E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ יתרו - כ"ב שבט - תשס"ד
חסידות
כל השביעין חביבין
הרב אפרים פישל אסטער
ר"מ בישיבה

בד"ה באתי לגני תשי"א "והנה מל' רז"ל וכל השביעין חביבין ולא כל החביבין שביעין, מוכח מזה שעיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי, ומפני זה שהוא שביעי מצד זה הוא חביבותו, היינו שחביבותו אינו מצד ענין התלוי בבחירתו רצונו ועבודתו, כ"א בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה".

ולא הבנתי, הרי לכאורה מה דלא אמרו "כל החביבין שביעין", הוא משום דאינו נכון לומר כל החביבין שביעין, שהרי שייך ענין החביבות גם אם אינו שביעי?

אלא שלזה י"ל דעדיין הי' אפ"ל "חביבין כל השביעין" וכיו"ב, באופן שמקדים ה"חביבות" לפני ה"שביעי", ולא נחית בהמאמר לומר דוקא לשון זה כיון דנקודת הדיוק הוא מה שהקדים ה"שביעי" לפני ה"חביבות".

אמנם אולי י"ל דמדויק הוא, ומבאר לנו אמיתית הענין ד"שביעין חביבין".

ובהקדים דיש לעיין, דלכאורה מאי שנא הל' "חביבין שביעין" מהל' "שביעין חביבין", הרי בין כך ובין כך משמעות הדבר הוא דאין החביבות מצד עבודתו אלא מצד זה שהוא שביעי, ואף א"נ דאינו דומה דבהל' "שביעין חביבין" מודגש זה שהוא שביעי, ובהל' "חביבין שביעין" מודגש זה שהוא חביב, אבל סו"ס אם תולין חביבותו בזה שהוא שביעי – הרי אומרים בזה שאין חביבותו מצד עבודתו אלא מצד התולדה.

ואולי י"ל דנקודת הדבר הוא, דגם א"נ דהחביבות תלוי' בזה שהוא שביעי, מ"מ עדיין יש ב' דרגות בזה. ובכללות: עצם מציאות השביעי; והמעלה דפעולת השביעי.

הסבר הדבר: בסה"מ מלוקט ח"ד עמ' קי ואילך מבאר ב' מעלות במעשה – והרי מעשה הוא דוגמת ספירת המלכות, הספירה השביעית, א. דהמעשה פועל על כל הכחות שלא יהיו בהגבלה. דע"י שהכחות דשכל ומדות יורדים למעשה מתגלה בהם נקודה בלתי מוגבלת. ב. עצם מציאות המעשה מושרש בעצם הנפש (ולא בהגילויים דהנפש) להיותו "כח נבדל". זהו תוכן הדברים.

ואולי, זהו החילוק בין "חביבין שביעין" ל"שביעין חביבין", דהן אמת דבשניהם החביבות בא מצד היותו שביעי, מ"מ בהל' "חביבין שביעין" עיקר ההדגשה היא על החביבות מצד זה שהשביעי פועל, והוא מה שפועל (ומגלה) בל"ג בכל הכחות - וזהו חביבותו, משא"כ בהל' "שביעין חביבין" עיקר ההדגשה היא על עצם מציאות השביעי, והוא מה דעצם מהותו הוא כח נבדל ומושרש בהעצם.

(ואולי יש להוסיף, דל' המאמר הוא דמהל' "שביעין חביבין" "מוכח מזה שעיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי", ומשמע דגם בהל' "שביעין חביבין" אין הפירוש דכל מעלתו הוא זה שהוא שביעי, אלא רק עיקר מעלתו, ואולי הוא משום דסו"ס מדברים כאן בענין "החביבות" שקשור לענין הגילוים; אמנם עצם מציאות השביעי אינו שייך לגילויים - "חביבות" - אלא שייך להעצם).

ועפ"ז אולי זהו הכוונה שהי' אפ"ל הל' "כל החביבין שביעין" (אף שלכאו' ישנו ענין החביבות גם אם אינו שביעי), דגם בל' זה אומרים שחביבותו תלוי בזה שהוא שביעי, אף שאין חביבות מצד עצם מציאות השביעי כנ"ל, מ"מ החביבות תלויה בזה שהוא שביעי, וא"כ חביבות זו היא סוג חביבות אחרת מחביבות סתם בשאר הדרגות שאינן שביעי, ובסוג זה של חביבות שייך לומר "כל החביבין שביעין".

חסידות
שכינה היא בחי' י"ה
הרב אפרים חיים טראכטענבערג
משפיע במתיבתא אהלי מנחם - פאסטוויל אייווא

במאמר באתי לגני תשט"ו ס"ג כתב כ"ק אדמו"ר וז"ל: "ארז"ל איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם שהוא אות יו"ד ואות ה"א חלק הנעלה שבשם הוי', ועוד יותר דזה מה שאמרו זכו שכינה ביניהם שהן אותיות י"ה, הוא רק מה שנשפע לאיש ואשה, אבל שרש ההמשכה הוא ממקום נעלה יותר". עכ"ל.

והנה ידוע שאותיות שם הוי' הן כנגד חו"ב זו"נ, בענין שרק ה' אחרונה שבשם הוי' היא כנגד ספי' המלכות שהיא בחי' שכינה כידוע. ולפ"ז לכאו' צ"ב, מדוע בביאור זה מייחס בחי' שכינה ל"חלק הנעלה שבשם הוי'" שהן אותיות י"ה, שהן כנגד חו"ב?

והנה לכאו' הי' אפ"ל לפי המבואר בבאתי לגני תשי"א בתחלתו, ש"ענין שכינה הוא בכל מקום לפי ענינו", דלפ"ז לכאו' היה אפ"ל שהסיבה לכך שאותיות י"ה מיוחסות לענין שכינה הוא, כי מדובר גבי מדריגה שלמעלה מהם, שלגבי אותיות י"ה נק' שכינה.

אבל באמת אינו נראה לומר כן. א. דלא נרמז ולא נזכר שמדבר גבי מדריגא שלמעלה מהם. ועוד, הרי א"א לומר שפי' "בכל מקום לפי ענינו" הוא, שגבי כל מדריגה אפ"ל שנק' שכינה גבי מדריגה שלמעלה ממנו. כי הנה בהמשך תרס"ו עמ' תקטז-תקיז בא לבאר ענין השכינה, וזהו תוכן השקו"ט שם בקצרה: מהביאור עה"פ הוי' לי בעוזרי (ראה בהנסמן בבאתי לגני תשי"א ע"א) הביא שהקו הוא בחי' שכינה, ומד"ה וככה הגדול (ראה הנסמן בבאתי לגני תשי"א ע"א) הביא הטעם לזה לפי שהקו בא בבחי' התלבשות בעולמות ונש"י ומאיר בהם בבחי' פנימיות, ועש"ז נק' שכינה - ע"ש ששוכן בתוכם כו'. ואח"כ מביא טעם אחר ממ"א, והוא דכשם דבחי' מל' דאצי' שנעשה עתיק לבריאה שנק' שכינה ע"ש ששוכנת בתחתונים כו', כמו"כ בחי' הקו שנעשה עתיק לבחי' אדם דבריאה דכללות . . ה"ז ג"כ בחי' שכינה כו'. ואח"כ מעמיק יותר בהענין ומביא מלקו"ת (ד"ה שחורה אני), שלשון שכינה שייך רק כשיורדת המל' בבריאה, אבל כשהיא באצי' לא שייך לשון שכינה מאחר שמיוחדת שם באוא"ס ב"ה ואינה מתלבשת ושורה במקור הנבראים עדיין כו'. ומקשה ע"ז מהביאור דשחורה אני הנ"ל, שגם מל' כמו שהיא באצי' נק' שכינה. ומתרץ זה ע"פ ד"ה שה"ש ספ"א, שהן שתי מדריגות: שכינה עילאה היינו מל' כמו שהיא באצי', ושכינה תתאה היינו מל' כפי שיורדת לבריאה. ומבאר בפרטיות יותר ענין זה שמל' גם כמו שהיא באצי' נק' שכינה, והוא כי שם היא בחי' שרש ומקור לבי"ע שבאצי', והוא הארה נבדלת כו', ומשו"ז נק' שכינה. דהגם שאיננה שוכנת עדיין בתחתונים, מ"מ להיותה מקור האור והחיות דבי"ע שבאצי', עש"ז נקראת שכינה.

ומסיק שם, שלפ"ז אפ"ל גם גבי אוא"ס שלפה"צ במדריגה הג' שבו, שיתכן לומר שהיא בחי' שכינה בשרש הראשון, בגלל שהיא שרש בחי' ממכ"ע ושייכת אל העולמות. ע"כ קיצור תוכן שקו"ט.

וא"כ, את"ל שפי' "בכל מקום לפי ענינו" הוא, שגבי כל מדריגה אפ"ל שנקראת שכינה לגבי מדריגה שלמע' ממנו, א"כ לא מובן מה הי' קשה לו שדק לתרץ באופן הנ"ל ולהביא כמה טעמים סברות וראיות ע"ז, דאם הי' כההו"א, הי' אפ"ל בפשטות ולתרץ: שמל' כמו שהיא באצי', ובחי' קו, ומדריגה הג' באוא"ס שלפה"צ, כולם נק' שכינה גבי מדריגה שלמעלה מהם. ועכ"פ הי' לו להזכיר זאת, מכיון שהוא התי' הפשוט ביותר. ומהא דלא תי' הכי ולא מזכיר זה כלל, אשמועינן שע"כ לומר שא"ז פי' המתקבל. ולכן א"ל הכי גם בענינינו, שהטעם ע"ז שמייחסים שם שכינה לאותיות י"ה שבשם הוי' הוא כי מדובר סתם גבי מדריגה שלמעל' מהם.

אלא לכאורה הפי' ב"ענין שכינה הוא בכל מקום לפי ענינו" הוא, שבכל "מקום" הפי' עולם או פרצוף. ולא אמר בכל מדריגה, כי הכוונה שבעולם ופרצוף גופא, מדריגה פרטית שנק' שכינה מתבטאת כפי ענין עולם ופרצוף ההוא.

וכמו אוא"ס שלפה"צ, שבעולמות הכללים נק' אצי', הרי לפי ענין עולם ההוא (עולם האצי' הכללי) כך היא מדריגת השכינה שהיא מדריגה הג' שבאוא"ס, דהיא מתבטאת לפי ענין המקום (העולם) ההוא, והיינו שמתבטאת בזה שהיא שרש בחי' ממכ"ע ובבחי' שייכות אל העולמות. ועד"ז מובן הפי' גם לגבי שאר מדריגות, וד"ל.

ולפ"ז מובן שגבי פרצוף דשם הוי', במדריגות העליונות שבו שהם אותי' י"ה - "חלק הנעלה שבשם הוי'" - לכאו' א"א לומר שהן בחי' שכינה לפי ענין המקום ההוא, שהוא פרצוף דשם הוי'. דדוקא מדריגות התחתונות שבעולם או פרצוף מבטאים בחי' שכינה לפי ענין המקום ההוא, אבל מדריגות העליונות שבעולם או פרצוף אינם מבטאים את בחי' השכינה לפי ענין המקום ההוא.

אלא י"ל בד"א לפי המבואר בסה"מ תר"ס בתחלתו (עמ' ג-ד), דכ' שם וז"ל: "מן המיצר קראתי י"ה היינו בקריאה שגם בחי' י"ה יהיה בבחי' י"ה . . שיהיה ב"פ י"ה, והו"ע גילוי אור הגנוז . . דש' הוי' שבעצמות אוא"ס הוא ב"פ י"ה . . ואחר הגניזה נעשה מן י"ה האחרונים ו"ה . . עיקר ההמשכה היא בבחי' ו"ה דאותי' ו"ה היו קודם הבריאה ג"כ בבחי' י"ה ואותה אנו מבקשים שיומשך בחי' האור הגנוז . . בחי' י"ה הב' . . המשכת ו"ה שנעשה י"ה . . י"ה הנעלם בעצמותו, די"ל שזהו בחי' העלם העצמי דא"ס שלמע' מבחי' גילוי . . בחי' הפנימיות דהוי' שהוא בחי' העצמות דא"ס . . ע"י הצעקה מבחי' המיצר שבנפש עי"ז קראתי מן המיצר העליון בחי' י"ה הנעלם בעצמותו כו' להיות ענני במרחב י"ה שגם בבחי' המרחב שהוא בחי' הגילוי יהי' בחי' י"ה שהוא גילוי בחי' העצמו' כו'. וזהו ג"כ כללו' ענין בנין המל' . . דשרש המל' באמת הוא בבחי' פנימיות ועצמו' א"ס . . וזהו תכלית הכוונה שיומשך בחי' חמץ כמו שהוא בבחי' העצמות . . דהיינו גילוי בחי' העצמו' . . ההמשכה שבחי' עצמות א"ס בבחי' מל' . . בחי' גילוי והתפשט' המלוכה". עכ"ל.

הרי מובן מזה שאותיות י"ה שבעצמות אוא"ס הן שרש המל', והתכלית היא שיומשכו למטה כמו שהן בשרשן, ויהפכו אותיות ו"ה שיהיה ג"כ י"ה, והיינו שיתגלה שרש המל', ותהיה המל' ג"כ בבחי' י"ה, ויהי' בשלימות לע"ל - "ביום ההוא יהיה ה' אחד" - שיהיה ב"פ י"ה, כנ"ל.

ולפ"ז י"ל בד"א לגבי עניננו, דמה שמייחס את אותיות י"ה לבחי' שכינה כנ"ל הוא, כי בענין הנישואין דאיש ואשה, ע"י שזכו נמשך שורש המל' - אותיות י"ה - שהוא ג"כ שורש השכינה כנ"ל. והיינו שמדובר בא' ממדריגה דשורש השכינה, ומכיון שנמשכת השכינה כפי שהיא בשורשה, לכן אפשר לקרוא מדריגה זו דשכינה, ע"ש שורשה הנמשך, אותיות י"ה, וד"ל.

ולהוסיף, דזה שענין זה דשכינה נמשך דוקא בענין הנישואין דאיש ואשה ע"י שזכו, הוא כי ע"י ענין הנישואין הפרטי נמשך ענין הנישואין הכללי - שיהי' לע"ל בשלימות, שאחד הענינים שבו הוא דיתגלו בשלימות אותיות י"ה כפי שהם בשרשם, שהן שורש המל' והשכינה, ואז נהפכו אותיות ו"ה – המל' והשכינה – להיות ג"כ בבחי' י"ה, ולכן הארה מענין זה מאיר גם בזה"ז, בענין הנישואין הפרטיים, והו"ע אותיות י"ה – בחי' השכינה – שנמשך לאיש לאשה אם זכו.

ויש לדייק בל' "שכינה שרוי' ביניהם" - שרוי' דייקא, וידוע שענין השראה הוא שאינו בא בהתלבשות אלא בבחי' מקיף, וע"ד מש"כ בתניא ס"פ י"א "כל בי עשרה שכינתא שריא שהוא בבחי' מקיף" (וכן מובן מסה"מ תרס"ג עמ' יב, ומהמשך תרס"ו עמ' רעג, שענין השראה הוא דוקא במה שאינו בא בהתלבשות אלא רק נאחז או מקיף, ובסה"מ תרס"ג הנ"ל עמ' ה-ו האריך לבאר שלשון אחיזה הוא דוקא במה שאינו בא בהתלבשות, ומהמשך תרס"ו הנ"ל מובן שהשראה הוא ג"כ ענין אחיזה, וד"ל). ולפ"ז יש לדייק ולומר שנאמר לשון "שרוי'" דייקא, מפני שהענין הנמשך שורשו נעלה מאוד, ואינו יכול להתגלות ולהתלבש בשלימות בזה"ז בנישואין הפרטיים, אלא דוקא לע"ל דווקא יהי' זה בשלימות הגילוי והתלבשות, וד"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות