E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ יתרו - כ"ב שבט - תשס"ד
הלכה ומנהג
אין מעבירין על המצוות בתפילין
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

כתב אדה"ז בשו"ע או"ח סי' כ"ה סעיף ו: "אם פגע בשל ראש תחילה צריך להעביר על אותה מצוה ויניח של יד תחילה ואח"כ של ראש". ע"כ.

והנה דעת הט"ז והפמ"ג והמ"ב שדוקא אם פגע בשל ראש תחילה מורין לו לעבור על השל ראש כדי להניח תחילה השל יד, משום שקדימת השל יד לשל ראש מיוסד על פסוק בתורה "וקשרתם והדר לטטפות", אבל אם הניח ש"ר תחילה אין להסיר הש"ר, דמה דהוה הוה וימהר להניח של יד על מקומו.

דהנה הט"ז בסי' תרפד מביא דברי האבודרהם שסובר שאם הניח התפילין שלא כסדר לא יצא ידי חובתו, ובקשר לזה כותב האבודרהם שאם חל ר"ח טבת בשבת מוציאין שלשה ספרי תורה וקורין בשל ר"ח קודם חנוכה, ואם טעה והתחיל לקרות בשל חנוכה צריך להפסיק לקרות של ר"ח.

וכדברי האבודרהם פוסק הרמ"א שם סעיף ג', אבל הט"ז ופמ"ג חולקים על האבודרהם והרמ"א. ועיין בהביאור הלכה סי' כה ד"ה פגע שס"ל שגם מדברי הגר"א שם בסוף סי' תרפד מוכח שאינו מסכים עם האבודרהם, דהוא מציין שם לדין הרמ"א "משום דאין משגיחין בחנוכה" ולא כתב טעם האבודרהם בעצמו שהובא במ"א שם, וש"מ, דבתפילין אם עבר והניח ש"ר אין צריך לסלקו.

ועיין שם בהמשך דברי הביאור הלכה שאם עבר והניח התפילין של ראש תחילה הרי בעצם קיים בזה המצוה של תש"ר רק שלא קיים המצוה כתיקונה "ואין לומר דיסלק השל ראש ויחזור ויניחו ויקיים עתה כתיקונו, זה אינו, דהלא בכל רגע ורגע שהוא נושא תפילין עליו הוא מקיים בה מצות השי"ת ובודאי אין לנו לומר שיסלק עתה המצוה ממנו כדי שאח"כ יקיים יותר מן המובחר כו'". ע"כ.

אבל נראה לומר שמדברי אדמו"ר הזקן מוכח שמותר לסלק מצוה כדי לקיים אותה המצוה יותר מן המובחר:

שהנה בסי' כה סעיף ה' הובאה המחלוקת שבין המחבר והרמ"א ע"ד החיוב דברכת תפילין אי הוי ברכה אחת או שני ברכות. ובסעיף ט' הובא הדין של הפסיק בדיבור בין התש"י להש"ר שהוא תלוי בהמחלוקת שבין המחבר והרמ"א שבסעיף ה'. דבשו"ע המחבר איתא: "אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפל' של ראש ואם הפסיק מברך על של ראש על מצות תפילין. הגה ולדידן דנוהגין לברך ב' ברכות אף אם לא מפסיק צריך לחזור ולברך על של ראש להניח וגם על מצות".

ובשוע"ר סעיף כג: "ויש אומרים שלעולם אין תפילין של ראש טעונה ב' ברכות כי אם ברכה אחת כשאר כל המצות ולא נתקנה ברכת על מצות תפילין לתפילין של ראש אלא אם כן הפסיק בדיבור בין ברכת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, אבל אם לא הפסיק בינתיים אזי עולה ברכת להניח תפילין שבירך על תפילין של יד גם לתפילין של ראש.

והמנהג באלו הארצות כסברא הראשונה ומ"מ לרווחא דמלתא טוב לומר אחר ברכת על מצות תפילין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שכן צריך לומר אחר כל ברכה לבטלה כמו שיתבאר בסי' ר"ו.

וכן אם הוא מברך ב' ברכות על תפילין של ראש כגון שהשיח בין תפילין של יד לתפילין של ראש יאמר אחר ברכה השניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלפי סברא האחרונה שנתבאר בסמוך היתה ברכה ראשונה לבטלה ובעת שמברך ברכה ראשונה על תפילין של ראש שהיא ברכת להניח תפילין טוב למשמש בתפילין של יד בשעת ברכה משום שמשמוש הוא חשוב כאילו מניחה עכשיו על הקיבורת ועל זה שייך לברך להניח תפילין". ע"כ.

והנה, הא דכותב רבינו "שטוב למשמש בתפילין של יד בשעת הברכה משום שהמשמוש הוא חשוב כאילו מניחה עכשיו על הקיבורת ועל זה שייך לברך להניח תפילין", הוא דעת הט"ז סק"ד ודעת המ"א סקט"ו, והמקור לדבריהם הוא הר"ן עיין שם.

והנה המ"א בסקט"ו מסביר שמשום הכי מצריך הר"ן למשמש בהשל יד (אם הפסיק בדיבור בין השל יד להשל ראש), משום דכיון די"א שחייב לברך כשממשמש, וגם י"א (רש"י) דאי"צ לברך להניח, לכן ימשמש בשל יד.

אבל עיין בהגהות רעק"א שהקשה "הא אינו מרויח כלום בזה דאם ניחוש לשיטת רש"י דסח מברך שתים היינו על מצות לחוד א"כ ממילא בלא סח דמברך אחד היינו דאינו מברך על הראש כלל, א"כ כשממשמש בשל יד ומברך להניח שוב אינו ראוי לברך על של ראש על מצות, ואולי באמת מברך תחילה על של ראש על מצות ואח"כ ממשמש בשל יד ומברך להניח ואין משמע כן וצ"ע". ע"כ דברי הגרעק"א.

והנה בדברי רבינו סוף סעיף כג מתורצת קושיית הרעק"א, דרבינו שולל לגמרי הסבר המ"א בדברי הר"ן ומסביר שמשום הכי כותב הר"ן שטוב למשמש בהשל יד כשהוא מברך להניח תפילין "משום שמשמוש הוא חשוב כאילו מניחה עכשיו על הקיבורת ועל זה שייך לברך להניח תפילין", זאת אומרת שאפילו לשיטת ר"ת שנהגינן כוותי', הברכה של להניח הולכת בעיקר על השל יד והברכה של מצות תפילין הולכת בעיקר על השל ראש.

ועל כן, אם הפסיק בדיבור בין השל יד להשל ראש שצריך לברך שתים על השל ראש (לשיטת ר"ת), עדיף טפי למשמש בהשל יד כדי שהברכה של "להניח" תהיה בסמיכות להנחת השל יד.

והנה כשהוא ממשמש בתפילין של יד בשעת הברכה ומתיר ההידוק, הרי הוא מסלק המצוה דתפילין של יד - עכ"פ לרגע - כדי לעשות הברכה של "להניח תפילין" באופן שהוא יותר מובחר, ומוכח א"כ שרבנו אינו מסכים עם מה שכותב הביאור הלכה "שבודאי אין לנו לומר שיסלק עתה המצוה ממנו כדי שאח"כ יקיים המצוה יותר מן המובחר"; וגם על פי סברא הוא כך, דכשיש למצוה שני חלקים והתורה אומרת שצריך להקדים חלק אחד לחלק שני, הנה אע"פ שהתורה אומרת שאם הוא מקיים חלק השני בלבד הוה מצותו מצוה, מ"מ היא מצוה חסירה וע"כ יש סברה גדולה לומר שיתקן וישלים אותה ע"י הסרת החפצא של מצוה כדי לקיים אותה בשלימות וכדעת הרמ"א בסי' תרפד (שהיא דעת האבודרהם והמ"א שם) ושלא כדעת הביאור הלכה.

והנה הפמ"ג בסי' תרפד כותב שמהשו"ע כאן (סי' כה) משמע שאם כבר הניח הש"ר תחילה אין צריך להסירו. ולכאורה כוונתו, דכיון שכתוב בסעיף ו' שאם פגע בש"ר תחילה צריך להעביר עליו, המשמעות היא שדוקא אם פגע בהשל ראש תחילה צריך להעביר עליו, אבל אם כבר הניח השל ראש אין צריך להסירו.

והנראה לומר שאף לפי דברי רבינו שיותר טוב להסיר התפילין ש"ר כדי לקיים המצוה כתיקונו, וכנ"ל בדברי רבינו, מ"מ אין שום חיוב להסירו כיון שישנו כבר עליו, וע"כ סותם השו"ע וכותב שאם פגע בשל ראש תחילה צריך להעביר עליו, משא"כ בהניח כבר השל ראש תחילה ששם אין צריך להסיר השל ראש מעליו.

אבל מ"מ לדברי רבינו נכון יותר לכאו' להסיר התפילין של ראש ולחזור ולהניחו אחרי התפילין של יד, וכנ"ל.

הלכה ומנהג
בענין בדיקת הציצית מידי יום
הת' שמואל ביסטריצקי
שליח בתות"ל רוסטוב ע"נ דון

בשו"ע או"ח הל' ציצית סי' ח' סעי' יג, כתב אדה"ז, וז"ל: "בכל יום ויום קודם שיברך צריך שיעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים שמא נפסקו מהם איזו חוטין וכן צריך לעיין באותו חלק של הציצית המונח על כנף הבגד שמא נפסק חוט א', ואע"פ שבדק הציצית אתמול, צריך לחזור ולבדקם למחר, ואין אומרים העמידן על חזקתן שהם עכשיו כמו תמול שלשום, משום דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם, ובוודאי א"א להעמידן לעולם בחזקת כשרות, כיון שדרכן לפסוק ע"י דריסת הרגלים, או מחמת סבות אחרות, לכן תקנו חכמים שיבדוק בכל יום ויום". עכ"ל.

משמע מדברי אדה"ז דמפני שישנה אפשריות שתיפסל הציצית, ואז יברך ברכה לבטלה לכן צריכה הציצית בדיקה, ואין סומכים על הבדיקה של אתמול, מכיון שיכול להיות שנפסל.

והנה, בסעי' ט"ו כתב אדה"ז, וז"ל: "מי שנשתהא לבוא לבהכנ"ס ובעוד שיתעסק בבדיקת הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור, וכן מי שבא לבהכנ"ס וקראוהו לעלות לס"ת, ועדיין לא לבש טליתו כיון שהציבור ממתינין עליו, לכן משום טורח הציבור רשאי ללבוש הטלית בלא בדיקת הציצית, דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציציות שלימות מעמידין אותו בחזקתן". עכ"ל.

ולכאורה צריך להבין, דהנה כתב בסעי' טו "דכיון שהוא יודע שאתמול היו הציצית שלימות, מעמידין אותו בחזקתן", והרי בסעי' יג כתב "ואע"פ שבדק הציצית אתמול, צריך לחזור ולבדקם למחר, ואין אומרים העמידם על חזקת הכשרות של אתמול, וא"כ איך אמר (בלשון ברורה, ובדיוק הפוך) שמעמידין על חזקת הכשרות של אתמול.

ואם תרצה לומר שזה שבסעי' ט"ו כתב שמעמידין על חזקת כשרותן של אתמול, זה בגלל הטרחא דציבורא, קצת קשה לומר כך, מכיון שיכול להיות שנפסלה הציצית מאז אתמול (כפי שכתב בסעי' י"ג שיש אפשרות שיפסל כל יום). וממילא יוצא שלבש ציצית פסולה וגם עשה ברכה לבטלה, כמ"ש הב"י על הטור סק"ט, וז"ל: "והחרד אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם הברכה כדי לא לברך ברכה לבטלה". וזה דבר חשוב יותר מאשר הטרחא דציבורא.

וקשה עוד יותר דהנה בקונטרס אחרון (ב), כתב את דברי תשובת בית יעקב, "ואם הוא בדרך ואין לו טלית אחרת מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה". עכ"ל. ועל זה כתב אדה"ז: "ולפי שטעמו לא מסתבר, וגם האחרונים חולקין על דין זה כמו שיתבאר בעזה"י, לכן לא העתקתיו". עכ"ל. וממשיך שם ומבאר אדה"ז שלא מרוויח כלום בזה שיעלים עיניו, מכיון שיוצא שברך ברכה לבטלה, מכיון שזו היתה טלית פסולה (ומבאר בארוכה, ואכ"מ).

וא"כ, מכיון שאדה"ז כותב שלא הכניס את סברת ה'בית יעקב', מכיון ש"טעמו לא מסתבר", צריך להבין איך כתב כך בסעי' טו שלובש הטלית אפי' בלי בדיקה, הרי טעמו לא מסתבר ומדוע כשיש טרחא דציבורא כן יסתבר.

ואולי אפשר לומר בכל הנ"ל, שמכיון שענין של טרחא דציבורא הוא חשוב מאוד1, עד כדי כך שיש כאלו שסוברים (נשמת כל חי, ועוד) שטרחא דציבורא הוא דרבנן, ויש כאלו שסוברים שטרחא דציבורא הוא אפי' דאורייתא, לכן, בסע' טו כתב שעולה לתורה אפי' בלי לבדוק את הציציות, וכן כתב הט"ז בסעי' יג ס"ק ג', שכאשר קוראים לו לעלות לתורה – יעלה, ולא חוששים לבדיקת הציציות.

ובפרט לפי המ"ד שכל ענין הבדיקה של הציציות הוא משום חומר ברכה לבטלה, ומשום טורח הציבור לא החמירו להמתין ולבדוק הציצית בגלל החשש, ועפ"ז יובן החילוק בין סעי' יג לסעי' טו, שצריך לבדוק כל יום, ואין הציצית בחזקת כשרות של אתמול, למעט שקוראים לתורה שאז משום טרחא דציבורא – התירו.

אך עדיין קשה לפי מי שסובר שצריך לבדוק הציצית (אפי' כשקראו לו לתורה) מכיון שזה לא נקרא כל כך טרחא דציבורא, שלפיהם עדיין קשה כל הנ"ל, וצ"ע בזה.

בקונטרס אחרון (ב) שהובא על סעי' י"ג הנ"ל, במהדורא החדשה הודפס בשורה המתחלת "בשמו", סעיף קטן א', וצריך להיות סעיף קטן ג', ותיקון זה הודפס כבר בספר "מראי מקומות לקונטרס אחרון" (מאבי ע"ה), ולפלא שלא תוקן במהדורה החדשה.

ועוד יותר, דבקונטרס אחרון רצה לבאר שיוכלו לבדוק הציצית, ומביא הוכחה מסק"א דמ"א, ושם במ"א מוכח ההיפך, ובסק"א כותב "וה"ה שאין בודקין הציצית", אבל בסק"ג כתב (כמו שרצה להוכיח): "דנהגו להקל לבדוק כלים וציצית", וכו'.


1) עיין בארוכה ב'אנציקלופדיה תלמודית' ערך טרחא דציבורא, שמביא הדעות להחמיר ולהקל.

הלכה ומנהג
הערות במהדורה החדשה דשו"ע רבינו [גליון]
הרב חיים דוד א. טיפענברון
ראש ישיבת מתיבתא ליובאוויטש ד'לונדון

דברים נכונים העיר הרב ח. א. אשכנזי שי' בגליון תתעד (עמ' 128), אלא דהעיקר חסר מן הספר, ובתורת השלמה הנה בשו"ע אדה"ז סי' לב ס"ה מביא שם כמה דינים:

א. אם האות גדולה ונדבקה בסופה – דינו של הרד"ך הובא במג"א שמכשיר בלי גרידה, אלא דהמג"א פוסק דצריכים להחמיר לגרוד.

ב. דינו של המאירי – נגיעת תג של אות זו דבוק בתג אות אחרת דהמאירי מכשיר אלא דאדה"ז פוסק כהמג"א דמחמיר.

ג. דינו של הב"ח שמחמיר בכל ענין, הובא בט"ז על אתר, וז"ל:

"וכתב מו"ח ז"ל ולענין הלכה נראה דבתפילין פסול בנגיעת אות לאות אפי' בשאר תיבות, בין מלמעלה בין מלמטה, ואין לו תיקון. אבל בס"ת יש לו תיקון לגוררו כו'. ופשוט שאיזה תלמיד טועה כתבו, כי בהדיא איתא לקמן סימן זה סעיף כה דע"י זה לא מקרי שלא כסדרן ומותר לגרור בדבוק. וכן כתב הוא עצמו לקמן, על כן אין להשגיח בזה דבודאי לא יצא מפיו". ע"כ.

ופוסק אדה"ז כהט"ז בשיטת הב"ח וז"ל: "ותיקון מועיל אף בתו"מ [ודלא כהב"ח דסובר דתיקון מועיל רק בס"ת] אף בנגיעות אות באות [דינו של הב"ח – וכלשונו (ולא כהרד"ך דמכשיר בלי גרירה)] בענין שנפסלו לד"ה [לדעת המחמירים (כהערתו של הרב א. אשכנזי) דהיינו הב"ח] אלא כתיקון סופרים של הט"ז דסובר דאיזה תלמיד טועה כתבו, ואין להשגיח בזה דבודאי לא יצא מפיו.

וע"ז מציין על הגליון: ט"ז שם ס"ק ג'. וכמו שכתב הנ"ל והאריכות אך למותר.

אמנם מש"כ הנ"ל "שכל כוונת ביאורו של אדה"ז הוא אשר פסק הט"ז שתיקון מועיל הוא מכיון שהט"ז סובר כהדעה השני' שאף במקרה שישאר צורת האות יש לגרור ולכן צריך הט"ז לחדש שתקון מועיל וכונת הט"ז באופן שישאר צורת האות", לכאו' בחינם דבריו, היות דכבר פסק אדה"ז מקודם כהמג"א "דיש להחמיר ולגרור . . יש להחמיר ולתקן בגרירה . . טוב לתקנם" (התגין ע"י גרירה).

א"כ אחר כל הנ"ל מהו החידוש ד"תיקון מועיל", דהט"ז סובר ג"כ כהדעה השני' - "שאף במקרה שישאר צורך האות יש לגרור"?

אלא כוונת אדה"ז היא כמו שכתב מפורש "ותקון מועיל אף בתו"מ" כשיטת הט"ז, ומובן איך שולל גירסת התלמיד הטועה בדברי הב"ח. והדברים ברורים מאוד.

אמנם אם מעיינים בזה, וכבר משנים מ"לדברי הכל" ל"לדעת המחמירים", נשאר קשה, דאם פוסק אדה"ז כהט"ז דתיקון מועיל, למה צריך בכלל לומר "בענין שנפסלו לד"ה", תשמט פסקה זו לגמרי ונדע שיכולים לתקן נגיעה בין אות לאות, כשיטת הט"ז בדברי הב"ח.

אלא, דהנה יש עוד שיטה בתורת נגיעות האותיות, והוא דעת המאירי (דלעיל) שסובר דנגיעות התגין זה בזה כשר בלי תיקון, ולהלכה המג"א מחמיר דצריך לגרר. אמנם המאירי מכשיר דוקא בנגיעת התגין אבל בנגיעות האותיות הוא פוסל.

א"כ אפשר לפרש דברי אדה"ז "ותיקון מועיל אף בתו"מ [ודלא כהב"ח אלא כהט"ז] אף בנגיעות אות באות [דינו של הב"ח – כלשונו] בענין שנפסלו לד"ה" [- פיענוח: לדעת המקילין – היינו שפסול לדעת המאירי שהוא המיקל בדין נגיעות התגין אבל פוסל בנגיעות האותיות, ועכ"ז תיקון מועיל – דהיינו אפי' פסול חזק שגם המקילין (המאירי) סוברים שהוא פסול, יכולים לגרר ולתקן כפיסקו של הט"ז והמג"א. והפך בה והפך בה דכולא בה.

הלכה ומנהג
מחיצת הגזוזטרא שבמקדש [גליון]
הרב פסח צבי שמערלינג
ר"מ בישיבה שע"י הציון הק'

בהעו"ב גליון ח [תתעד] כ' ידידי הר"ב אבערלאנדער שי' ב' צדדים במטרת ההפרדה שע"י הגזוזטרא שבבית המקדש: א) שלא יתערבבו הנשים והאנשים, ב) שלא יראו זה את זה.

ומביא מפיה"מ להרמב"ם עמ"ס סוכה "כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים".

והעיר ע"ז בהערה 14 שם: "ולפ"ז גם הנשים לא יכלו לראות את האנשים. ונשאלת השאלה: איך לקחו חלק בשמחת ביה"ש, ולמה הגיעו להר הבית? ואולי ההשתתפות שלהן היתה ע"י שהקשיבו לשירה והריקודים. ועצ"ע". (עכ"ל). וכן בהמשך דבריו כ' שלפי דברי הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל "לא יכלו האנשים והנשים לראות זה את זה".

ולענ"ד מ"ש הרב"א שי' אינו מוכרח, דמנלן שגם הנשים לא יכלו לראות את האנשים? למה לא נתפוס - כפשטות לשון הפיה"מ שם - שמטרת ופעולת הגזוזטרא היתה רק "שלא יסתכלו האנשים בנשים", אבל הנשים יכלו לראות את האנשים?! ובפשטות, שע"י שהגזוזטרא בנוי' למעלה, האנשים לא יכלו לראות את הנשים (עכ"פ לא בקלות), משא"כ הנשים יכלו להסתכל למטה ולראות את כל השמחה והריקודים, ונטלו חלק בשמחת ביה"ש לא רק ע"י שמיעה, כ"א גם ע"י ראי' וגם הן היו בכלל "מי שראה שמחת בית השואבה".

ובפרט כפי שהרב"א שי' בעצמו מעתיק בהערה 35 מפסקי הרי"ד ש"האנשים יעמדו למטה בעזרה ולא יוכלו האנשים להביט בנשים, שהיו לה מחיצות סביב ועשויות כמין סריגי חלונות, שהנשים בפנים רואות מבחוץ, ושבחוץ לא יוכלו לראות מבפנים". והרי בפשטות כן אפשר - ולענ"ד צריך - ללמוד פשט גם בפירוש המשניות הנ"ל, דהרי הזכיר רק "שלא יסתכלו האנשים בנשים" דוקא ולא להיפך, ודו"ק.

[ואולי יש להוסיף בדא"פ עכ"פ, שאפי' באם האנשים היו מרימים ראשיהם לא היו יכולים לראות את הנשים בלאו הכי - אפי' באם לא היו לגזוזטראות מחיצות סביב ועשויות כמין סריגי חלונות (כפסקי הרי"ד) - והוא ע"פ מ"ש במשנה ובגמרא (סוכה נא, א - נב, ב ואילך) שמנורות . . היו שם . . ולא הי' חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה . . תנא אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה". עפ"ז י"ל שאיש העומד בעזרת נשים בביהמ"ק בעת שמחת בית השואבה ומסתכל כלפי מעלה הי' מסתנוור מעוצמת האור, ולא הי' יכול לראות את הנשים שעל הגזוזטראות].

הלכה ומנהג
מקור להנהגה לפי משורת הדין [גליון]
הרב יצחק אייזיק הלוי פישער
ברוקלין, נ.י.

בגליון תתס"ג העיר הר"מ שיח' פרקש אהא דמצויין בגליון השו"ע בה' מציאה ופקדון סי"ח, אהא דמבואר שם "דכ"ז משורת הדין, אבל טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר אפי' ברוב בני עם אחר למי שיתן סימן אע"פ שכבר נתייאש, אבל א"צ להכריז ולהודיע, אלא אם באו הבעלים מאליהם ותבעו ונתנו סימן מחזיר להם", ובגליון מצויין דכ"מ בגמ' ב"מ כג, ב, גבי "כופרא בי מעצרתא".

והעיר בזה הרב הנ"ל דאיה"נ דבשו"ע הובא דין זה כמצויין בגליון, אבל מה הראי' מהגמ' גבי כופרא שיש ענין של לפנים משורת הדין להחזיר אחר יאוש, ובכלל צ"ב אמאי לא ציין להגמ' בדף כד, ב, שכן ענה שמואל לר"י שאף בשוקא אם בא ישראל ונתן סימן, חייב להחזיר משום לפנים משורת הדין.

ולענ"ד נראה דהדיון הוא לחלק השני של הלכה זו, דהנה בדברי רבינו מבואר ב' דברים, א. דטוב להחזיר אבידה אפי' לאחר יאוש, וע"ז אכן יש לציין לדברי הגמ' בדף כד, דנותן סימן חייב להחזיר אפי' אחר יאוש משום לפנים משורת הדין, ומיירי שם אפי' ברוב עכו"ם (כ"מ שם בגמ'), וכן ציין בבאר הגולה בשו"ע שם, ולא הוצרך רבינו לציין זאת, כיון שכן מפורש בשו"ע והמקור הוא בגמ' הנ"ל. ב. דא"צ להכריז ולהודיע אלא אם באו הבעלים מאליהם ונתנו סימן מחזיר להם, והיינו דהחיוב של חזרת אבידה לאחר יאוש מצד לפנים משוה"ד, מחייב רק כשבאו הבעלים ונתנו סימן, אבל ליכא חיוב הכרזה, – וד"ז מובא בשו"ע בלי ההוספה דא"צ להכריז, אמנם בדברי המחבר נרמז דא"צ הכרזה והיא מהא דכ' המחבר "דטוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן סימן1" – ומשמעות לשונו היא דאם נתן סימן חייב להחזיר, ולא כ' דחייב להכריז (ולפ"ז נדחה דברי הרב הנ"ל דהמחבר השמיט הא דא"צ הכרזה) וע"ז לא צוין כלל בשו"ע, וע"ז בא הציון בשוע"ר לדברי הגמ' (ב"מ כג, ב) "דההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא" ורב התיר ליטלו, ויתרה מזו א"ל רב "זול פלוג לחיים ברי" ומבואר בגמ' שם דההיתר היה משום יאוש בעלים, ומסקנת הגמ' היא די"ל דמקום הוי סימן, ומ"מ, פסק רב "זיל שקול לנפשך" ולא חייבו להכריז, הרי מבואר להדיא דדבר שיש בו סימן לאחר יאוש ליכא חיוב הכרזה, ומה דמבואר בדף כד, ב, הוא רק באם בא ישראל ונתן סימן חייב להחזיר, ומשמע דרק אם בא ונתן סימן אז חייב להחזיר, אבל ליכא חיוב הכרזה, אבל כיון דבדף כג, ב, "מפורש" כן, דהא א"ל "זיל שקול לנפשך" לכן שפיר ציין לדברי הגמ' הנ"ל.


1) וכן מוכח ג"כ מלשון הרמב"ם בפי"א מה' גזו"א ה"ו וז"ל "אע"פ שהיא שלו (ומיירי שם שמצא אבידה במקום שרובה נכרים יעו"ש), הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה לישראל "כשיתן את סימניה" – וצ"ב דלכאו' דבר ברור הוא דהחזרת אבידה היא רק בסימנים, ואמאי הוצרך הרמב"ם להוסיף דמחזיר אבידה כשיתן סימנים, וכי כאן המקום לפרשו? אמנם, לפי המבואר דמחדש בשוע"ר דלפנים משורת הדין מחייב רק כשבא ונתן סימניה, אבל אינו מחויב בהכרזה.

Download PDF
תוכן הענינים
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות