E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ יתרו - כ"ב שבט - תשס"ד
שונות
"כשרוצים לדעת הכל – מזדקנים מהר"
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

איתא בלקוטי דיבורים ח"א (ליקוט ב), עמ' 59-60 (לה"ק): "ואמר כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר מוהר"ש, כי יסוד המאמר [ד"ה "כמים הפנים" שאמר רבנו הזמן למחרת צאתו מן המאסר] הוא תורת הבעש"ט נ"ע. ושאלו כ"ק אאמו"ר הרה"ק – ב"יחידות" – האם שמע רבינו הגדול מאמר זה מרבו הרב המגיד או ששמע אותו בשבתו במאסר? והשיבו בפנים צהובות: "כשרוצים לדעת הכל – מזדקנים מהר". עכ"ל.

ויש להבין פתגם זה, דלכאו' מה החסרון כש"מזדקנים מהר", ואדרבה נאמר בשבת (קנב, א): "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם וכו'" – ועי' קנים (פ"ג מ"ו), וא"כ לכאו' כשמזדקנים מהר נתוספת חכמה מהר?

ועי' בלקו"ש ח"ז (עמ' 123-124) בביאור הגמ' דברכות (כז, ב) גבי ראב"ע שכשהיה בן י"ח התרחש נס ונהפכו אצלו י"ח שורות של שער לבן, ע"ש.

ונראה לבאר ע"פ מה שראיתי בס' 'שיח זקנים' (ח"ד ע' שעב) ש"בשלהי חודש תשרי תרצ"ד חלה הרה"ר ר' ישראל מטשארטקוב זצ"ל והובא לבית החולים . . והיה שם עד לאחר פטירתו [י"ג כסלו תרצ"ד].

"וסיפר לי אבי, ידוע שהגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל אבדד"ק לובלין נסתלק ביום ז' חשון שנת תרצ"ד, ולא גילו דבר פטירתו להרה"ק מטשארטקוב, באחד מימי השבעה נתעורר הרה"ק מטשארטקוב בבוקר ואמר, מאיר שלי כבר אינו (בעולם) [מיין מאיר איז שוין נישטא] . . שאל אותו הרה"ח ר' דוד זיידמאן ע"ה, מדוע אומר הרבי כן? וענה הרה"ק, הוא היה אצלי עכשיו [ער איז יעצט געווען בא איר], ונתן לי סימן שע"י סימן זה אפשר לדעת שכבר אינו בעולם הזה.

"אחר כך אמר הרה"ק, אומרים שמאיר היה פיקח, אבל אינו כן, שולחים אדם לעולם הזה כדי שיעשה את המוטל עליו לעשות, אם הוא חכם, עושה את המוטל עליו לאיטו, ואז מאריך ימים, אבל הוא (ר' מאיר) מיהר את עצמו . . [מ' שיקט אראפ א מענטש אויף דער וועלט אז ער זאל טאן וואס ער דארף טוהן, האט ער שכל טוט ער עס פאוואליע איז ער מאריך ימים, ער האט זיך אונטערגעאיילט]". עכ"ל.

ולכאו' זה גופא צריך להבין, במה איננו פיקח בזה שמיהר את עצמו, והלא לכאו' סוף סוף קיים את השליחות ששולחים את האדם לעוה"ז שיעשה את כל המוטל עליו לעשות, וא"כ במה היתרון שיעשה זאת דוקא לאיטו*?

[ולכאו' יש במהירות יתרון ומעלה בזה שפוטר א"ע מהר מהנסיונות של עוה"ז, שהרי אל תאמין בעצמך וכו' "וע"ד שאמר הרה"ק מקאצק זצ"ל שלא להאריך ב"על חטא", כידוע].

ונראה לבאר ע"פ מ"ש בהמשך בלקוטי דיבורים שם: "וכשראה – כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר מוהר"ש – כך מספיר לי כ"ק אאמו"ר הרה"ק – שהדברים פגעו בי כו' (כפי שידועה התבטלותו הגדולה של כ"ק אאמו"ר הרה"ק לפני אחיו כ"ק אאזמו"ר הרה"ק אדמו"ר מוהר"ש, ובפרט בעת "יחידות") אמר לי: סדר העבודה של תיקון הוא מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה על ידי גילוי". עכ"ל. – ולכאורה צ"ל מה הכוונה בזה.

ולפי הנ"ל א"ש, דלאיטו – "פאוואליע" [לפי קצב הטבעי], היינו "סדר העבודה של תיקון שהוא מלמטה למעלה", וזה עושה הפיקח, משא"כ מי שממהר את עצמו "להזדקן מהר", היינו העבודה שמלמעלה למטה שלא לפי הקצב הטבעי. וכל הכוונה בעשיית דירה בתחתונים היא שתהא חדורה הדירה בתחתונים מכל הבחינות, כולל גם הקצב הטבעי, וזהו עבודת הפיקח, וא"ש.

ועוד י"ל בזה עפ"י מ"ש ב"ספורי חסידים" – מועדים (קהלת) עמ' 130:

"להצדיק מגור, בעל "חידושי הרי"מ", הציעו פעם שידוך עבור אחד מצאצאיו, והוא הסכים להשידוך, ואשתו הרבנית אמרה לו כי אחר החקירה והדרישה נודע לה שהמחותנים אינם לפי כבודה, וכי עוד מיני חסרונות שונים בהשידוך נודעו לה. אמר לה בעלה הרי"מ: "לא טוב לדעת הכל, אספר לך מעשה: מלמד צדיק אחד היה פעם בכפר, ובכל לילה היה הולך מחדרו לחוץ ושהה שם איזו שעות. תמה בעל הבית על כך, והפציר הרבה בהמלמד שיגיד לו במה הוא עוסק כמה שעות בחוץ, עד שהוכרח להגיד לו כי הוא עוסק בשיחת עופות.

ביקשו בעל הבית שילמד גם אותו להבין שיחת עופות, והשיבו המלמד שדבר קשה הוא, כי נחוץ לשם כך לעשות סיגופים גדולים כגלגול שלג וכדומה. ובעל הבית אמר שמקבל עליו כל מה שיצוה עליו לעשות, כי חשקה נפשו מאוד לדעת חכמה זו. המלמד לא יכול להפטר ממנו, ואחר שבעל הבית עשה את כל מה שאמר לו, לימדו שיחת עופות. אחר כך נסע המלמד משם למקום אחר, ובחצי הלילה שמע שהעופות אומרים שבביתו יהיה לו נזק גדול. חזר מיד הביתה, והציל את עשרו.

וכן היה כמה וכמה פעמים שניצל על ידי שיחת העופות מהפסדים ונזקים, אחר כך נודע לו על ידי העופות שבקרוב ימות. והיה לו מזה צער גדול, של יכול להציל את נפשו ממות. פתאום פגש בעיר אחת את המלמד שלו, וסח לו את כל המאורע. אמר לו המלמד: למה הפצרת בי ללמדך שיחת עופות, ולמה היה לך לדעת כל כך? אם לא היית יודע מההפסדים, אזי הצער וההיזקות היו מכפרים על מיתתך והיית נשאר בחיים, אבל על ידי ידיעתך הצלת את ממונך והפסדת את חייך. והרי את רואה – סיים הצדיק – שלא את הכל צריכים לדעת...". עכ"ל.

ולפי"ז י"ל ד"כשרוצים לדעת הכל" מתקרבים מהר יותר למיתה, דהיינו "מזדקנים מהר" – וכידוע שהתינוק משנולד מתחיל להתייבש למות, דהיינו "מזדקן".


*) ראה הקדמה הד' בספר בית יהודא (הדפס בסוף ספר חמדת ישראל) בענין המדרש (שה"ש פרשה ו' במתוקה שנת העובד. המערכת.

שונות
לחיים בעת התוועדות
הרב מיכאל א. זעליגזאן
מגיד שיעור במתיבתא

לרגלי מלאות חמש עשרה שנה לפטירת אאמו"ר ז"ל, "רופא בית הרב" (ביום כה שבט1 הבע"ל), מצאתי2 פתקאות באמתחתו שלא מצויין הזמן או המקום וכו' (ולע"ע לא נודע לי מקורו).

בפתק א' נרשם:

"אמירת לחיים ביים פארבריינגען, טוב לבב הוא יברך, טוב לב המלך ביין". עכ"ל.

ויש לדייק בזה:

לשון הרגיל הוא "טוב עין הוא . . יברך" דוקא (שו"ע אדה"ז סי' קפג סט"ו) ואיזה שייכות יש בין 'טוב לב' לברכת "לחיים"?

ויש לבאר בהקדים שלענין נתינת הברכה, לברך את ישראל, ישנם תנאים מיוחדים כמבואר בשו"ע אדה"ז הל' נשיאת כפים סי' קכח סי"ט:

"כהן השונא את הצבור או הצבור שונאים אותו סכנה היא לכהן אם ישא את כפיו (ולכן יצא מבית הכנסת) ועל זה תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה".

היינו שתנאי עיקרי בברכת כהנים שהוא עיקר הברכות כמבואר בדא"ח ע"ד מעלתו לגבי שאר הברכות, שענינו דהיפך שנאת ישראל (רגש שבלב) הוא נשלל בתכלית.

ועד"ז מצינו בהקדמה למתן תורה (בפרשתנו), שהכלי לנתינת התורה, שענינה הוא גם "לעשות שלום בעולם", ביטוי של אחדות, "כאיש אחד בלב אחד" (וראה לקו"ש חכ"א עמ' 104, 107), ההדגשה על ענין רגש הלב.

והנה ענינו ומעלתו דהתוועדות הוא קשור במיוחד עם רגשי הלב:

וכן איתא בהיום יום- כד תשרי:

"פארבריינגען - ברבים בכלל, ובשבת או במוצאי שבת בפרט, היא אחת היסודות בדרכי החסידים והחסידות, ופתח ומבוא למצוה היסודית דאהבת ישראל . . אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים וענינים שאין בהם משום הלבנת פנים ולא כלום, כמו שהי' מאז ומקדם, אשר איש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה".

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב באג"ק שלו [ח"ב ע' תשנו]:

"פארבריינגען הוא מעיקרי הענינים בעסק החסידות והי' לעולם אצל החסידים הגדולים, שע"פ דרך הישר הוא לדבר בעניני עבודה שע"פ דרך החסידות והתעוררות הלב הן בשעת משעה דנכנס יין יצא סוד, והן בהתעוררות עבודה בתפלה וכה"ג..."

התכללות וביטול

כן מובא בשיחות קדש של הרבי בנוגע סיפור הידוע שפעם ברוסיה כשחסיד א' בא מהתוועדות חסידית ושוטר עצרו ושאלהו לשמו וענה "ביטול". והיינו שענין התוועדות באמיתתה פעלה ענין הביטול אצל חסיד זה, ועד שלא נשאר למציאות ותואר בפני עצמו. ועפ"ז יובן שאז מתקיים אמיתית ענינו דאחדות ישראל, כיון שאז הוא באופן של התכללות עם הזולת, "מבלי אשר ימצא ראש וסוף" (לקו"ת ר"פ נצבים).

והוא ע"ד מ"ש בתניא פרק לב: "העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה . . כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא…". ואז מתקיים "ברכנו אבינו [כיון שזה] כולנו כאחד".

והרי עד"ז מצינו ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ד) "הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים . . שאין הנבואה שורה . . אלא מתוך שמחה.

ועפ"ז מובן שזהו זמן המתאים ביותר לברך "לחיים" ליהודי.

ומ"ש "טוב עין הוא יבורך" הנה עפמ"ש בגמ' תענית (כד, א) "עיני' יפות אין כל גופה צריכה בדיקה", ועפ"ז מובן דהעינים הם הביטוי והתגלות של כל הגוף.

ונתבאר בלקו"ת מטות (פה, ב) ביאור השייכות שבין ראי' והלב, ומזה מובן שענין הראי' הוא ביטוי והתגלות הפנימיות שבלב. שהרי בפשטות הפירוש "טוב עין" הוא מדה טובה, והרי מקורו של המדות הם בלב, מקום הולדתם.

ויש לחתום ולהעיר ממ"ש בסנהדרין קא, א, דמפרש רש"י (שם): "כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוק מענינו של יום, מביא טובה לעולם". והרי זהו תוכנה דהתוועדות חסידית ועפ"ז מובן שאז הוא עת מיוחד לעניני ברכה.


1) ויש להעיר ש"כה שבט" עולה בגימט' "שלו" רמז לסימן "שלו" בשו"ע [חלק יו"ד] והוא הוא "דיני הרופא".

2) בין הדפים שברשימות אאמו"ר, שכוללים גם הערותיו לתניא (שבמשך השנים רשמם על גליון התניא שלו, וע"פ בקשת הרבי נתן את התניא שלו (אחר שהעתיק הערותיו) להרבי, וכן הנחות (נקודות) משיחות קדש של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בשנת תש"ט ושיחות קדש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (ה'שי"ת)

שונות
תיקון טעות בספר "סדר קידושין ונישואין"
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטאן

בספר "סדר קידושין ונישואין" עמ' עא בטבלאות נדפס "בשישי", וצריך לתקן "בששי" עם יו"ד אחת וכפי שנדפס בפנים הספר עמ' כ ס"ד.

וכמבואר בשו"ע אהע"ז סימן קכה ס"ב ובב"ח שם "שכן כתוב בשבעת ימי בראשית".

ובדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא או להפך, דהא אין הענין משתנה. ח"מ שם סק"ו, וב"ש סק"ז, וקב נקי אות צ"ח.

סדר ההכנה לחופה

בספר שם עמ' סח בענין עריכת החופה למעשה, כתבנו בס"ז אודות הכנות החתן לחופה כהלבשת הקיטעל והתרת הקשרים וכו', שזה נעשה לאחרי הבדאקעניש ולפני ההליכה לחופה. למעשה כן נהגו בחופות הנערכות ב-770.

ברשימות חוברת נז מסופר סדר החתונה של הרבנית שיינא ש"הוליכו את החתן להבדאקעניש, משם . . הוליכו את החתן והעמידוהו תחת החופה".

ושם כ' שלפנ"ז - אחרי הקבלת פנים - הושיבו את החתן ואביו בחדר מיוחד.

וכן כתב לי הרב האקנער שי' מלונדון, שבסוף חט"ו מאג"ק אדמו"ר מהריי"צ נ"ע עמ' שפ נדפס יומן מחתונת רבינו, נכתב ע"י ר' אלי' חיים אלטהויז, ושם כתב: "בדרך הילוכם עם החתן, נכנס רבינו הק' שליט"א ליחידות עם החתן להחדר הקטן אשר סמוך הוא למקום מושבה של הכלה להלבישו בכבודו ובעצמו את הקיטעל הקדוש . . אחר הברכות האלו יצאו החתן עם השושבינין ויכנסו אל חדר הכלה להבעדעקינש וכו'" (ואין הספר תח"י). ומשמע מזה, שבעת כיסוי פני הכלה החתן כבר לבוש בהקיטעל.

ובאמת בהרבה מקומות – לא בחב"ד - נוהגים שמלבישים את הקיטעל להחתן קודם שילך לבאדעקעניש, ומהבאדעקניש הולכים ישר לחופה [ובפרט שלדעה א' בראשונים כיסוי הינומא הוא א' מאופני חופה].

ואם ידוע למי מהקוראים איזה מקור או קבלה להנהוג יפרסמו לתועלת וכו'.

[אף שיכול להיות שהסדר כך ב-770 מחמת המרחק בין חדר היחוד ששם בד"כ מתכונן החתן לחופה, למקום הקבלת פנים].

שונות
פסקי רבנים בעניני רפואה
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטאן

ידוע שרבינו נהג להפנות כו"כ מהשואלים לרבנים מורי הוראה בפועל ואף בעניני רפואה ופרנסה וכו'. והראה לי ח"א מש"כ בליקוטי מוהר"ן (תנינא אות מב) מר' נחמן מברסלב זצ"ל, וז"ל:

"לפעמים הש"י עושה מופתים על ידי בעל הפוסקים. הה"ד "מופתיו ומשפטי פיהו", שע"י משפטי פיהו שפוסק שיהיה כך, נעשה מופת, כי מחמת שנתקבל לבעל פוסק, וכשפוסק באיסור והיתר וכיוצא מקבלין דעתו, כמו כן כשפוסק באיזה ענין מקבלין דעתו ונעשין מופתים על ידו. וזהו בחי' המופתים שמספרין מהגאונים שהיו בדורות שלפננו". עכ"ל.

שונות
מספר "כ"ה" בשייכות לנישואין
הרב מנחם מענדל רייצעס
ר"מ בישיבת תות"ל, רוסטוב

במכ' כ"ק הרה"ג וכו' רלוי"צ ז"ל, אל בנו כ"ק אדמו"ר מ"יום ג' שהוכפל בו כי טוב ה'רצ"ת" (לקוטי לוי יצחק – אגרות עמ' שכ) – לרגל מלאת שנה לנישואיו עם הרבנית נ"ע, כותב:

"...הנני מברך אתכם . . תשבעו רצון ועונג פנימי ונפשי זה מזו וזו מזה . . וזה וזו יחדו נעשה מהם כ"ה יהיה זרעך ודו"ק". וכוונתו היא, שכאשר מחברים ה"זה" (היינו החתן) שמספרו בגימטריא י"ג – עם ה"זו" (היינו הכלה) שמספרה בגימטריא י"ב, הרי ביחד הוא מספר כ"ה [12+13=25], ובלשון הכתוב "כה יהיה זרעך", ובפשטות: שע"י יחוד החתן והכלה ("זה" ו"זו") באים בנים ובני בנים דור ישרים יבורך ("כה יהיה זרעך").

ולפום ריהטא יש לקשר את זה עם הוראת כ"ק הרלוי"צ לבנו כ"ק אדמו"ר (לקוטי לוי יצחק – אגרות שם עמ' רז) שביום החופה ילמד פרק כ"ה בתניא – שהוא לפי שמספר זה שייך לענין יחוד וחיבור החתן והכלה, "זה" ו"זו", כנ"ל.

ועוד יש להעיר לכאו' על רמז נפלא בענין זה:

הלכות אישות ברמב"ם – שמבארים את ענין הקשר והחיבור שבין האיש והאשה – הם במספר כ"ה פרקים, כמנין "זה" ו"זו" ביחד;

ואילו הלכות גירושין – שמדברים על מצב בו נעשה ר"ל הפסק בחיבור האיש והאשה, והאשה ("זו") נשארת לבד [מה שאין כן האיש אינו מוכרח שנשאר לבד לאחר הגירושין, שהרי בלאו הכי יכול להינשא – לפי הרמב"ם – לכמה נשים ביחד, כמובן] – הם במספר י"ג פרקים, כמנין "זו" בלבד.

ויה"ר שנזכה בקרוב ממש להיחוד שבין הקב"ה וכנסת ישראל בתכלית השלימות, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו*.


*) וראה עוד בענין "זה וזו" באג"ק ח"א עמ' רסה – ו .המערכת.

שונות
"תיקונים" והשמטות בספר 'קיצור שלחן ערוך'
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

זכה רבי שלמה גאנצפריד (תקס"ד – תרמ"ו), דומ"ץ קהילת אונגוואר בהונגריה של פעם, שספרו 'קיצור שלחן ערוך' שיצא לאור בפעם הראשונה באונגוואר בשנת תרכ"ד1, נהיה מורה דרך בחיי היום - יום בכל תפוצות ישראל, ונדפס במהדורות רבות מאד עוד בחיי המחבר2. וגם תורגם להרבה שפות.

לאחרונה כשלימדתי מה'קיצור שלחן ערוך' מהדורת הרב ביסטריצקי (קה"ת - תשנ"ב), בהשוואה למהדורת אשכול ומהדורה עברי - הונגרי מנוקד מלפני מלחמת עולם השניה (ע"י הרב ד"ר ליאו זינגר), שמתי לב שבמהדורות שהופיעו באה"ק תיקנו ושיפצו את הלשון שיהיה עברית - תקנית, ומבלי שהעירו על כל זה, ויש ע"ז עשרות דוגמאות ואכמ"ל.

והנה שם סי' נב סי"א נאמר במהדורה הישנה: "ועל קאלמוס המח[ו]פה בצ[ו]צר מברכים רק שהכל, כי הקאלמוס אינו פרי", ובמהדורות החדשות נאמר: "ו[על] קלמוס מחופה בסוכר מברכין רק שהכל, כי הקלמוס אינו פרי". ועדיין אינני יודע מה זה "קאלמוס" או "קלמוס", והתרגום ההונגרי תירגם ג"כ "קאלמוס", ואין בידי עוד תרגומים או מהדורות אחרות לבדוק בהם.

והיום למדתי הלכה תמוהה במהדורת ביסטריצקי, בסימן נב ס"ט נאמר: "דבר שאינו עיקר הפרי אינו חשוב כמו הפרי עצמו, אלא יורד מדרגה אחת, שאם הוא עץ מברכין על הטפל בורא פרי האדמה, ואם הוא פרי האדמה מברכין על הטפל שהכל . . וכן קליפת תפוחי - זהב שנרקחו בדבש וסוכר מברכין שהכל", ולא הבנתי למה זה יורד עד לברכת שהכל ולא יגידו עליו בפה"א?

ובדקתי במהדורה הישנה (וכ"ה במהדורת אשכול עם תיקוני לשון קלים) ומתברר שחסר פה הלכה שלימה: "וכן קליפות פאמעראנצין שנרקחו בדבש וצ[ו]קר מברכין עליהם בורא פרי האדמה. ועל קליפות קשואין שמטגנין בדבש וצ[ו]קר מברכין שהכל".

ומכאן הוראה עד כמה צריכים להיזהר בלימוד מספר שאינו מוגה.


1) 'בית עקד ספרים' (ק מס' 991) רושם גם דפוס לבוב תר"כ. אבל כנראה שאינו אלא טעות והכוונה לדפוס לעמבערג תרכ"ז (שנזכר אצל רקובר שבהערה הבאה, עמ' 100).

2) על מו"לים שהסיגו גבולו של המחבר והדפיסו את הספר שלא ברשותו או בצורה שלא הסכים עליהם (עם פירושים, תרגום וכיו"ב) ראה 'זכות היוצרים' של פרופ' נחום רקובר עמ' 97-102.

שונות
לא קם כמשה עוד נביא בישראל [גליון]
הת' בנימין נתן וומלטערס
תות"ל 770

בגליון האחרון (תתעד - עמ' 168) הקשה הרב חיים שי' רפופורט עמ"ש שכותב הרד"ק עה"פ (יואל ג, א) "והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו", שבימות המשיח יהיו נביאים גם בנערותם "עד שאולי יהיה בהם כמשה רבינו ע"ה", שלכאורה זה סותר למש"כ הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק (בביאור שלשה עשר עיקרי האמונה) "והיסוד השביעי, נבואת משה רבינו, והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו, והבאים אחריו הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא כו'".

וע"ז כתב הרמב"ם בהל' תשובה פ"ט ה"ב ע"ד משיח "שאותו המלך המשיח שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתיר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו".

וא"כ צריך ביאור, היאך סיפוקא מספקא לי' להרד"ק בזה ["אולי יהיה בהם כמשה"].

והמערכת ציינה לכמה שהקשהו הכי ג"כ.

ובהשגחה פרטית הסתכלתי בתחילת שער רוח הקודש להרח"ו, ולכאורה התירוץ הוא פשוט ומפורש בדבריו. וכך איתא התם:

"ועתה נבאר הפרש מדריגות הנביאים במקום חאיזתם . . והנה מרע"ה ראש כל הנביאים היה מתנבא בתרין פרקין קדמאן שלנצח והוד דז"א, מבחי' פנים שלהם. ושמואל הנביא, היה מתנבא מן הפנים של פרק א' קדמאה דנצח בז"א, שזה הוא חצי מדריגת נבואת מרע"ה. אלא שהיה חצי' העליונה, שהוא הנצח, ובכללו הוא הוד, ולכן היה שקול שמואל למרע"ה, אף על פי שהיה הפרש ביניהם כי מרע"ה היה מתנבא מן שניהם.

"...והנה אהרן הכהן ע"ה היה נקרא שושבינא דמטרוניא ויניקת נבואתו היה משם, וכפי ערך גדולת מרע"ה בדכורא, היה אהרן בנוקבא מטרוניתא, ובבחי' זו נקרא אהרן שוה למשה כמ"ש שם (מגילה יא. מ"ר ויקרא פרשה ל"ו א, ועוד) על פסוק הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן, כי כמו שמשה מתנבא בבחי' הפנים דתרין פרקין קדמאין דנצח והוד דדכורא, כן אהרן מתנבא בבחי' הפנים של תרין מוחין חו"ב דנוקבא, שהם עומדים כנגד תרין פרקין קדמאין בנדון והוד כנזכר". עכ"ל הרח"ו (דף סק"ב).

ולתוספת הבנה קצת בענין הנביא בכלל ומעלת נבואת מרע"ה בפרט, ולמה ענין זה הוא מעיקרי האמונה, יש להעתיק ולהסביר קצת מהדברים הכלליים המבוארים לפני זה בשער רוח הקודש (דף ט, י, יא):

דהנה שם מבואר שבכדי שהקול דלמעלה יכנס באזני הנביא ההוא צריך לזה ב' דברים: א. מלאכים הנעשים ממעשה או דיבור או כוונת התורה והמצוות, שעי"ז נעשה "מגיד" - היינו שהוא עצמו קול הנבואה. ב. כלי גשמי שיתלבש קול המלאך בתוכו, שהוא קול גשמי של עתה שיוצא מפי האדם ההוא בהיותו עתה עוסק בתורה או בתפלה וכיוצא בזה.

ואפשר גם באופן אחר: שיתלבש אותו קול עליון בקול של צדיקים אחרים ראשונים שקדמו אליו, מזמן הראשונים או מאותם שבזמנינו עכשיו, רק שהוא צריך להיות מקושר לצדיק ההוא ע"י שורש נשמה או ע"י עשית פעולת מצות כפי גדרי הצדיק ההוא.

ובין כך ובין כך, הקול הראשון (שהוא ה"מגיד") יכול להיות בא' מג' בחי': דיבוק קול והבל, וגם הקול השני של עכשיו שיתלבש בו יכול להיות תוך דיבוק קול או הבל, "ויש הרבה בחי' בזה עד אין קץ".

"והנה ודאי הוא, כי יותר מדרגה גדולה היא כאשר קול או דיבור או הבל הראשון של האדם הזה עצמו, הם מתלבשים בקול או דיבור או הבל של עתה . . לפי שזה [שצריך לקול צדיק אחר] מורה, שאין כח נבואי בקולו או דבורו או בהבלו, אם לא עד שיצטרף כח צדיק אחר עמו.

"...והנה רבן של כל הנביאים הוא משה רבינו ע"ה . . והנה משרע"ה היה מן המדריגה העליונה שבכל המדריגות, והוא, כי בחי' קולו הא' שלו עצמו, נתלבשה בקולו של עתה, ונמצא בו כל שתי המעלות, כי שתי הקולות, הראשון והאחרון, היו שלו עצמו ולא הוצרך לאחרים. גם מעלה אחרת, כי בין הראשון ובין האחרון, שניהם היו בחי' קולות.

"וכנז"ל, כי הקול גדול מן הדבור, והדבור גדול מן ההבל, ומכ"ש שהיה ג"כ מתנבא בקול או דיבור או הבל של צדיקים אחרים. ואחריו היתה מדריגת שמואל הנביא ע"ה, והיתה מקולו הראשון לדיבורו של עתה, ומכ"ש להבלו של עתה, ומכ"ש מצדיקים אחרים. אבל לא זכה לקולו של עתה.

"ואחרי ב' מדריגות אלו הם מדריגות שאר כל הנביאים, ויש בהם שאר כל המדריגות חוץ משני מדריגות הנז"ל אשר במשה ושמואל הנביא ע"ה, כי אין שום נביא אחר שהשיג קול שעבר שלהם ממש, אל קולו או דיבורו של עתה". עכ"ל הרח"ו שם (יא).

ועל פי כל הנ"ל יש לומר, שמה שכתב הרד"ק שבימות המשיח ישיגו אפי' נערים נבואה בדרגת שמואל הנביא ע"ה ואולי עד דרגת משה רבינו ע"ה, הוא בענין ומעלה זו - שקולו הראשון עצמו יתלבש בדיבורו או אפי' קולו של עתה.

אבל בענין השגתם בנבואתם, הנה לא יהי' השגתם שלם בכל פרצוף נה"י, או לא בבחי' פנים שבו, כנ"ל בהבדלת משה משמואל ואהרן ע"ה.

ואולי יש להבין על פי זה ג"כ למה נבואת מרע"ה הוא מעיקרי האמונה. דהנה מבואר שם שמכל נביא יתהוו מלאכים ע"י לימודו בתורה וקיום המצות שלו, וכל שהמלאך הוא יותר אמיתי ושלם נעשה "מגיד" יותר אמיתי ושלם. ואולי כוונת העיקר הוא, שמרע"ה השיג בצורה הכי ברורה ובאופן הכי מושלם שיכול להגיע אליו – עד שצורתו כוללת את כולם, והשגת כל שאר הנביאים היא רק בחלק מצורת מרע"ה.

ולכן משה רבינו הוא אב לכל הנביאים – גם להנביאים שלפניו – מפני שהשגתם הוא רק חלק הנלקח ונאצל מהצורה השלימה הכללית שהשיג רק מרע"ה, ומפני שאין ב' בני אדם שיהו דעותיהם שוות, א"א שאדם אחר ישיג צורה זו בשלימותו מדעתו, אלא אם השיג כולו צריך להיות רק חלק מתוך צורת מרע"ה ולא כולו – כמו שמואל הנביא ע"ה. או אם השיג בכולו צריך להיות בבחי' מקבל לבד מצורת משה – כמו אהרן (שזהו מצדיק אחר שהוא בדרגה פחותה כנ"ל).

וענין זה צריך להיות מעיקרי האמונה, מפני שאם היה באפשרות להשיג צורה מושלמת יותר שיכלול צורת משה, היה יכול לקום נביא שיחדש משהו על נבואת (וא"כ תורת) משה ח"ו וח"ו.

ולסיכום: אולי יש לתרץ דברי הרד"ק, שבימה"מ ישיגו בנ"א רק חלק מצורת מרע"ה, ומ"מ נחשב זה למדריגתו בפרט הזה שזה בא מכוחם וקולם בעצמם, כנ"ל בנבואת שמואל הנביא. או יכול להיות שישיגו את צורת משה כולו, רק שהם יהיו בבחי' מקבל מקולו של משה – ולא מקולם שלהם – וכנ"ל בנבואת אהרון הכהן.

ולדעתי זה פשוט מהנ"ל, ולא באתי אלא להעיר.

שונות
נשי ובנות ישראל בתניא
הרב שלמה שמואל פליישמן
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בתקופתינו זכה דורנו שנשי ובנות ישראל לומדות חסידות ובפרט בספר התניא, וכן קיבלו על עצמם באתערותא דלתתא לומר חת"ת, וכן במוסדות לבנות יש שיעורי חסידות ותניא וכו'.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מתבטא בקשר לדבר זה, ואומר, שזכה דורנו שנשים לומדות חסידות ובכללם ספר התניא לעיונא, ועוד יותר מהגברים, ויותר מדורות שעברו.

ע"כ באה שאלתי - מכיון שגם אני הקטן מלמד בנות שנים רבות, ונשאלתי על ידן - האם כל סדר עבודת ה' המבואר בליקוטי אמרים ובעיקר עבודת הבינוני שייך לגבן, דהרי חלק מדרגת ועבודת הבינוני (לכל סוגיו) הוא מצבו בעבודת התפילה, בהתבוננות ואהבה כרשפי אש וכו', והאם כ"ז נדרש מהן, ובפרט מ"ש בבינוני ש"בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה" דודאי זה לא שייך להם, ואעכו"כ בינוני המתפלל כל היום.

והנה כשמדבר על קיום השבועה "משביעין אותו תהי צדיק" - גם לבינוני (בפרק י"ד) והוא כעצת חז"ל אשה חמת וכו', זהו עצה רק לגברים לא לנשים, האם משביעין אותו ולא אותה, דמדוע אין התייחסות לגבי נשים.

ובפרק ח' כשמביא דוגמא לדב"ט בהיתר (מביטול תורה) מביא עם הארץ שאינו יכול ללמוד, ויש ע"ז צ"ע מכ"ק אדמו"ר הרי יכול לומר תהילים וכו'. ולכאו' מדוע לא מביא הדוגמא כגון נשים שפטורות מת"ת.

וגם, דעפ"י המבואר בפרק ל"ז בתניא - שבירור העולם והקליפת נוגה לטוב הוא ע"י מצוות עשה, והמל"ת הם רק כדי לשמור שלא יינקו מג"ק הטמאות דזה יפריע להעלותם, ויש ס' ריבוא נשמות כנגד ס' ריבוא חלקי העולם וכל נשמה יש לה תפקיד משלה בברור בעולם - והרי נשים פטורות מרוב מ"ע, וא"כ איה חלקם בזה.

וכן גם בהמשך הפרק דמדבר במעלת הצדקה, שמברר את כל עמלו שהשקיע בעבודתו וכל כח נפשו החיונית בפרנסתו, הרי בד"כ - עד דורנו – הנה הצדקה שהאשה נתנה הוא מכחות בעלה ונפשו החיונית ולא שלה.

וכן בהמשך פרק ל"ז מבאר המעלה של "ת"ת כנגד כולם", שמבררים את הלבושים הנעלים של מחשבה ודיבור, ובכוחות הנפש מבררים את הרוחות הנעלים של חב"ד, ובהמשכה האלוקית ממשיכים דרגת חב"ד האלוקי למטה, וכמו שאין ערוך ודמיון כלל בין החיות שבאברים לגבי החיות שבמוחין כך אין ערוך בהארת א"ס ב"ה המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת א"ס שבבחי' חב"ד שבחכמת התורה איש איש כפי שכלו והשגתו. ויקשה, מה השייכות לאשה שלא מחוייבת כלל בת"ת ואין בכוחה להמשיך את האור הנעלה ולברר את לבושיה וכוחותיה, ובפרט לאור המבואר על הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" דאין אמת אלא תורה דוקא ולא שצועק כך אבא אבא . . וכמו שקובל הנביא "ואין קורא בשמך", ואיך שייך ענין זה לנשים?

ועוד, דמבוארת דרגת הצדיק בתניא דהוא שמואס ברע בתכלית מצד אהבתו באהבה בתענוגים, וזה שייך רק למי שיש לו נשמת צדיק, כמבואר בפרק י"ד, ומ"מ מגיע לזה ע"י עבודה רבה וכו', וכמבואר בהמשך הפרקים מב – מז שנמשך רק למי ששלם בדרגות הקודמות התלויות בעבודת ה' בתפילה וכו'. וגם כאן, האם נשים שייכות לכל זה. דבתניא מובאים צדיקים גמורים כדוד המלך ורבה, והאם היו גם צדיקות גמורות בדרגא זו.

עכ"פ התניא לא מתייחס כלל אליהן וכמדומה כ"ז לא מדובר לגביהן.

כ"ז דורש ביאור עבור נשי ובנות ישראל הלומדות תניא וחסידות, איך שייך זה לנשים

Download PDF
תוכן הענינים
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות