנא הוא משום דענה אמן ואז לא בעינן שהמברך יכוין להוציא. ומ"מ כל זה הוא נגד השו"ע, וא"כ צ"ע איך לומד המחבר סוגיא זו. (ומהא דהביא המחבר בסימן ריט הל' ד' כעין ההלכה שנפסקה בגמרא, דכתב "אם בירך אחר . . וענה אמן יצא", הנה אפשר לומר דסמך על מה שכתב לעיל בסימן ריג וצריכין כוונת המברך, אבל מסוגיית הגמ' עדיין קשה דשם לא כיון רב חנא להוציא רב יהודה, ואיך ילמוד המחבר האי גמרא. וגם לשון המחבר אינו משמע שמכוון להוציאו).

והנה אדמוה"ז בסדר ברכת הנהנין פרק יג סעיף ד' כתב: "מי ששמח בלבו על הצלת חבירו רשאי לברך ברכה זו במטבע זו או במטבע אחרת, כגון בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא וא"צ לברך בפני עשרה". הרי דאדמוה"ז הביא ברכה זו אבל לא הזכיר מהא דיכולין להוציא המחוייב בברכת הגומל כלל. ולאידך גיסא, הנה המחבר הביא הלכה זו רק בנוגע להוציא את המחוייב ברכת הגומל, והרמ"א הוצרך להוסיף על דין המחבר שהבאנו לעיל "ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אע"פ שלא נתחייב בברכה זו הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והדאה על טובת חבירו ששמח". והמג"א הוסיף על הא דכתב שאין זה ברכה לבטלה, דאם הוי ברכה לבטלה לא יצא חבירו בברכתו. ומשמע מכ"ז דבודאי אין ענין לברכה זו רק דלא הוי ברכה לבטלה.

נמצא דלאדמוה"ז יש מקום לברכת חבירו באופן שרשאי לברך, ולדעת המחבר כל ענין הלכה זו היא רק בנוגע להוציא המחוייב בברכת הגומל ורק שברכתו אינו ברכה לבטלה.

ויש לעיין בשיטת אדמוה"ז, בהא דלא הביא הדין דיכולין להוציא המחוייב ברכת הגומל, האם זה משום דסובר דא"א להוציאו מאיזה טעם שיהי' כמ"ש לעיל, או משום דעיקר החידוש הוא שיש ברכה כזו של מי ששמח על הצלת חבירו, ומאחר שיש ברכה כזו במילא נקרא מחויב בדבר ומוציא חבירו, ואינו צריך להביא דין זה. אבל ק"ק לומר כן, מאחר שהמחבר הביא דין זה וכן המג"א, והי' לו לאדמוה"ז להזכיר זאת עכ"פ בדרך קצרה.

גם יש לעיין, דהרי הלבוש ג"כ הביא ההלכה, כמ"ש המחבר בנוגע להוציא המחוייב בברכת הגומל, וא"כ היה לו לאדמוה"ז להזכירו, ומאחר שלא הזכירו מוכרח לומר שסובר דא"א להוציא המחוייב בברכת הגומל.

ואפ"ל דמקור שיטת אדמוה"ז הוא מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, וס"ל לאדמוה"ז דהרמב"ם אינו מביא דין זה משום דס"ל דא"א להוציא המחוייב בברכת הגומל. וא"כ יש לעיין מהו סברת הרמב"ם ואדמוה"ז בזה.

גם יש לעיין מה שהבאנו לעיל דרובם ככולם של הפוסקים כתבו "והשומעים אומרים מי שגמלך" וכדומה, ולכאורה מאחר שענין זה לא הוזכר בגמ', א"כ מדוע חידשו הראשונים ענין זו ומאיפה לקחו ענין זה.

ולהבין כל הנ"ל יש להקדים מ"ש לעיל, למה דוקא אצל ברכת הגומל מצינו ענין זה של "פטרתון מלאודויי" דהרי ענין זה שייך לכאורה בכל הברכות. גם יש לדייק בלשון הגמ' של "פטרתון מלאודויי", דהי' לו לומר "יצאתי י"ח לאודויי" וכדומה, דהרי אמרינן דיצא ע"י שומע כעונה, וא"כ אין זה פטור, כ"א שיצא ע"י שומע כעונה, וא"כ למה אמר "פטרתון מלאודויי". (ובפרט להביאור ש"שומע כעונה" הוי כאילו השומע אמר הברכה בעצמו, ודוק).

ובעצם לשון הרמב"ם יש לדייק במ"ש "וכיצד מודה וכיצד מברך" ואח"כ כותב "עומד ביניהן ומברך ברוך וכו'", והלשון "וכיצד מודה וכצד מברך" לכאורה צ"ב, דהרי כבר כתב לפנ"ז "וצריכין להודות בפני עשרה וכו'", וא"כ מהו הלשון "וכיצד מודה וכיצד מברך". ועיין בכ"מ שכתב דצריכין לחלק לשון הרמב"ם, דמ"ש וכיצד מודה קאי על נוסח הברכה שתבא אח"כ, וזה צ"ע כמ"ש.

והנה הבאנו לעיל, דהרמב"ם הוא זה שחידש הדין דצריך להיות בעמידה. והנה בשו"ע לא הזכיר הדין דעמידה כלל, וכן אדמוה"ז לא הזכירו, רק המג"א כתב "טוב לברך מעומד". ומשמע דעמידה אינה מעכבת, והא דלא הוזכר דין זה בשו"ע ובאדמוה"ז אפ"ל, דמאחר שכתבו שהמנהג הוא לברך בעת קריאת התורה, במילא ע"פ רוב הן עומדים, ומאחר שעמידה אינה מעכבת לא כתבו זו כהלכה בפני עצמה. וצ"ע.

והנה, בהטעם לדין עמידה ישנם חלוקי דעות: הב"ח כתב דהוא מדיוקא דקרא "ובמושב זקנים" דמשמע שהמברך עומד. והא"ר כתב דכיון שכתוב "ובמושב זקנים יהללוהו" הרי דין הגומל כדין ההלל, וכמו שהלל נאמר בעמידה כך גם הגומל הוא בעמידה. והח"ס באו"ח סימן נא כתב דהטעם הוא מפני כבוד הציבור, דכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מגילה פ"ז "קראה עומד או יושב יצא ואפילו בציבור, אבל לא יקרא בציבור יושב לכתחילה מפני כבוד הצבור" עיי"ש, ה"ה הכא. מאחר דבעינן עשרה הנה יש כאן ג"כ דין עמידה, וכמו שכתב הרמב"ם שם מפורש דהוא רק לכתחילה, ה"ה הכא שהוא רק לכתחילה.

והנה מדברי הרמב"ם משמע שהעמידה מעכב. דהרי כתב "וכיצד מודה..." וע"ז מביא דין עמידה. משמע שזהו "הכיצד מודה", ואינו רק לכתחילה או כלשון המג"א "טוב לברך מעומד". וצ"ע. ולהעיר שבהערות על הא"ר הביא בשם ר' אברהם בן הרמב"ם, דכתב, שסברת אביו דבעינן עומד הוא מהפסוק "ובמושב זקנים" כפירוש הב"ח הנ"ל, עיי"ש. ומהטעמים הנ"ל הנה זה הטעם שייך יותר משאר הטעמים להיות עיכובא, ודו"ק.

והנה בגמ' הנ"ל הביא הדין דצריך לאודויי קמי' עשרה, ותרין מינייהו רבנן. והגמ' שואלת, אם התרין רבנן הם נכללין במספר עשרה או לא. והרמב"ם הנ"ל כתב "וצריכין להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים", היינו שהחכמים הם נכללין במספר עשרה.

והנה בשו"ע בסעיף ד' מובא הדין דצריך לברך ברכה זו בפני עשרה וכו', "ואם לא שכיחי רבנן לא יניח מלברך וכו' ואם בירך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא וי"א שלא יצא" וכו', ע"כ.

והנה מדברי הרמב"ם משמע ג"כ דעשרה מעכבים, מהא דלא כתב שאינו מעכב, ומהא דחזר עלי' לבסוף ההלכה, כשכתב "וכיצד מודה וכיצד מברך" ומסיק "עומד ביניהן" (היינו העשרה הנ"ל), ועיי"ש בכסף משנה. גם צ"ע, מהו ענין זה ד"תרין מינייהו רבנן", דהיכן מצינו ענין כזה. ואע"פ שזה נלמד מן הפסוק מ"מ יש לעיין מה למידים מדין זה.

והנה, בהא דצריכין עשרה ישנה שאלה באחרונים האם המברך נכלל בהעשרה או לא, ואדה"ז כתב דהמברך בכלל העשרה, וכן הביא המ"ב. ומדברי הרמב"ם דכתב "וצריכין להודות בפני עשרה" משמע שהעשרה הן מלבד המברך, וכן מ"ש לבסוף "עומד ביניהן" מזה ג"כ משמע דאינו מהם. וזה ג"כ צ"ע מהו הדיון בזה ומהו סברת הרמב"ם בזה. ובעזה"י בקובץ הבא ננסה לבאר שיטת הרמב"ם בכל הנ"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות