E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ אמור - תשס"ה
רמב"ם
מצות ספירת העומר וזמן חגה"ש - בהלכות "תמידין ומוספין" דוקא
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (פ"ז הכ"ב ואילך): "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות . . מצוה זו על כל איש ישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה".

ובפרק שלאח"ז (רפ"ח) כתב: "ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות והוא עצרת, וביום זה מקריבין מוסף וכו'".

ולכאו' צ"ע (וכן הקשה המהר"י פערלא בסוף הקדמתו - צויין בהמפתח דהוצ' פרנקל על אתר):

כיון ששיטת הרמב"ם היא שמצות ספה"ע היא מדאורייתא על כל איש ישראל, ובכל מקום ובכל זמן - היינו, שקיומה בפועל נעשה ע"י כל איש ישראל הנמצא בחו"ל ובזמן הגלות, ואין לקיומה שום תלות בבית המקדש כלל - למה הכניס הרמב"ם מצוה זו בספר עבודה ובהלכות תמידין ומוספין - הרי ע"י קיום מצוה זו לא נוטלים חלק בעבודת הקרבנות, ובוודאי שאין בקיום הספירה ענין של הקרבת תמיד או מוסף?!

ולכאו' מקומה של הלכה זו ע"ד ספירת העומר בספר זמנים, ובהמשך להל' חמץ ומצה או להל' יו"ט בכלל, וכיוצא בזה.

ואף שמצוה זו שייכת ובאה בהמשך להקרבת מוסף העומר, כפשטות ל' הכתוב - הרי לכאו' אין בזה די כדי להוציאה ממקומה ה'טבעי' ולהכניסה למקום שאינה שייכת אליו כלל רק בגלל היותה 'נספחת' למצות הקרבת העומר.

וכבר נת' במק"א ראי' שאאפ"ל כסברא זו, ממצות השמחה ביו"ט, שנלמדת מהפסוק "ושמחת בחגך", שאף שלפי הרמב"ם עיקר פסוק זה מכוון לקרבנות חגיגה שעליהם מדובר בהל' חגיגה, ורק נכלל בו גם החיוב של שמחה בבשר ויין, בכל זאת לא הביא הרמב"ם הלכות אלו של שמחה בבשר ויין בהמשך לקרבן חגיגה, אלא בנפרד, בהל' יו"ט;

ולכאו' בנדו"ד הוא בכ"ש וק"ו, שהרי מה אם שם מחלק הרמב"ם שני הענינים לשני "הלכות" שונות אף שנלמדים הם מאותו הפסוק, ואדרבה: עיקר הפסוק מתייחס לענין א' בלבד, חגיגה - ומצות השמחה בכלל טפלה לו, ובכל זאת מייחד לה הרמב"ם את המקום המתאים לה בהל' יו"ט ואינו מביאה אגב גררא בהל' חגיגה,

עאכו"כ בנדו"ד, שמצות ספה"ע היא מצוה בפ"ע לגמרי, שאין לה בפועל שום תלות בהקרבת העומר (לדעת הרמב"ם), ונלמדת מפסוק מיוחד כו', ורק שהתורה סימנה וציינה זמנה ע"י הזכרת קרבן העומר - שלכאו' אין בזה טעם מספיק להכניסה שלא במקומה כלל רק מחמת טעם 'צדדי' זה!

ובפרט, שבענין זה גופא של העומר יש גם האיסור לאכול חדש, שזה כתבה התורה מיד ובאותה פרשה של הקרבת העומר גופא (אמור כג, יד) - משא"כ ספה"ע, שבאה לאחר מכן ובפרשה חדשה - ואעפ"כ כתב הרמב"ם לאיסור זה של חדש (לא בהל' תמידין ומוספין, ביחד עם ספה"ע, אלא) במקומה בהל' איסורי מאכלות!

ובסברא קשה להבין, איך יתכן כי הלכות שקלים, שכל ענינם אינו אלא בזמן הבית והם מאביזרייהו דקרבנות ממש, הכניס הרמב"ם בספר זמנים – ואילו הל' ספה"ע, שהיא מצוה בכל מקום ובכל זמן, הכניס הרמב"ם בתוך ספר עבודה ובאמצע הל' תמידין ומוספין!

ואין לומר שהטעם לזה הוא מצד שאזיל כסדר הש"ס, ושם נמצאים דיני ספה"ע במס' מנחות (קדשים) ואילו מס' שקלים נמצאת בספר מועד - כי הרי הרמב"ם במפורש שינה מסדר הש"ס, והל' קרבן פסח שבמס' פסחים ובסדר מועד 'העביר' לס' קרבנות, וכן הל' חגיגת הרגל 'העביר' ממס' חגיגה לס' קרבנות, וכן הל' עבודת יוהכ"פ 'העביר' ממס' יומא לס' עבודה, וא"כ הרי היה לו - לאידך גיסא - 'להעביר' דיני ספה"ע למקומם בס' זמנים, ובמכ"ש מזה שהשאיר את הל' שקלים בס' זמנים.

ב. וביותר קשה להבין את המשך דברי הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין שם (רפ"ח), שהתחיל לבאר דיני מוסף עצרת וז"ל: "ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות והוא יום עצרת, וביום זה מקריבין מוסף" כו'.

וצ"ע, מאי קמ"ל בזה שיום חמשים לספירה "הוא חג השבועות והוא יום עצרת"?! והרי כבר בהל' שביתת יו"ט הוזכרה מצוה לשבות ביום עצרת - ושם לא פירש הרמב"ם מתי הוא יום עצרת! ובפשטות הוא מפני שסמך עמ"ש בתורה להדיא (ובכלל לא ראיתי ביחס לשאר החגים - פסח וסוכות - שיפרט הרמב"ם בדיוק זמניהם וכו' בתור חידוש).

וא"כ, ממנ"פ: אם איננו יודעים מעצמנו מתי הוא חג השבועות – הרי שהי' צריך לפרש זה כבר בהל' שביתת יו"ט (כידוע שהרמב"ם אינו סומך עמ"ש בהמשך חיבורו); ואם אנו כן יודעים מתי הוא חג השבועות - למה צריך כאן לפרש? והול"ל: "בחג השבועות מקריבין מוסף" כו' - ותו לא!

ג. ואוי"ל בזה - עכ"פ בקיצור (וראה בכל הבא לקמן לקו"ש חל"ב שיחה א' לפ' אמור, עיי"ש בארוכה):

בכלל במצוה שקיומה בזמן מסויים - אפשר לחקור, האם הזמן גורם להמצוה, או שהמצוה גורמת להזמן. כגון: מצות יוהכ"פ, האם בעצם רצתה התורה שיהיה יום של צום ותענית, וזה שיהי' דוקא בי' תשרי הוא ע"ד 'תנאי', או להיפך: כיון שיש כזה יום בשנה של י' תשרי, הרי יום זה 'מאנט' שיצומו בו ויתענו וכו'. ועד"ז שופר - האם בעצם רצתה התורה שיתקעו בשופר ו'מצאה' את ר"ה כתאריך מתאים, אבל לא שכל ענין השופר מתחיל רק בא' תשרי, או להיפך: כיון שיש כזה יום של א' תשרי לכן יש לתקוע בשופר.

ומחלוקת ההלכות וכו' ברמב"ם עולה להדיא, שכל המצוות הזמניות שהביא בס' זמנים - הרי העיקר בזה היא החפצא של המצוה עצמה, והתאריך אינו אלא כמו 'תנאי' צדדי - במלים פשוטות: אם לא היה תאריך מיוחד זה, היו 'מחפשים' זמן אחר כדי לקבוע בו את המצוה, כי המצוה צריכה להתקיים מכל מקום.

שלכן קרא הרמב"ם להל' הצום, לא בשם "הל' יום הכפורים", כמדבר על היום עצמו, אלא "הל' שביתת יום הכפורים", שיש כאן סוג 'שביתה' מיוחד בעצם, שנקבע ליום הכפורים. ועד"ז בסוכות, לא קרא הרמב"ם להלכות 'הל' סוכות', שבזה יכלול כל המצוות המתקיימות בזמן המיוחד של חג הסוכות - אלא קרא להם 'הל' סוכה ולולב', כי אף ששניהם בתאריך אחד הרי מבחינת החפצא של המצוות יש כאן חשיבות של שני ענינים נפרדים. ועד"ז בהל' חמץ ומצה (ולא הל' פסח), הל' שביתת יום טוב (ולא הל' יום טוב), הל' שופר (ולא הל' ראש השנה). ועיין בזה היטב.

ד. ולפ"ז יש לפרש את זה שלא הביא הרמב"ם הל' ספירת העומר בתוך ספר זמנים, אף שגם מצוה זו היא מצוה התלוי' בזמן, כי שונה מצוה זו דספה"ע מכל המצוות הזמניות שבס' זמנים:

כל המצוות שבס' זמנים הם מצוות שיש בהם חשיבות עצמית, ואין זאת אלא שנקבעו לתאריך מסויים, אבל גם לו יצוייר והיו מעבירים אותם לתאריך אחר, גם אז היתה בהם חשיבות ותוכן עצמיים, כי התאריך אינו עושה את עצם הענין אלא הוא רק הזמן לקיומו בפועל;

אבל ספה"ע היא מצוה שכל ענינה - לא רק קיומה בפועל - נובע מהזמן. הזמן אינו רק 'היכי תימצי' כיצד לבצע את המצוה בפועל, אלא שהזמן הוא עושה ויוצר את המצוה.

ובפשטות:

אי אפשר לומר - לכאו', ע"ד הנגלה והפשט - שיש מצוה עצמית לספור, יש תוכן בענין הספירה כשלעצמו, ואין זאת אלא שהתורה 'חיפשה' זמן היכן לקבוע ספירה זו ו'מצאה' את הימים שבין פסח לעצרת... וכפשוט שזו סברא שאינה מתקבלת על הדעת; וע"פ הגיון, הרי שהספירה נובעת מתוך קיומם של הימים הללו:

כיון שיש ימים מיוחדים של בין פסח לעצרת, לכן מצד ענינם של הימים הללו נדרש שיספרו בהם. אבל אם לו יצוייר שהיה אפשר 'לדלג' על ימים אלו ולהגיע מפסח ישר לעצרת, בוודאי לא היה שום ענין 'להשלים' את הספירה בזמן אחר ולקבוע אותה בזמן אחר!...

ולכן אין מקומה של ספה"ע בס' זמנים - כי ס' זמנים כולל את המצוות שיש בהם תוכן עצמי ואין זאת אלא שבפועל הוגבלו לזמן מסויים, משא"כ ספה"ע שהיא מצוה שאין בה תוכן כלל לולי שיש זמן מיוחד של בין פסח לעצרת. ודו"ק.

ה. ועד"ז - ואף יתירה מזו - מובן לגבי פרט זה שחג השבועות זמנו הוא "ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות והוא יום עצרת", שבזה מודגש באופן מיוחד שזמנו של חה"ש אינו ענין 'עצמי' שנקבע בתאריך מסויים - אלא שהוא 'נוצר' מתוך הספירה של חמשים הימים, ולולי שהיתה הספירה המיוחדת של חמשים יום לא היה חה"ש כלל! וכמבואר לענין קו התאריך כו'.

וה"ז חידוש גדול ביותר שאין כמוהו בכל ס' זמנים, כי בכל ס' זמנים מדובר על קדושה שמוגבלת בפועל לזמן מסויים, אבל בחה"ש מדובר על קדושה שכל ענינה נוצר ונברא ע"י זמן מוגבל וכו'!

ומהאי טעמא י"ל שלכן פרט זה אינו שייך לס' זמנים, כמו מצות ספה"ע: שניהם הם ענינים שהזמן בהם אינו רק הגבלה ותנאי, אלא הזמן הוא כל תוכנה של המצוה.

ו. אלא שעדיין קשה, כי כל הנ"ל מבאר שבספה"ע ובקביעות הזמן של חה"ש יש חידוש מיוחד לגבי כל המצוות של ס' זמנים, בהיותם מצוות שהזמן עושה אותם למצוה - אבל סו"ס, איך ס' עבודה והל' תמידין ומוספין מדגישים את ענין הזמן עוד יותר מס' זמנים?!... כלומר: בכהנ"ל יש הסבר למה מצוות אלו יותר 'זמניות' מכל ס' זמנים - אבל סו"ס בכלל מאתיים מנה, ועדיין אין מקום יותר מתאים להם מאשר ס' זמנים! והאם בגלל שהם יותר זמניים מס' זמנים לכן העבירו אותם למקום אחר שאין ענינו בכלל ענינו הזמן?!

אלא שכד דייקת שפיר, הרי ענין מיוחד זה של מצוה שכל ענינה הוא זמן מיוחד הוא הוא ענינם של הל' תמידין ומוספין:

דהנה, גם לענין קרבן מוסף יש לחקור את החקירה הנ"ל - האם המצוה להקריב מוסף היא ענין עצמי, שיש תוכן בענין המוסף ורק שקבעה התורה שתוכן זה יהיו בימים מיוחדים, או שאין בענין המוסף כשלעצמו שום תוכן, וכל ענינו של קרבן מוסף נוצר מהתאריך: כיון שיש יום מיוחד שיש בו תוס' קדושה לכן קבעה התורה שביום זה יקריבו קרבן מוסף.

והסברא הפשוטה אומרת כאופן הב', שכל ענינו של קרבן מוסף הוא בגלל שיש ימים מיוחדים, ובגלל יחודיותם - לכן מקריבים בהם קרבן מוסף. ואם לא היו ימים מיוחדים כלל - לא היה שום ענין וצורך בקרבן זה. וכמתבטא גם בשמו "מוסף", דהיינו, שאין כאן ענין עצמי בעל תוכן בפ"ע, אלא כל תוכנו הוא הוספה על קרבן התמיד וכו'. [ולכן לכל חג יש הלכות בפ"ע בס' זמנים, משא"כ הל' מוספי החגים באים ביחד באותם 'הלכות', כי אין בזה תוכן מיוחד ושונה, אלא הכל הוא תוכן אחד: ענין של הוספה בכל חג לפי ענינו].

ולפ"ז נמצא, איפוא, שכל שלושת ענינים אלו - (א) ספירת העומר (ב) קביעת זמנו של חה"ש ביום החמשים ולא בתאריך קבוע (ג) מוספי החגים - יש בהם נקודה משותפת המודגשת בהם באופן יוצא דופן ביחס לשאר מצוות התורה:

בכל מצוות התורה, יש חפצא בעלת תוכן וחשיבות בעצם. יש תוכן בהנחת תפילין, יש תוכן בשמירת שבת, יש תוכן בנתינת מחצית השקל וכו'. וגם מצוות אלו שמוגבלות בזמן - הרי אין הפשט שאם לא היתה זמן לא היה צורך בהם, אלא להיפך: אם לא היה זמן וימים מיוחדים וכו', הרי היו צריכים לעשות אותם כל הזמן, כי יש בהם תוכן וחשיבות, וזה שקבעה התורה זמן, הוא רק כדי שלא יצטרכו לעשותם כל הזמן לכן קבעה התורה להם זמן מיוחד והגבילה אותם לזמן זה;

ואילו בג' ענינים אלו יש חידוש מיוחד, שהם דברים שאין בהם תוכן בפ"ע, ואם לא היתה התחלקות הזמן וימים מיוחדים ומובדלים - לא היה בהם צורך כלל ולא היה שום חסרון בלעדיהם, כי אין בהם תוכן בפ"ע. ורק לאחר שנעשה זמן ונוצרו ימים מיוחדים וכו' - הרי ימים מיוחדים אלו הביאו עמם 'תוספת', "מוספין", של מצוות אלו. כל ענינם של מצוות אלו הוא בגדר של 'תוספת' וחידוש מצד התוספת שבענין הזמן כו'.

ואני בחפזי כתבתי, ויש להאריך בזה.

Download PDF
תוכן הענינים
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח