E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ אמור - תשס"ה
נגלה
קנין החצר והמטלטלין בב"א
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

אי' בב"מ (יא, א): "מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה, אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושוע ומקומו מושכר, ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו, [ומקשה:] וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדים [והרי לקנות מטלטלין ע"י חצרו צ"ל עומדים בצד שדהו] . . [ומתרץ:] מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם . . ר"פ אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני". ע"כ.

ומכאן הקשה הקצוה"ח (סי' קצח סק"ב) על הש"ך, דהנה על מ"ש בשו"ע (חו"מ סי' קצ"ח ס"ה): "השוכר המקום . . קנה המטלטלין שבו", כותב הש"ך (סק"ז) וז"ל: "והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה, ואח"כ הקנה לו המטלטלין, אבל שניהם כאחד לא, וכמו שכתבתי לקמן ריש סי' רב ע"ש". עכ"ל. ואכן בסי' רב סק"ג כתב הש"ך על הא דהביא הרמ"א בנוגע לקנין אגב די"א דאפילו הם צבורין בתוכה צריך שיאמר קנה אגב קרקע, שע"ז כתב הסמ'ע (סק"ד) דזהו דוקא בחצר שאינה משתמרת, דאל"כ יקנה מטעם חצר, ע"ז כתב הש"ך וז"ל: "וזה אינו, אלא מהר"ן והה"מ מוכח דאפילו בחצר המשתמרת לא מהני ציבורין, וכן מוכח להדיא בהשגות הראב"ד ע"ש, וכ"מ מסתימת דברי הטור ומור'ם. והטעם נלפענ"ד דאין חצירו קונה אלא כשהוא כבר בצד חצירו. משא"כ הכא דחדירו ומתנתו באים כאחד, ודו"ק, וכן נ"ל עיקר, עכ"ל.

וע"ז כותב הקצוה"ח וז"ל: "אמנם פ"ק דמציעא שם, בעובדא דר"ג וזקנים כו', ומקומו מושכר לו, ופריך וכי ר"ג וזקנים בצד חצרו עומדין כו', אמר ר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני, וע"ש. ומבואר גם בחצר . . דבאין כאחד", עכ"ל. היינו שמסוגיין מוכח דגם כשקונה החצר ביחד עם המטלטלין מועיל קנין חצר, ודלא כהש"ך.

וממשיך הקצוה"ח וז"ל: וליכא למימר שבתחלה הקנה להם חצר, ואח"כ נתן המעשרות, דהתם על כרחך בבת אחת מיירי, דהקשה שם במרדכי בהאי דמשני דעת אחרת מקנה שאני, דהא כיון דס"ל טובת הנאה אינו ממון שם בסוגיא, ואינו אלא הפקר [כמ"ש רש"י (ד"ה אינה)], א"כ היכי הוי בי' דעת אחרת, ומתרץ כיון שהקנה להם ג"כ חצירו, חשיבא דעת אחרת מקנה, ע"ש. ואי נימא דבתחלה הקנה להם חצר, א"כ בשעה שנותן המתנות ליכא דעת אחרת מקנה כלל, כיון דטובת הנאה אינו ממון, וע"כ מיירי בחצר ומתנה כאחת, א"כ מוכח דאפי' בחצר דגברא אמרי' חצירו ומתנתו באין כאחד.

אלא דמצאתי בשטמ"ק כדברי ש"ך, ע"ש בהא דתנן (ב"מ כה, ב) מצא בגל ובכותל ישן, והקשה דליקני לי' חצירו לבעל הגל, וז"ל: ובתוס' חיצוניות תירצו דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא שהחצר הי' שלו קודם לכן שבאה המציאה לתוך החצר, אבל היכא שאין החצר שלו לא קני לי' חצירו, ומהאי טעמא ניחא הא דבעי בקידושין (כו, א) אי בעי ציבורין, ומאי בעי, לקיני לי' חצירו, אלא ש"מ דלא קני לי' חצירו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באין לחצר, עכ"ל. וזה הוא כדברי הש"ך, וכמש"כ בסי' רב, וכ"כ בהגהת אשר"י גבי מצא בגל שם, ואכתי צ"ע", עכ"ל הקצוה"ח.

וכותב ע"ז ב"חידושי ר' שמעון יהודא הכהן" (שקאפ) בחידושיו לב"מ (סי' כ"ג) דדברי הקצוה"ח צריכים עיון, כי מבואר בהדיא בדברי הקצוה"ח שהבין בפשטות בדברי הש"ך דלא איכפת לן מתי באו המטלטלין לחצר [היינו שהחסרון בזה שקונה החצר עם המטלטלין בב"א אינו לפי שהמטלטלין באו להחצר לפני קנין החצר], אלא שתלוי בחלות הקנינים [היינו שהחסרון הוא בזה שאא"פ לחול קנין המטלטלין בעת שחל קנין החצר, ולכן אפילו אם המטלטלין באו להחצר לפני קנין החצר, אלא שנקנו לו אחר שקונה החצר, יקנה המטלטלין. והראי' שכן הבין הקצוה"ח דברי הש"ך הוא מזה:] דהרי בעובדא דר"ג, לולא הוכחתו מדברי המרדכי, הי' מפרש שר"ג השכיר את החצר, ואח"כ הפריש את המעשרות באופן דלפ"ז גם הש"ך מודה דמהני קנין חצר, אף שהיו המטלטלין מונחים מכבר באותו המקום.

ולפי"ז-כותב שם - ודאי אין דברי השטמ"ק מתאימים עם דברי הש"ך, דלדבריו איך תירצו בשטמ"ק בהך דכותל וגל משום דלא מהני קנין חצר בכה"ג, הרי אפשר שיקנה מקודם את הגל ואח"כ המטלטלים, היינו דלפהנ"ל גם באם המטלטלים מונחים בחצר לפני שקנה החצר, אפשר לקנות המטלטלין ע"י החצר, באם מכוין לקנותם אחר שקונה החצר (אלא שבנדון דר"ג יש לנו ראי' שלא כן הי' המעשה), וא"כ לא תירץ בשטמ"ק כלום על הקושיא למה לא קנה המציאה בתוך הגל, הרי הי' יכול לקנותו לאחר שקונה החצר. אלא ראי' שמ"ש בשטמ"ק אינו מתאים עם מ"ש הש"ך, כי להש"ך רק אין לקנותו בב"א, ולהשטמ"ק בכלל אין לקנות המטלטלים אם מונחים בהחצר לפני שקונה החצר, ודלא כמ"ש הקצוה"ח.

ועפ"ז מתרץ שאין קשה על הש"ך ממעשה דר"ג, כי אכן הקנה להם המעשר אחר שקנו את החצר, וזה אפ"ל גם לדעת הש"ך.

ובנוגע לראיית הש"ך ממ"ש המרדכי שמוכרח לומר שהי' בב"א, דאל"כ איך הוה זה דעת אחרת מקנה, ה"ה מפרש, דגם אם אין חלות שניהם כאחד, מ"מ כיון דהי' ע"י אמירה אחת, והקנאה אחת גרמה להקונה לקנות שניהם, חשיב דעת אחרת, ומוסיף "ולא אדע היתרון בזה אם חלין כאחת או בזה אחר זה". ע"כ תו"ד.

ולפענ"ד מ"ש שמבואר בהדיא בדברי הקצוה"ח שהבין הפי' בהש"ך שאין החסרון במה שמונחים המטלטלים שם לפני קנין החצר, כ"א שאא"פ להקנינים לחול ביחד, וראייתו היא מזה שלולא הכחתו מדברי המרדכי הי' הקצוה"ח מפרש שר"ג השכיר את החצר ואח"כ הפריש את המעשרות - אינו בהדיא כלל, ואדרבה, קושייתו על הקצוה"ח, היא היא ההכרח שלא זו היתה כוונת הקצוה"ח. וכדלקמן.

דהנה קושייתו על הקצוה"ח דאיזה ראי' היא מהמרדכי שאכן הקנה להם המעשר (המטלטלים) בב"א עם החצר, שהרי סו"ס גם אם הקנה המעשר אחר קנין החצר, עדיין נק' דעת אחרת מקנה, - זה גופא מכריח שגם הקצוה"ח הבין דאין נוגע מתי חל הקנין, כ"א החסרון הוא מה שהמטלטלין מונחים בהחצר לפני קנין החצר, אלא שהקצוה"ח מכריח זה גופא ממ"ש המרדכי - וזהו פירוש דברי הקצוה"ח:

תחלה קס"ד להקצוה"ח שאולי הטעם מדוע הועיל הקנין בר"ג ה"ז לפי "שבתחלה הקנה להם החצר ואח"כ נתן המעשרות", והכוונה בהקס"ד שלו הוא שאולי כוונת הש"ך היא שהחסרון הוא אכן רק בזה שהקנין הוא בב"א עם קנין החצר (כסברת "חידושי ר' שמעון יהודא הכהן"), ובמילא אפשר לתרץ שאצל ר"ג אכן כן הי', שהקנהו המעשרות אחר קנין החצר, לזה מכריח הקצוה"ח שאין לחלק כן, ומוכרח שהחסרון הוא בעצם ההנחה של המטלטלין בהחצר לפני קנין החצר, והכרחו הוא מהמרדכי שכתב שזה נק' דעת אחרת מקנה אותו, אף שלכאו' הקנהו המעשרות אחר קנין החצר, ומוכרח שהטעם למה זה נק' דעת אחרת מקנה, ה"ז לפי שהמעשרות היו שם לפני קנין החצר, ובמילא אין חילוק בין אם קנה המעשרות בב"א עם החצר או אח"כ, כי קנין החצר שהקנהו מתייחס גם לקנין המעשרות, היות והם היו בתוך החצר בעת שהקנהו החצר – ומזה מוכרח שאין לחלק בין אם קנין המטלטלין באים אחר קנין החצר או בב"א, שניהם נקראים שהם בב"א, ובמילא כבר קשה לומר הפי' בהש"ך שיש לחלק בין אם קנה המטלטלין ביחד עם הקרקע או אח"כ, כי העיקר הוא שאם המטלטלין מונחים שם לפני קנין החצר, ה"ז נקרא בב"א, גם אם בפועל קנה את המטלטלין אח"כ, וזה גופא מביא לומר שאין לתרץ הקושיא על הש"ך ע"י שנחלק בין אם הקנהו המטלטלין ביחד עם הקרקע או אח"כ.

נמצא שקושיית ה"חידושי ר"ש יהודא הכהן" על הקצוה"ח היא היא הכרחו של הקצוה"ח להכריח שאין נפק"מ מתי קונה המטלטלין, כ"א עיקר החסרון הוא מה שהמטלטלין היו מונחים בהחצר לפני שקנה החצר.

ועפ"ז מובן מדוע לא רצה הקצוה"ח לתרץ כתירוצו, כי הקצוה"ח הכריח שאין לחלק כן, ובמילא מוכרח לומר שמ"ש הש"ך הוא ממש כמ"ש בשטמ"ק, וממילא גם יקנה המטלטלין אחר שיקנה החצר, עדיין אי"ז מועיל לשיטת הש"ך.

[ועפ"ז מ"ש הקצוה"ח "וליכא למימר שתחלה הקנה להם חצר, ואח"כ נתן המעשרות, דהתם על כרחך בבת אחת מיירי..." וממשיך להביא הראי' מהמרדכי - אין הכוונה להביא ראי' מהמרדכי שלפועל מיירי שם שהי' בב"א (אבל לו יצוייר שלא הי' בב"א הי' אפשר לתרץ כן), כ"א כוונתו להביא ראי' שע"כ אין לחלק כנ"ל, וגם אם לפועל הקנה להם המעשרות אח"כ, עדיין נק' שהי' בב"א, ובמילא מוכרח שמ"ש הש"ך הוא ממש כשיטת השטמ"ק - ולכן נשאר בצ"ע].

וכאילו שקושיית הקצוה"ח על הש"ך היא בדחי' ממ"נ: אם אפשר לחלק בין אם הקנה המטלטלין בב"א או אח"כ, וכאן הקנה להם המעשרות אח"כ, ולכן קנו, א"כ איך זה דעת אחרת מקנה, ואם זה נק' דעת אחרת מקנה, הרי כבר אין לחלק ביניהם; ולכן נשאר בצ"ע.

נגלה
חזרת הדקל
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בגמ' סוטה (ד, א): "בעי רב אשי חזרה ברוח כי היכי דאזיל והדר אתי או דילמא כי היכי דאזיל ואתי והדר קאי בדוכתי' תיקו התם אמר ר"א כדי מזיגת הכוס הכא כדי חזרת דקל אידי ואידי חד שיעורא הוא", עכ"ל.

וצריך עיון, שהרי לאחר שתירץ הגמרא "אידי ואידי חד שיעורא הוא", דהיינו שהשיעור של חזרת דקל ברוח הוא אותו שיעור של מזיגת הכוס הרי יודעין כבר השיעור של חזרת דקל ברוח ואיך אמר הגמרא לפני זה "תיקו".

ולכאורה היו יכולים לתרץ (וכפי ששמעתי מכמה שמתרצים כן) שגם השיעור של מזיגת הכוס לא ידעו, ובאמת גם על שיעור זה נשאר הגמרא בתיקו.

אבל צריך עיון אם יכולים לתרץ כן:

א) עיין בתוס' ד"ה דמרחק, וז"ל: "בחזרת דקל לא קמבעי לי' בגדול או בקטן משום דידע שיעורי' דהיינו כדי מזיגת הכוס", עכ"ל.

הרי לפי התוס' כן ידעו השיעור של מזיגת הכוס.

ועיין גם כן בתוספות שאנץ, וז"ל: "...דבשלמא גבי כוס סתם כוס הוי מרביעית", עכ"ל.

ב) אם נאמר שבאמת גם במזיגת הכוס לא ידעו השיעור למה לא שאל הגמרא באיזה כוס מדובר*.


*) ראה בס' כרם נטע שם. המערכת.

נגלה
השפעת המזלות [גליון]
הרב שלום דובער הלוי וויינבערג
שליח כ"ק אדמו"ר - קנזס

בגליון העבר (ע' 80) מבאר הרב מ. ר. שי' בטוב טעם איך שאין איסור להאמין בהשפעות המזלות, והאיסור הוא לשאול בחוזי כוכבים מצד תמים תהי' וגו'.

ועפי"ז מבקש ביאור במ"ש בתו"ח בשלח (בדפוסים החדשים קס"ה, ב) "...ויש לכל אדם מזל שלו בעת תולדתו אם יהי' עני או עשיר . . והן היו החוזים בכוכבים בימים הקדמונים ככשדי' וכלדיי' ר"ל שנק' ע"ז שאסור לישראל להאמין בהם ולעבדו...".

וממשיך לשאול: ולכאורה מה הוא השייכות לע"ז ואיזה איסור יש להאמין בזה? ומגמ' בפסחים הנ"ל משמע שהאיסור הוא רק בשואל, ורק מצד תמים תהי'.

והנה בתו"ח (בדפוסים החדשים קס"ה, ב) מציינים בהמשך הענין ל"מאמרים אדמו"ר האמצעי" במדבר ע' לג, ושם כתוב: ובזה טעו מכבר חכמי חוזי הכוכבים ומזלו' כמ"ש באגרת הרמב"ם, שהיו סבורים שיש כח זה רק למזלו' מצד עצמן ובאמת הן רק כגרזן כו'...".

ובאמת הן הן הדברים בתו"ח בשלח הנ"ל - והיינו שקאי על טעותם בנוגע כוחם העצמי וכו' (וראה בארוכה בסה"ע ח"ב, ע' רע"ז ואילך) שלישראל הרי"ז בגדר עבו"ז (ראה הערה 20 בהמאמר ביום עשתי עשר, תשל"א). וכל הנ"ל מוכח גם מהמשך הדרוש בבשלח, עיי"ש.

Download PDF
תוכן הענינים
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח