E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ ראה מבה"ח אלול - תשס"ה
גאולה ומשיח
אשה שמתה וקמה בתחיית המתים ובעלה חי
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ס"ו נידון בארוכה [ע"פ מה שכתב הרמב"ם באגרת תחיית המתים פ"ד, דלעתיד לבא בתחיית המתים יחזרו ויזדווגו יחד איש ואשתו כמקדם], הא שנסתפקו באחרונים אם מת הבעל וחזר וקם לתחי' אם יהי' צריך קידושין חדשים או לא, דאף דפשוט שאם נתקדשה ונשאת לאחר ודאי נפקע אישות הראשון דאישות לבי תרי ליכא, מ"מ באופן שלא נתקדשה אחר מיתתו יש להסתפק כנ"ל עיי"ש בארוכה כל השקו"ט בזה, וכאן יש לדון באופן שמתה האשה והבעל חי וחזרה האשה וחי' בתחה"מ, אם צריכים קידושין חדשים או לא?

הנה בס' כנסת הגדולה אבה"ע (הגהות הטור סי' יז אות ב) הביא שם את דברי מהרא"י בתרומת הדשן (פסקים סי' קב) שכתב לדון גבי אשת אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי שעלו חיים לשמים האם הם מותרות להנשא, ונפק"מ לדורות אם יזכה אחד כמוהם, וכתב ע"ז הכנה"ג: ואני אומר עוד נפקותא אחריתא דנ"מ כשיחיו המתים ותחיה אשת אליהו או ריב"ל אם מותרת להנשא דכל זמן שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקעה זיקתה מהבעל, וסבור אני דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חייתה ע"י נביא כמו אליהו לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית דלא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכולה להנשא לאחר עכ"ד. וכשיעמדו נשים בתחיית המתים ובעליהם לא מתו דינם כאשת איש גמורה עיי"ש, והרב המגיה שם הוסיף ע"ז: ויש סעד מעובדא דאשת ר' חכינאי ודו"ק. וכוונתו דחזינן בגמ' כתובות (סב,ב) גבי עובדא דרבי חנינא בן חכינאי שנשאר בבית המדרש שתים עשרה שנה וכשבא לביתו בפתע פתאום וראתה אותו אשתו פרחה נשמתה ומתה וביקש עליה רחמים וקמה לתחיה, ולא חזינן דעבד בה שוב קידושין, ש"מ כדקאמר כנה"ג, דכל שהבעל נשאר חי והאשה מתה וקמה לתחיה לא פקעו הקידושין הראשונים ממנה ואין צריך שוב לחזור ולקדשה.

מבואר מדבריו דסב"ל דבמתה האשה וחזרה וחי' בודאי לא נפקע ממנה שם "אשת איש", ואינה יכולה להנשא לאחר.

שארות לאחר מיתה

ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהך דיבמות נה,ב, דאיתא שם: אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא .. שכבת זרע באשת איש? פרט למשמש [אשת איש] מתה, דסד"א, [הואיל] לאחר מיתה נמי איקרי שארו, [פירש"י: "שארו- דבעלה מיקרי, דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו (ויקרא כא) ואמרי' שארו זו אשתו"] אימא ליחייב עלה באשת איש, קמ"ל עיי"ש. הרי מבואר הכא בהדיא דגם אחר מיתתה איקרי שארו והרי היא אשת איש, אלא שיש לימוד מיוחד משכבת זרע דהבא עליה פטור, וזהו כדסב"ל לבעל כנה"ג דבמתה האשה ודאי לא נפקע ממנה הדין דאשת איש.

אמנם נראה שאין זה פשוט כ"כ, דהנה בס' קובץ הערות יבמות שם (וכן בס' שיעורי רבי אלחנן ב"ב סי' ט"ז, וקובץ ביאורים גיטין ע' כ' והלאה) כתב שיש לבאר מסקנת הגמ' בשני אופנים: א) כנ"ל דקמ"ל דאע"ג דלאחר מיתה לא פקע השארות מ"מ אינו מחוייב מיתה משום הקרא דשכבת זרע דביאת מתה אינה נחשבת ביאה, ולפי"ז גם בכל עריות הדין כן וכמ"ש הרמב"ם בהל' איסו"ב פ"א הי"ב. ב) במסקנא סב"ל שהפסוק מחדש דלאחר מיתה לא מקרי שארו, ולפי"ז רק במשמש אשת איש מתה הדין כן, אבל בשאר עריות שהן מחמת קורבה חייב עכ"ד, דאי נימא כאופן הב' דמסקנת הגמ' היא דכשמתה האשה שוב לא מקרי שארו, שוב י"ל דבמיתתה נפקע ממנה הדין דאשת איש ולא כהכנה"ג.

[ואין להקשות דאיך אפ"ל דלאחר מיתתה אינה נקראת שארו הרי כתוב בהדיא לענין טומאה כי אם לשארו גו' כמ"ש רש"י כנ"ל? (כדהקשה הרש"ש ביבמות שם), די"ל כמ"ש בתוס' הרא"ש שם דיש לפרש כוונת התורה דמי שהיתה שארו בחייו יטמא לה במותה].

פלוגתת הראשונים בהסוגיא דיבמות

ונראה דבשני אופנים אלו פליגי הראשונים, דהנה איתא בב"ב קיד,ב: "מה אשה את בעלה - אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אף אשה את בנה - אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב" ובתוס' שם ד"ה מה כתבו וז"ל: .. ואם נפרש יורש הבעל, כשהוא בקבר אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו, הוה אתי שפיר דאף האשה אין הבן יורש את אמו כשהיא בקבר להנחיל לאחיו מן האב, אבל תימה דאמאי פשיטא ליה בבעל טפי מבבן? דמה שפי' ריב"ם דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשארות פקע ליה על ידי מיתה כמו ע"י גירושין אין נראה דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נה:) דלאחר מיתה נמי מיקריא שארו עכ"ל, הרי מוכח שהתוס' פירשו הגמ' יבמות כאופן הא'.

אבל להריב"ם יש לתרץ שפי' מסקנת הגמ' דיבמות כאופן הב', דקרא קמ"ל דמיתה אכן מפקיע שארות, ובמילא לא קשה עליו קושיית התוס', ובאמת כן כתבו גם התוס' ביבמות שם בד"ה לאחר מיתה נמי שארו איקרי וז"ל: והא דפשיטא לן בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קיד:) דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו כך הבן לא יירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו עכ"ל, וכ"כ בתוס' הרא"ש יבמות שם וז"ל: לאחר מיתה נמי מיקריא שארו. וא"ת הכא משמע דאי לאו קרא ה"א דחשיב שארו לאחר מיתה ובפ' יש נוחלין פשיטא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר והיינו טעמא משום דפסק שארו לאחר מיתה, וי"ל משום דמהך דרשא דהכא דאשמועינן מקרא דלאחר מיתה לא אקרי שארו הוא דפשיטא ליה התם עכ"ל1, משא"כ התוס' בב"ב שהקשו על הריב"ם דאדרבה ביבמות מוכח דגם אחר מיתה נקרא שארו פירשו כאופן הא' כנ"ל, דאף דאחר מיתה הוה שארו מ"מ פטור משום אשת איש מהלימוד מיוחד דשכבת זרע כנ"ל.

דלפי זה לכאורה יוצא דמה דנקט בכנה"ג בפשיטות באשה שמתה וחזרה וחי' דהוה אשת איש, ה"ז קאי רק לפי שיטת התוס' בב"ב, משא"כ לשיטת הריב"ם דסב"ל דמיתה מפקיע שארות י"ל דאינו כן.

אמנם באמת אי אפשר לומר כן, כי גם לפי שיטת התוס' בב"ב ליכא ראי' לדעת כנה"ג, שהרי התוס' שם הקשו דגם במיתת הבעל -דאיירי שם בזה- לא נפקע שארות, ושם בודאי הרי נפקע מהאשה דין אשת איש כמפורש בריש קידושין וקונה א"ע במיתת הבעל, וא"כ גם בנדון שמתה האשה י"ל כן.

ביאור קושיית התוס' על הריב"ם

דהנה הקשה בס' קרן אורה (יבמות שם) והרש"ש בתוס' ב"ב שם, -בקושיית התוס' על הריב"ם דביבמות מוכח להיפך דאחר מיתה נמי מקרי שארו- דהרי ביבמות איירי שהאשה מתה ושפיר י"ל דלאחר מיתתה לא פקע שארות, משא"כ הריב"ם איירי בנדון שמת האיש, ובמיתת הבעל הרי ודאי פקע שארות כדאיתא בקידושין יג,ב, מיתת הבעל מנלן שהאשה קונה א"ע? ומסיק דאיתקש מיתה לגירושין מדכתיב וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון, מה גירושין שריא וגומרת, אף מיתה שריא וגומרת, ולכן סב"ל להריב"ם וכו' בפשיטות דבמת הבעל ודאי אינו יורש את אשתו כשהוא בקבר כיון דבזה בודאי נפקע שארות כמו בגירושין?

ולכאורה ה"ז תמיהה גדולה על התוס', ולמה לא ניחא להו להתוס' לפרש כן ומהו קושייתם על הריב"ם? (ועי' מהרש"א שם), ומוכח מזה דהתוס' סב"ל דדין אשת איש לחוד ודין שארות לחוד, דאף דכשמת הבעל בודאי נפקע האיסור דאשת איש כדיליף לה בקידושין, מ"מ אכתי שארות מקרי, ועי' בקובץ הערות שם שביאר הוכחת התוס' דגם במת הבעל אכתי שארות מקרי מהא דאיתא בב"מ יח,א, דקתני בברייתא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, ופירש"י שם וז"ל: ולא מטמאה לו - לאו משום כהונה קאמר, דאין כהנות מוזהרות על הטומאה, דכתיב (שם ויקרא כ"א) בני אהרן, אלא אינה זקוקה לטמא לו, לא כהנת ולא ישראלית, שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה, דכתיב לה יטמא ותניא: לה יטמא - מצוה, ואם לא רצה - מטמאין אותו על כרחו וכו' עכ"ל, דמבואר בזה דבאשה נשואה חייבת לטמא לו2, ועכצ"ל שהחיוב הוא מהך קרא דכי אם לשארו הקרוב אליו, דכמו שהבעל חייב להטמא לאשתו שמתה ה"נ חייבת האשה להטמא לבעלה שמת, וכיון שנת' לעיל דהא דקאמר ביבמות דלאחר מיתה לא פקע שארות יליף ליה מהא שהבעל חייב להטמא לאשתו שמתה, הרי מוכח מזה גופא דגם במת הבעל לא נפקי השארות ולכן מחוייבת לטמא לו. וא"ש קושיית התוס' על הריב"ם ואין זה שייך כלל להדין דאשת איש.

אבל הריב"ם י"ל דסב"ל כדעת הרמב"ם (הל אבל פ"ב ה"ו) שהחיוב להטמא הוא רק על הזכרים ולא על נקבות, (ועי' ראב"ד שם שחולק עליו) וביאר בכס"מ שם בשם הרמב"ן, (וכן פירש"י ביבמות כט,ב, וסנהדרין כח,ב, ד"ה ולא) דאיידי דנקט לא אוננת דאצטריך ליה, נקט נמי לא מיטמאה דבעי למיתני תרתי בדידיה ובדידה עיי"ש. (הובא ברשימות חוברת צ"ג עיי"ש), נמצא דליכא שום הוכחה דכשמת הבעל אכתי שארות מקרי, ולכן שפיר יש לומר דסב"ל להריב"ם בפשטות דשארות ואיסור אשת איש חדא הוא ובמתה האשה לא נפקע כלום הן השארות והן האיסור דאשת איש כמבואר בגמ' יבמות, וכדעת כנה"ג הנ"ל, משא"כ במת האיש דנפקע האיסור דאשת איש כמו בגירושין לאו שארות מקרי.

נמצא מזה די"ל דגם הריב"ם פירש הגמ' דיבמות דאחר מיתת האשה אכתי הוה שארות ולא נפקע האיסור דאשת איש, ובב"ב דסב"ל דמיתה מפקיע שארות ה"ז דוקא במת הבעל, דשם כנ"ל יש היקש דמיתת הבעל הוה כגירושין. ועי' גם ביד רמ"ה ב"ב שכתב וז"ל: אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לבניו מאשה אחרת, דירושת הבעל מחמת אישות קאתיא, וכיון דמת הבעל בחיי אשתו קנתה האשה עצמה לגמרי ונתרוקנה לה הרשות בנכסיה ופקעה לה ירושת הבעל לגמרי עכ"ל, ובחי' הרשב"א שם כתב וז"ל: והעיקר כמו שפי' ה"ר יהוסף הלוי ז"ל בן מגש אין הבעל יורש את אשתו בקבר הבעל, דכיון דמת ליה והותרה לינשא לאחר נפרדה ממנו ושוב אינו יורשה עכ"ל, וכ"כ בחי' הרמב"ן והריטב"א והר"ן שם.

היוצא מכל זה שיש בזה ג' שיטות: א) שיטת התוס' ביבמות דילפינן משם דלאחר מיתה ליכא שארות כלל וכאופן הב' הנ"ל, דלפי"ז ודאי ליכא הוכחה משם לדעת כנה"ג. ב) שיטת התוס' בב"ב דלאחר מיתה שארות מקרי הן במת הבעל והן במת האשה אבל אין זה שייך לאיסור אשת איש. ג) שיטת הריב"ם ושאר הראשונים הנ"ל, דבמת הבעל ונפקע איסור אשת איש ודאי נפקע גם השארות, משא"כ במתה האשה י"ל דכיון דליכא קרא דנפקע איסור אשת איש לכן קאמר התם דהוה שארו, וזהו כדעת בעל כנה"ג, ועי' עוד בס' אתוון דאורייתא כלל ח' ובשו"ת לבושי מרדכי תנינא אבע"ז סי' י"ג, וקו"ש ב"ב אות תכ, וראה עוד בענין זה בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' כ"ד, ושו"ת משנה הלכות ח"ט סי' ת"ב.

ביאור העט סופר לחלק בין מת הבעל למת האשה

ועי' עט סופר ח"ג כלל פ' (פרט ד) שכתב מדיליה לחלק בין מיתת הבעל למיתת האשה, וזהו עפ"י מ"ש הפנ"י בגיטין מג,ב, דשקו"ט שם בהסוגיא אם מצינו אשה של שני בעלים, והקשה בפני יהושע שם דלכאורה מצינו כן בפשטות בחציה שפחה וחצי בת חורין שקידשה ראובן (בחציה דבת חורין) והיא היא שפחה חרופה האמור בקרא דאם זינתה יש אשם וכו', ואח"כ קידשה שמעון, דצריך לומר דקידושין תופסין כיון שיש שם לאו ואשם ולא כרת ונמצא שיש לה שני בעלים? ותירץ הפנ"י דזה אינו דומה לכל חייבי לאווין דעלמא, דכאן שאני דכיון שכבר קידשה ראובן הרי היא כבר ברשותו ונמצא שאין לה יד כלל לקבל קידושין משמעון עיי"ש3.

ולפי"ז י"ל דכיון שהאשה היא קנינו של הבעל, וכשמת הבעל פקע קנינו ולא אגידא ביה וכדביאר בקצוה"ח סי' קפ"ח דמיתה מפקיע כל בעלות שיש לו, בזה שייך לחקור אם חזר וחי' אם צריך קידושין מחדש, אבל אם מתה האשה והבעל חי הרי עדיין לא פקע קנינו ממנה, דאף שאישות פקע דהרי מותר באחותה, אבל קנין ממון שלו לא פקע, וא"כ כשחזרה וחי' ודאי אי"צ קידושין מחדש כיון שלא פקע קנינו ממנה עכתו"ד עיי"ש.

ודבריו צ"ב אם שייך בעלות במת שאסור בהנאה וכו' וכידוע מחלוקת הראשונים באיסורי הנאה אם יש שם בעלות, ופלוגתת אדה"ז עם הח"י בקו"א סי' תל"ה סק"ב, גם צ"ב במ"ש שיש לו להבעל קנין ממון בהאשה, דהרי מצינו בכ"מ שאין האשה קנין ממוני של הבעל וראה שו"ת אבני מילואים סי' י"ז, ומ"ש שהאישות נפקע כדמוכח מההיתר דאחות אשתו, לכאורה שם הרי האיסור מעיקרא האו רק "בחייה" ששייך "לצרור", אבל אינו מוכרח לומר שהאישות נפקעה.

וראה רמב"ם הלכות ממרים פ"ו הל' ט"ו וז"ל: חייב אדם לכבד את אשת אביו אע"פ שאינה אמו כל זמן שאביו קיים שזה בכלל כבוד אביו, וכן מכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת, אבל לאחר מיתתה אינו חייב עכ"ל, וכתב בכס"מ שם: בכתובות פרק הנושא (דף ק"ג) ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם, והקשו בגמרא דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך? - אשת אב הואי, אשת אב נמי דאורייתא היא וכו'? ה"מ כלומר דחייב בכבוד אשת אביו בחיים אבל לאחר מיתתו לא כלומר ולהכי מזהר להו עילוה, ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דאינו חייב בכבוד אשת אב אלא בחיי אב, ה"נ לא מיחייב בכבוד בעל אמו אלא בחיי אמו עכ"ל, ומהכס"מ משמע שבאמת יש מקום לחלק בין אשת אביו לבעל אמו, אלא שהרמב"ם אינו מחלק, ולפי הכנה"ג שפיר יש סברא לחלק, דאשת אביו שאני דכיון שמת הבעל נפקע האישות לגמרי, מש"כ בבעל אמו דאף שמתה אמו אכתי לא נפקע האישות במילא יש מקום דגם אז צריך לכבד בעלה.

וראה גם מנחת חינוך מצוה ל"ג דאף דמחויב בכיבוד או"א לאחר מיתתם, מ"מ בבעל אמו שמת או אשת אביו שמתה ודאי אינו מחוייב לכבדם אחר מיתתם ששוב אינם בעל אמו ואשת אביו עיי"ש, ולפי הכנה"ג י"ל דאף באשת אביו שמתה מחוייב בכבודה כיון דאכתי הוה אשת אביו, אבל יש לחלק בין דין כיבוד לכהנ"ל ואכ"מ, וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' נ"ט.

ולפי מ"ש בשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב שהגוף שיעמוד אחר תחיית המתים הוא גוף חדש, לכן כל קשר וזיקה שהי' בין הגופים קודם מותם הרי הוא בטל והוה כנישואים ראשונים, הנה לפי דבריו בודאי לכו"ע יצטרכו לקידושין, כיון דמצד הגוף אין זו אותה האשה, וכמו שכתב שם, וראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' נט-ס בארוכה בענין זה.

וראה שו"ת דברי יציב חאהע"ז סי' ע' שנסתפק לאחר תחיית המתים אם כשמתה אשתו נשא אחותה מה יהי' דינו בנוגע לאיסור ב' אחיות כשתעמוד אשתו הראשונה לתחי' עיי"ש, וכן נסתפק בס' עורה שחר אות א' ס"ק פ"ו וסיים דאולי לע"ל עולם חסד יבנה כמו ביעקב אבינו עיי"ש.

וראה עוד בארוכה בשו"ת דבר יהושע ח"א סי' פ"ט בענין זה, ורוצה לתווך שיטת התוס' ביבמות וב"ב שאינם סותרים זא"ז.


1) ועי' בס' ערוך לנר שם שכתב שזה תלוי לפי הגירסאות ביבמות שם, דהתוס' ביבמות גרסי: "סד"א לאחר מיתה וכו' קמ"ל", והיינו דלאחר מיתה לא מקרי שארו, והתוס' בב"ב גרסי: "הואיל דלאחר מיתה נמי אקרי שארו קמ"ל" דמשמע דפשיטא ליה דלאחר מיתה נמי הוה שארו, קמ"ל דמ"מ פטור מצד ביאת אשת איש עיי"ש.

2) ועי' בס' עין יהוסף שם שביאר מקורו של רש"י דבנשואה חייבת לטמא לו, ועי' גם בחי' הריטב"א שם.

3) ועי' אבני מילואים (סי' מ"ד ס"ק ד') שתמה ע"ז דלפי"ז למה מקשה בקידושין (סז,ב) דמנלן דאין קידושין תופסין באשת איש ששם אפשר לגרשה, הרי באשת איש פשוט דלא שייך תפיסת קידושין, כיון שהיא ברשות בעלה אין לה יד לקבל קידושין מאחר? ובס' חוסן יוסף להגר"י ענגל (אות ע"ה ואות ע"ט) תירץ קושיית האבני מילואים דקושיית הגמ' היא דמנלן דאין קידושין תופסין מצד האיסור ערוה, דבמילא נדע גם שהולד ממזר, משא"כ אי נימא דאין קידושין תופסין רק משום סברת הפנ"י הנ"ל הרי זהו דין בקנין כמו בכל קנינים דאין אדם קונה חפץ של אחר, ומחמת זה לא נימא דהולד ממזר וכבר נת' בזה בארוכה בשיעורי קידושין (שיעור סו-סז) ואכ"מ.

גאולה ומשיח
תשובה לעת"ל [גליון]
הרב אלי' מטוסוב
ברוקלין נ.י.

א) בגליון תתק"ב, הבאנו מ"ש באוה"ת דברים ע' לא (שם הגה"ה על ד"ה ציון במשפט), וז"ל: ואפ"ל שזהו משארז"ל בשבת פכ"ג ד' קנא, ב. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימוהמ"ש שאין בהם לא זכות ולא חובה ופליגא אדשמואל, והנה ר"ח ב"א דפליג אדשמואל מבואר בפ' במה אשה ד' סד, א. [צ"ל ד' סג, א.] דס"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימוהמ"ש א"כ הרי בדברי הנביאים מבואר הרבה גילוי אלקות וכמו ענין וכל בנייך לימודי הוי' שיהיו לימודי הוי' ממש ע"ד והיו עיניך רואות את מוריך כו' וא"כ האיך הם שנים אשר אין בהם חפץ כו', ע"כ.

הלא מפורש באוה"ת שהמ"ד בגמ' שבת דקנ"א על פסוק "שנים אשר תאמר אין בהם חפץ" הוא ר' חייא בר אבא, שהוא המ"ד בפ' במה אשה דס"ל דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימוהמ"ש.

והקשינו ע"ז, כי הלא בגמ' לפנינו בשבת שם ע"פ שנים אשר אין בהם חפץ הוא מאמר ר' שמעון בן אלעזר (ולא ר' חייא בר אבא). ואילו בפ' במה אשה מאמר כל הנביאים נתנבאו לימוהמ"ש הוא אכן מאמר ר' חייא בר אבא. א"כ מהו הלשון שכותב הצ"צ שכאן בגמ' שבת דקנ"א הוא מאמר ר' חייא בר אבא.

[ויש להוסיף כעת כי בקה"ר עה"פ והגיעו שנים אלו ימוהמ"ש, מובא מאמר זה בשם ר' חייא בר נחמי'].

ב) ובגליון העבר (ע' 24), כותב ע"ז הר"ר י. י. ק. שי' וז"ל: עוד יש להעיר על קושייתו על הלשון באוה"ת "והנה ר"ח ב"א פליג אדשמואל" וכו' הנה בשביל להקשות את הקושיא שם במאמר איך אפשר לומר בזמן של גילויים נפלאים, שהם שנים שאין בהם חפץ? איני רואה דרך אחרת להגיע להשאלה אם לא כפי שזה נאמר במאמר שם ודו"ק, ואין צריך להעלות השערות שאולי המאמר אינו אלא ממעתיק כפי שרצה הרא"מ שי' לומר וק"ל. ע"כ.

ג) הנה העתקנו כאן כל דבריו בנידון זה, והוא כותב בזה"ל: "יש להעיר על קושייתו על הלשון באוה"ת . . איני רואה דרך אחרת אם לא כפי שזה נאמר במאמר שם, ואין צריך להעלות השערות שאולי המאמר אינו אלא ממעתיק".

אבל לפועל הוא אינו כותב דבר וחצי דבר וגם לא ברמז אודות גוף הקושיא על האוה"ת, שבאוה"ת כותב שהגמ' בשבת דקנ"א ע"פ ימים אשר אין בהם חפץ הוא מאמר ר' חייא בר אבא. ובגמ' לפנינו הוא מאמר ר' שמעון בן אלעזר.

ורק שהוספנו בסוף קושייתינו (לחומר הקושיא), שצריך לבדוק אם מאמר זה הוא גוכי"ק של הצ"צ, (וכן רגיל כ"פ להוסיף לשון זה לחומר הקושיא, כי באוה"ת יש לפעמים דברים ממעתיקים או הנחות וכיו"ב).

ע"ז בא הרה הנ"ל לחדש דבר שאנו ושאר הקוראים לא ידעו ולא הבינו, שדוחק גדול זה אינו נראה בעיניו, כי הוא איננו מבין איזה שינוי יכול להיות אם נעיין בגוכי"ק (כי להגיע לשאלת האוה"ת מוכרח להיות הלשון באוה"ת שבשני הגמרות הוא אותו מ"ד). ועל כן קושייתינו על האוה"ת במקומה עומדת.

אך הוא איננו מפרש שהוא רק איננו מסכים להשורה שבסוף דברינו שצריך לבדוק אם זהו גוכי"ק. (ולא שיש לו איזה תירוץ להקושיא על האוה"ת), כי אם רק זוהי הערתו הלא זהו ענין של מה בכך. אלא הוא כותב בלשונות גדולים: "יש להעיר על קושייתו על הלשון באוה"ת ... איני רואה דרך אחרת אם לא כפי שזה נאמר במאמר שם, ואין צריך להעלות השערות שאולי המאמר אינו אלא ממעתיק".

הוא נוקט לשונות שמשתמע בהם שכאילו מתרצים כאן כאן איזו קושיא, (וכותב בלשון של רמזים). אבל כאשר מעיינים בגליונות בגוף הדברים, רואים שאין כאן כלום לתרץ קושיא, הוא רק כותב שלפי עניות דעתו והבנתו לא יהי' תועלת בבדיקת הכת"י (והוא מוסיף ש"אין צריך" להעלות השערות כו'. אבל במח"כ אם נשארה קושי' שלא ענה עלי' מדוע אי"צ להעלות השערות), וכותב זה באופן מסורבל בלשון המשתמע לתלתא אפי כו'.

ד) מה שירדנו לפרטי הדברים, זהו כי בסגנון זה ובהתחכמות זו הם גם שאר דברי הרב הנ"ל בגליון שם.

וז"ל שם: בגליון העבר כתב הר"א שי' מטוסוב בענין תשובה לע"ל ומביא מקורות למ"ש בלקו"ת בפ' פנחם ועוד שבעוה"ב אין הבחירה חפשית ביד האדם רק כמו שנמשך בעוה"ז כך נשאר בעוה"ב כו' ולא שייך ענין התשובה והאריך בזה מכמה מקורות שג"כ מבואר עד"ז ומפלפל קצת בשי' הרמב"ם ורש"י והמנהגי מהרי"ל ע"ש בארוכה. ולענ"ד כל דבריו צע"ג והנקודה העיקרית שבה נסתבך ומזה נסתעפו שאר הענינים שלא הבדיל בין המושג של "ימות המשיח", לבין המושג של "עוה"ב" (וכבר כתב כ"ק אדמו"ר להר"א שי' העכט (אג"ק ח"ג ע' כב) "ג"ע ועולם התחי' שניהם נקראים בשם עוה"ב, וזה גרם לכמה טעויות" אבל בנדו"ד הרי הטעות הוא בין ימוה"מ לעוה"ב ואיני יודע מה גרם לטעות זו) וכפי שיתבאר לקמן בפרטיות.

וממשיך הרב הנ"ל: ואתחיל לאו דוקא ע"פ סדר דבריו, באמצע דבריו מביא עוד מקור לדברי הלק"ת מס' מנהגי מהרי"ל "שחייב אדם לשוב בתשובה בכל יום משום דלימוהמ"ש אין מקבלין בתשובה" וע"ז כותב הרא"מ "הלא דבמנהגי מהרי"ל נקט ג"כ ע"ד ההלכה כמו שהבאנו דברי אדה"ז והצ"צ אשר ענין התשובה אינו שייך לעת"ל" כו'. ובמחכ"ת אין כל שייכות בין זל"ז . . . משום שברור שבלקו"ת מדבר בעוה"ב שזה קאי על ג"ע או עולם התחי', משא"כ בימות המשיח הוא כפי שמבאר אדה"ז בתו"א ד"ה אוסרי לגפן באריכות שאז הוא הזמן ד"היום לעשותם" (ולא "לקבל שכרן" שזהו בעוה"ב שלאחר התחי') ואדרבה אז יהי' עיקר ותכלית השלמות של המעשה וממילא מובן שלא ע"ז קאי דברי אדה"ז בפ' פנחס שבעוה"ב אין הבחירה חפשית ביד האדם.

ואח"כ בהמשך דבריו אחר שני עמודים כותב עוד: מ"ש הרא"מ מהמדרש הוא ג"כ תמוה שהוא עצמו כותב שהמדרש קאי על ג"ע נשמות בלי גופים ומה זה שייך לימוה"מ?!.

אלו דברי הרב הנ"ל, וע"ש עוד.

ה) הנה גם כאן נקט לשונות של התרברבות, בבחינת: הנה הכותב טעה בין ג"ע ועוה"ב, עולם הנשמות וימות המשיח ועולם התחי' כו', אבל אני משנתי סדורה בפי כו'. ואלו דברי הבל.

ולגוף הענין אינו כותב כלום, כי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד ושיטת הרמב"ן כו' בפי' עוה"ב והחילוקים בין ג"ע לעולם התחי', אלו דברים פשוטים שאינו מחדש בזה כלום (ומפלפלים בזה בישיבות תל' בגיל ב"מ). וכן בחילוקי התקופות שבימוהמ"ש זיל קרי בי רב הוא (וגם במאמרינו בגליון הנ"ל שעליו סובבים דברי הרב הנ"ל, הבאנו בזה ענין עמוק מלקו"ש, ויש בזה הרבה במשנת הרבי).

אך בנדו"ד במאמרינו בגליון הנ"ל (תחת הכותרת: "מקורות למ"ש בלקו"ת בענין תשובה לעת"ל"), כל המקומות שהבאנו מדברים על אותה תקופה ממש של ימוהמ"ש, ובאותו הלשון ממש, ועל אותו פסוק ועל אותה גמ' במס' שבת דקנ"א בשנים שאין בהם חפץ כו'.

ו) ואלו דברינו בגליון הנ"ל שם:

בתחילה הבאנו (א) לשון הלקו"ת פ' צו: היום לעשותם שאז הוא דשייך בחי' בחירה כו', בבחי' היום לעשותם דוקא ממשיכים גילוי אור א"ס ב"ה הסוכ"ע כו', משא"כ לעת"ל אין מועיל בחי' תשובה וכמ"ש בגמרא פכ"ג דשבת דקנא, ב. ע"פ אשר תאמר אין לי בהם חפץ שאין בהם לא זכות ולא חובה כו'.

הלא בלקו"ת מביא מפורש הגמ' במס' שבת: "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה".

[והרב הנ"ל כותב בלשונות עצומים "שבלקו"ת אינו מדבר בימוהמ"ש", ועל ימות המשיח "לא ע"ז קאי דברי אדה"ז בלקו"ת פ' פנחס שאין בחירה חפשית". הנה הוא מזכיר את הלקו"ת פ' פינחס, והוא עושה א"ע כאילו לא ראה את עיקר דברינו שהבאנו מהלקו"ת פ' צו, וציטטנו את לשון הלקו"ת שמפורש בו דלעת"ל אין תשובה כמ"ש בגמ' שבת על ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. הוא רק זכר שהבאנו את הלקו"ת פ' פינחס כי כך נוח לו להטעות את הקוראים שיש לו כאן "צע"ג"].

אחר זה הוספנו גם מהלקו"ת בפ' פינחס. ונכתוב מזה לקמן אי"ה.

אח"ז הבאנו (ב) מאוה"ת דברים ע' לא (בהגהת הצ"צ על דברי אדה"ז שאין תשובה מועילה לעת"ל), וז"ל: ואפ"ל שזהו משארז"ל בשבת פכ"ג ד' קנא, ב. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימוהמ"ש שאין בהם לא זכות ולא חובה ופליגא אדשמואל" ... משום דבחי' יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז דוקא כו', וכמארז"ל ע"פ במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, כי שכר מצותיו זה רק מבחי' שמו אלא שהוא שמו הגדול, אבל אשר אנכי מי שאנכי מצוך לשון צוותא וחיבור זהו דוקא בעוה"ז. ע"כ.

הלא מפורש באוה"ת זה, אותה תקופה של ימוהמ"ש, ואותה גמ' ואותו פסוק ע"פ שנים שאין בהם חפץ אלו ימוהמ"ש כו'.

בתוך הדברים הוספנו (ג): ועי' בתניא תחילת פל"ז שהגילויים של ימות המשיח תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". ובתורת מנחם ח"ח ע' 135 מקשר לשון זה בתניא עם גמ' זו ע"פ שנים אשר אין בהם חפץ. ע"כ.

הלא גם כאן מפורש בתניא ובתורת מנחם על ימוהמ"ש, ואותה גמ' ואותו פסוק.

אח"כ הבאנו (ד): והנה כמ"ש בלקו"ת כאן דלעת"ל אין מועיל תשובה, כ' ג"כ הרמב"ן בפ' נצבים (ל, ו) ע"פ ומל ה"א את לבבך, שמאריך שם בענין הבחירה בטוב או רע שהוא רק בזה"ז בכדי שיהי' לאדם זכות בבחירתו בטוב ועונש ברצותו את הרע, אבל בימות המשיח יהי' בטבע האדם הבחירה רק בטוב ולא יתאוה הלב כו', ומביא ע"ז מכמה פסוקים ומדרשי חז"ל, ומסיים: וזהו שאמרו רבותינו והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימוהמ"ש שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי בימי המשיח לא יהי' באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה כי הזכות והחובה תלויים בחפץ. ע"כ.

הלא גם כאן ברמב"ן מדבר באותם ימוהמ"ש ובאותו פסוק ובאותה גמ' בשבת ע"פ שנים שאין בהם חפץ.

עוד הבאנו שם (ה) מדברי המד"ר ע"פ מעוות לא יוכל לתקון. ונכתוב מזה לקמן.

ואח"ז הבאנו (ו) מהס' "ימות המשיח בהלכה" מהרה"ג ר"א שי' גערליצקי ע' רפח שמביא מס' "מנהגי מהרי"ל" בעשי"ת שכ' שחייב אדם לשוב בתשובה בכל יום משום דלימוהמ"ש אין מקבלין בתשובה, ודוגמת זה אין מקבלין גרים אז דהמתגייר אז אינו עושה מאהבת השי"ת רק לשמוח בשמחת ישראל, ומאחר דאנו מצפין לישועה בכל יום, מי שאינו שב ויבוא משיח במהרה בימינו שוב לא מצי שב וישאר ח"ו בחטאיו עכ"ל במנהגי מהרי"ל.

במנהגי מהרי"ל כאן אינו מביא הגמ' בשבת דקנ"א, אבל הוא מדבר בימוהמ"ש, שבזה מדובר בגמ' שבת ובזה מדברים כ"ק אדה"ז וכ"ק אדמו"ר הצ"צ והרמב"ן, וגם הוא כותב כדבריהם שלא מקבלין אז בתשובה. ובודאי כוונתו לאותו זמן ואותו תקופה.

ז) ואין אנו מחדשים כאן כלום, כי כל הציטוטים האלו, שמדובר באותה גמ' בשבת דקנ"א על ימים שאין בהם חפץ, ומדובר על אותו עוה"ב ואותם ימוהמ"ש, ואותו פירוש על ימי זכות וחובה שבגמ' שבת, כ"ז מפורש כבר בכל דברינו בהגליון שם.

וכתבנו עוד שם מדברי המד"ר רות פ"ג ע"פ מעוות לא יוכל לתקון דאין מועיל תשובה לעת"ל. והוספנו שם בגליון הסתייגות מפורשת:

"אולם במדרש שם קאי אלעת"ל בג"ע, ואילו כאן דברינו הם בנוגע לימות המשיח".

[והטעם שבכל זאת הבאנו דברי המדרש בנוגע לג"ע שאין מועיל תשובה, אף שאנו דנים בימוהמ"ש, ועם ההסתייגות המפורשת. כי כאשר הבאנו בגליון שם הנה ברוב המקומות שבהם כ"ק אדה"ז וכ"ק אדמו"ר הצ"צ מדברים בענין זה שלעוה"ב אין מועיל תשובה, הם מדברים בשני הענינים בחדא מחתא, הן זה שאין מועיל תשובה בג"ע והן זה שאין מועיל תשובה לימוהמ"ש. כי ב' הענינים קשורים הם זה בזה לנדו"ד. וע"כ גם הוספנו שם את דברי הלקו"ת בפ' פינחס, דכמ"ש באוה"ת ובשאר המקומות שצייננו מפורש גם לקו"ת זה מדבר בכל סוגי עוה"ב.

ובאמת גם מגמ' שבת דקנ"א שם משמע דלענין זה ג"ע וימוהמ"ש קשורים זב"ז, דנקטו בגמ' פסוק בקהלת "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ עד אשר לא תחשך השמש גו' ונרוץ הגלגל אל הבור וישוב העפר על הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", הלא דבפסוק מדבר בעולם שאחר המות, ואילו בגמ' שבת שם דרשוהו "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח". ובמקום לדחוק שבגמ' למדו דרש בעלמא שאינו קשור לפשטות הכתוב ועי' בפי' מהרז"ו בויק"ר רפי"ח ואיכ"ר פתיחתא כג, הרי עדיף לומר שלענין זה דזכות וחובה של המצות ג"ע וימוהמ"ש שוים הם. ואולי זהו גם מקור לדברי אדה"ז והצ"צ שנקטו כאן ב' הענינים בחדא מחתא].

ח) ומעתה יגיד לנו הרב הנ"ל, שבודאי ידוע לו שגמ' שבת דקנ"א יש רק אחת, והפסוק בקהלת "שנים שאין בהם חפץ" יש רק אחד וכו'. וכאשר אנו מביאים מכמה מקומות שכולם מדברים על אותו פסוק בקהלת ואותה גמ' בשבת דקנ"א, ואותו פירוש שבימוהמ"ש לא יהי' ענין התשובה. איך הוא מתכוון לבלבל את הקוראים שכביכול במקומות שהבאנו לא מדובר על אותה תקופה של ימוהמ"ש, אלא הגמ' והפסוק ואדה"ז והצ"צ והרמב"ן והמהרי"ל מדברים בתקופות שונות. אתמהה?

והוא גם מתעלם מכל המקומות שהבאנו, ומנסה להטעות שכאילו בשום מקום לא נזכר על ימוהמ"ש שאין בהם חפץ. אחרי שכן מפורש בכל המקומות שהבאנו.

וגם הנה הגמ' בשבת הובא כ"כ פעמים במאמרינו שם, ועל גמ' זו סובבים כל דברינו בגליון שם. ובתגובתו הוא כותב הכל מסביב, אך הוא מסתיר את הגמ' בשבת, ורק בסוף מאמרו הוא נזכר שיש הגמ' בשבת שהיא בסתירה לכל מגדלו הפורח באויר, ואז הוא מנסה להשתמט מזה ע"פ דרכו כו'.

[ומה שהוא כותב בלשונות מופלגים שמהגמ' בשבת יש סתירה על מ"ש בתו"א פ' ויחי (או שר"ל התו"א פ' ויחי הוא סתירה על דברינו - כי אנו הבאנו את הגמ' בשבת. ובמח"כ במכוון הוא כותב בלשונות עמומים כך שא"א לדעת מה הוא כותב ומה הוא מתכוון רק לעשות רושם להטעות את הקוראים).

הלא הוא עיין בתו"א ומצטט לשון התו"א, ובמ"מ בתו"א על אתר (והמ"מ נדפסו בכל דפוסי התו"א, וקשה לומר שהוא עיין בתו"א דפוס ישן ולא ראה זה) מובא ע"ז בשם רבינו מדוע אין סתירה בין התו"א לגמ' בשבת (ומובן שאין התו"א שייך לדברינו שהבאנו מהגמ' בשבת). וראה במה שנכתוב לקמן אי"ה ע"ד שיטת הרמב"ם ודרושי חסידות].

והוא כותב דבריו כאחד הראשונים אשר בארץ ובלשונות של הבאי כו'. ואחרי כל הפרזותיו, חכמת המסכן בזוי', ולא הצליח למצוא אפי' השגה או סתירה אחת בכל דברינו, (אף שבודאי יימצאו השגות והוספות רבות כו').

ומחובתינו להוסיף: כי אדרבא, שערי תירוצים ושערי קושיות לא ננעלו, ופעמים רבות אחרי שאנו כותבים, מוצאים אנו (או שמעירים לנו בעז"ה) שטעינו בכמה דברים. ע"כ יעיין נא הרב הנ"ל שי' עוה"פ בדברינו, ואם יש לו להעיר שיצטט מדברינו (בלי לנסות להעלים ולהטעות הקוראים), ויכתוב ישר לענין מה יש לו לכתוב. ולא בלשונות של סחור סחור (וחצאי ציטוטים של ספרים), שמטרתם לעשות רושם מוטעה על הקוראים. במחכת"ר לא זו הדרך ולא זו העיר.

ט) עוד ממשיך וכותב שם הרב הנ"ל שאינו מבין דברי הרמב"ן המפורשים שבימוהמ"ש לא יהי' ענין הבחירה, ובכן הוא החליט שדברי הרמב"ן אינם כפשוטם.

אבל אינו כותב לנו הרב הנ"ל שי' מהו לדעתו כן כוונת הרמב"ן. "אינם כפשוטם", אבל מהו כוונת הרמב"ן ע"ד הרמז וע"ד הסוד. ומהיכן למד דרך זה שאם לעניות דעתו או לרחבות דעתו אינו מבין איזה דבר, הוא פוסק "הדברים שלא כפשוטם" וזהו.

ואח"ז הוא ממשיך: ובכל אופן גם אם היינו משאירים את דברי הרמב"ן כפשוטם, הרי בנקודה זו בדרושי חסידות מסכימים דוקא לדעת הרמב"ם שכותב בפירוש הן בהלכות תשובה והן בהלכות מלכים שהתאוה לימוהמ"ש היא משום שאז יעסקו בתו"מ כהוגן ועי"ז יזכו (בתור שכר, שזה אומר שיש בחירה חפשית ע"ז) לחיי העוה"ב ולפלא גדול מה שמפלפל שם הרא"מ שי' בדעת הרמב"ם. אמנם מעולם לא הבנתי איך שייך במצב דהגילויים בימוה"מ ענין הבחירה חפשית שענינה כמבואר בדא"ח שישם שני צדדים שקולים וכו', משא"כ בנדו"ד לא זהו"ע הבחירה חפשית. אבל בכל אופן כך מפורש שיהי' ואולי המדובר הוא לא על עצם קיום המצוה והימנעות מהעבירה אלא על היגיעה והכוונה בזה וכו' ועצ"ע ועוד חזון למועד". עכ"ד.

הנה נכתוב כאן עוה"פ דברינו בגליון שם (אך הפעם נקצר יותר): כי יש ב' דיעות על ימוהמ"ש. א) דעת שמואל דאין בין עוה"ז לימוהמ"ש אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ולא יהי' שינוי מנהגו של עולם. ב) דעת המ"ד דפליגא אדשמואל וס"ל שכל הנביאים נתנבאו לימוהמ"ש ויהי' שינוי מנהגו של עולם. והרמב"ם לפעמים פסק מפורש כשמואל, ולפעמים פסק כמ"ד דפליגא אדשמואל (דכל הנביאים נתנבאו לימוהמ"ש ושלא יהיו כלי זיין לעת"ל כו'). ויש ע"ז ביאור הרבי בלקו"ש ובכ"מ שגם להרמב"ם יש ב' תקופות: א) מיד בתחילת ימוהמ"ש לא יהי' שינוי. ב) אח"ז בכללות ימוהמ"ש שיהי' שינוי במנהגו של עולם.

ועפי"ז כתבנו שבתקופה הב' דימוהמ"ש שיהי' ביטול מנהגו של עולם, יתכן שגם לדעת הרמב"ם לא יהי' אז ענין זכות וחובה ותשובה (וכמ"ש הרמב"ן ואדה"ז והצ"צ).

י) והנה עוה"פ מתעלם הרב הנ"ל שי' מכל דברינו, רק כותב דברים מעורפלים ובתוכם "פלא גדול מה שמפלפל שם רא"מ בדעת הרמב"ם". ובמה הוא סותר דברינו, ממה שמצא משמעות ברמב"ם שבתקופה הראשונה לא יהי' שינוי מנהגו של עולם (דהרמב"ם עצמו באותה הלכה דנתאוו ישראל לימוהמ"ש כדי שירבו בחכמה כו', הוא מפרש באותה הלכה דהוא קאי בתקופה דאין בין עוה"ז לימוהמ"ש אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ע"ש בהל' תשובה פ"ט ה"ב).

הנה אנו כתבנו בגליון באריכות לפי משנת הרבי על תקופה הב' שאז יהי' ביטול מנהגו של עולם, כי יתכן שבתקופה זו הב' לא יהי' ענין התשובה, והוא סותר דברינו מדברי הרמב"ם (או מדרושי חסידות שקאי בשיטת הרמב"ם) בתקופה הא' שלא יהי' ביטול מנהגו של עולם. [וזאת אחרי שכבר בתחילת מאמרו הוא מתעלם מכל דברינו ומקדים שאנחנו לא ידענו שיש ב' תקופות בימוהמ"ש, ורק הוא יודע זאת]. הזוהי דרכה של תורה?

וזאת מבלי להכנס לדבריו ודיוקיו המעורפלים בלשון הרמב"ם. כי הוא אינו רוצה לכתוב בגליון מהו לשון הרמב"ם בהל' תשובה ובהל' מלכים ומה הוא מוסיף על לשון הרמב"ם, אלא הוא מבלבל הכל בחדא מחתא.

אפשר נמצאים במאמרו שם בגליון עוד איזה נקודות, וגם כי הוא מסתבך שם באיזה דיוקי עניות בחצאי לשונות (שאינו מצטט נכון) מאיזה שיחות ואגרות קודש, אבל רואה אני שזה לא ברמה להתעסק בזה.

ולסיים, אעתיק כאן גירסא חדשה שראיתי כעת בעץ יוסף לקה"ר עה"פ, ושייך לימינו אלו, וז"ל: ר' חייא בר נחמי' אומר עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הגאולה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות כו'. וכותב בע"י: כן גרס ברוקח, ור"ל ימי הרעה אלו ימי הגאולה שיהי' עת מלחמות וצרות רבות לכן תן צדקה בימי בחורותיך כו'. (ומסיים: עוד י"ל שמכוון למה שאחז"ל בפרק החליל לע"ל הקב"ה עוקר היצה"ר מן העולם ולכן לא יהי' לא זכות ולא חובה). ע"כ בב"א.

גאולה ומשיח
בענין קץ הגאולה [גליון]
הרב נחום שטראקס
תושב השכונה

בגליון העבר (ע' 17) מאריך שוב ר.א.ז.ו. בביאור שיטתו בענין הקץ דבעתה. ומבאר ש"עת הקץ" אשר עליו נאמר "סתומים וחתומים הדברים" ו"ליבא לפומא לא גליא" כו' אינו זמן מוגדר ומדויק שבו תבוא הגאולה בהגיע הקץ מיד, אלא הוא זמן ממושך. וסדר הדברים הוא כך: בסוף הגלות כשמגיע עת הקץ מתחילה תקופה חדשה. דהיינו זמן מיוחד שהוקצב מלמעלה עבור עבודה מיוחדת מסוג שונה, שהיא - עבודות ופעולות מיוחדות שמטרתם רק להביא הגאולה, ועבודות אלו ימשיכו הגאולה למטה. והתחלת תקופה חדשה זו היא עת הקץ המיוחל עי' באריכות דבריו בגליון ט"ז.

ולפי דבריו יוצא שפעולת הקץ למעשה הוא רק לקבוע זמן התחלת תקופה של עבודה עבור הגאולה, אשר בסופו של דבר עבודות אלו תביאו הגאולה.

ולבד אשר דבריו הם נגד הפשוט והמקובל וכו' אשר הקץ הוא סוף הגלות וכשיגיע הקץ יהי' הגאולה מיד כלשון אדמה"צ בשערי אורה ע' פ"ז "בעתה, בהגיע עת הגאולה בהכרח אז שיגאלו".

הרי ביאורו מופרך גם ע"פ המבואר בשיחות רבנו שהקץ הוא התחלת הגאולה. והדברים מפורשים בשיחת ש"פ תזו"מ נ"ב על אתר, שעל שיחה זו מסובב כל אריכות ביאורו של הנ"ל בענין הקץ, וז"ל שם:""כלו כל הקיצין" ("קץ הימים" ו"קץ הימין")". וקץ הימים הוא סוף הגלות וקץ הימין הוא התחלת הגאולה עי' לקו"ש ח"ה ע' 200 ובשיחת ש"פ מקץ נ"ב ובכ"מ.

ועי' ביאור ענין הקץ בשיחת ש"פ צו תש"נ אות ה': "'קץ הימין' הוא סתום וחתום . . כיון שהגאולה עצמה הו"ע סתום וחתום", עיי"ש בארוכה.

וכך מבאר רבנו גם ענין הקיצין של גדולי ישראל בכלל. עי' בלקו"ש חכ"ט ע' 16: "צדיקים זעען בכל משך זמן הגלות . . די הוספה בהגילויים ועליות פון דער גאולה . . האבן זיי מגלה געווען זמן השלימות - שנת הקץ". ובלקו"ש ח"כ ע' 234 שגילוי הקץ "האט אויפגעטאן ביי אידן אז זיי זאלן קענען דערגרייכן צו גילוי הקץ באופן מקיף".

והעיקר בכל זה מה שהוכיח ובנה כל שיטתו על יסוד דברי רבנו בהתועדות אחש"פ תשכ"ח וז"ל: "אין בעתה גופא איז דאך אויך פאראן כמה סדרים ואופנים, איז יהי רצון אז אין דעם בעתה גופא זאל זיין א סדר פון אחישנה". ופירש הוא כונת רבנו לומר שאחר זמן ד"בעתה" שלדעתו הוא עת הקץ הסופי והאחרון - שייך עוד שתתעכב הגאולה.

הרי פשוט שאין דברי רבנו הולם ביאור זה כלל. וכונת רבנו הוא בפשטות לכללות הסדר דבעתה, דהיינו מאחר דהמציאות עכשיו לאחר אריכות הגלות הוא שאופן ביאת הגאולה היא בסדר של בעתה ולא באופן דאחישנה מאחר שהרי כבר שנתעכבה הגאולה כ"כ עד היום, אז יהי רצון שבהסדר דבעתה עצמה יהי' אחישנה וכו'.

וכבר כתבתי בזה בגליון תתק"ב.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות