E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ ראה מבה"ח אלול - תשס"ה
נגלה
כתובה מה"ת או מדרבנן
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בכתובות (י, א. קי, ב) מצינו מחלוקת תנאים האם כתובת בתולה הוה דאורייתא או דרבנן, ובסברת המ"ד שכתובה מה"ת אי' שם בזה"ל: "כסף ישקול כמוהר הבתולות (משפטים כב, טז), שיהא זה [- מפתה] כמוהר הבתולות [- דמאנס], ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה". כלומר: "מדקרי לה מוהר" (לשון רש"י ד"ה מכאן), יש לנו ראי' מן התורה שיש מוהר – כתובה – לבתולה.

אמנם צע"ק לשון הגמ' "מכאן סמכו חכמים...", הרי לפי שיטה זו אי"ז רק סמך מה"ת (ז.א. אסמכתא), כ"א לימוד גמור, והול"ל "מכאן למדו חכמים ...", וכיו"ב, המורה שזהו לימוד גמור? ובתוס' (סוטה כז, א ד"ה איש) כתבו שזה "לאו ממש דאורייתא, אלא אית לי' סמך מדאורייתא, כדאמרי התם פ"ק מכאן סמכו חכמים" – וצ"ע מהי הכוונה בזה שהוה דאורייתא אבל לאו ממש דאורייתא.

וי"ל בזה בהקדים מ"ש המרדכי (סוף כתובות) בשם הירושלמי דלכו"ע כתובה דאורייתא, ורק נחלקו אם גם השעור דמאתים זוז הוא מה"ת, דלמ"ד כתובה דאורייתא הכוונה שגם המאתים זוז הוא מדאורייתא, ולמ"ד שכתובה דרבנן כוונתו שהשעור דמאתים זוז הוא מדרבנן,אבל עצם הדין שצריך ליתן כתובה, הוה מה"ת, וראה בנחלת שבעה (סי' יב ס"ק לב) בארוכה בביאור סברא זו.

ובפשטות פי' הדבר הוא, שהמ"ד שכתובה דרבנן ס"ל שהוא ע"ד דין תרומה, שמה"ת חייב להפריש תרומה, אבל אין לה שעור, שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי, ורבנן חידשו דין שצ"ל שעור מסוים, עין יפה א' מארבעים, והבינונית א' מחמשים, ועין רעה א' מששים. – עד"ז הוא בכתובה, שמה"ת מחויב ליתן כתובה לבתולה, אבל אין לזה שעור, ורבנן חידשו השעור דמאתים זוז ואף שלמדו השיעור דמאתים זוז בכתובה מזה דאונס ומפתה הוא מאתיים זוז (חמשים שקל), אין זה אלא אסמכתא.

אמנם למ"ד כתובה מה"ת, אי"ז אסמכתא לבד, כ"א לימוד גמור, ולכן גם השעור דמאתיים זוז הוא מה"ת.

אמנם כדי לצמצם בהמחלוקת, י"ל שלשניהם אי"ז לימוד גמור, כ"א אסמכתא להשעור, ואעפ"כ ס"ל מ"ד א' שהשעור הוא מה"ת. ובהקדם, דלפעמים מצינו שישנו דין דאורייתא, אלא שהתורה מסרה לחכמים להחליט ע"ד פרטי הדין, אבל מה שמחליטים החכמים ה"ז דין דאורייתא, כי התורה רצתה שהחכמים יחליטו מהו דין התורה. ומצינו זה בפירוש בדיני חול המועד, שבשו"ע (ריש סי' תקל) נפסק: "חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר במקצתן" ומוסיף הרמ"א: "לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר". ומדייק המג"א מדבריו "משמע דס"ל שמלאכת חול המועד דאורייתא אלא שמסרו לחכמים".

ביאור הדבר: בכללות מצינו ג' דעות באיסור מלאכה בחוה"מ: א) כולן מדאורייתא; ב) כולן מדרבנן (וכל הדרשות המובאות בחגיגה (יח, א) הוי אסמכתא); ג) שמקצתן מדאורייתא ומקצתן מדרבנן. ומביא הב"י שם סברא, שבעצם איסור מלאכה בחוה"מ הוא מן התורה, אלא שמסרה התורה לחכמים להחליט איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. ומוכח שכן ס"ל להרמ"א, ולא שזה רק איסור מדרבנן, דא"כ מהו הלשון "היה נראה לחכמים להתיר", דאם כל הגזירה היא מדרבנן היה צ"ל כתוב באופן הפכי, שמה שהיה נראה להם לאסור (שהרי לא הוצרכו להתיר שום דבר, כי מה"ת הכל מותר, אלא שאסרו מקצת מלאכות), ומוכח מזה שס"ל שבעצם אסור במלאכה מדאורייתא, אלא שהתורה לא פירטה איזה מלאכות אסורות, ומסרה לחכמים שהם יחליטו איזה מלאכות מותרות ואיזה אסורות, ולכן יכולים להתיר לפי צורך הענין. וכ"כ ב'מחצית השקל' וב'לבושי שרד'. בכל אופן, נמצא שגדר איסור מלאכה בחוה"מ הוא מדאורייתא, ומ"מ החכמים הם מי שהחליטו מה אסור ומה מותר. הרי רואים שיש גדר כזה, שהוא דבר שאסור מדאורייתא ואעפ"כ החכמים הם שתקנו בפו"מ מה האיסור בדיוק.

ומצינו כעין גדר הנ"ל בכו"כ מקומות:

א) הב"י שם מביא שהר"ן בריש יומא מביא מ"ש להלן (שם – עז, א) שהגם שיש איסור ה' עינויים ביוה"כ, מ"מ רק על אכילה או שתיה חייב בכרת, ומבאר שהפי' בזה הוא, שבתורה נתפרשו יותר אכילה ושתיה, אלא שמסרה לחכמים להוסיף עוד עינויים, והם החליטו שזהו הג' עינויים אחרים. אבל בכ"ז הרי זה איסור מן התורה, דאל"כ מהו הקס"ד שיתחייב בכרת עליהם - הרי גם זה הוא כעין גדר הנ"ל, שבעצם התורה רצתה עוד עינויים ולא פירשה ומסרו לחכמים להחליט מהו גדר העינוי דהתורה, והם הוסיפו הג' עינויים הנוספים, (אמנם בנדון זה לבסוף הר"ן דוחה סברא זו).

ב) ה'לבוש' מביא דוגמא לזה מדין קידוש החודש, שבי"ד מקדשים, והדין הוא (רמב"ם הל' קדה"ח פ"ב ה"י): "בי"ד שקידשו את החודש, בין שוגגין בין מוטעין, בין אנוסים ה"ז מקודש . . שאין הדבר מסור אלא להם" – הרי שהתורה נתנה לחכמים כח להחליט מתי יחול ר"ח, וזה נוגע להרבה דיני תורה, כמו באיזה יום צריכים לאכול מצה בפסח ואסור לאכול חמץ, וחייב כרת וכו', ולכל שאר הדינים התלויים ביום החודש.

ג) הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ב ה"ב) כותב: "ומהי השבתה זו האמורה בתורה, היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו, ושאינו ידוע יבטלו מליבו וישים אותו כעפר". ומבאר בזה הכס"מ בארוכה, ומסיים: "אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי בביטול, ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור, והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור . . ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול" – ה"ז כעין הנ"ל שהתורה מסרה לחכמים להחליט הדין דאורייתא.

ד) וכן כותב הרמב"ם (ריש פכ"א מהלכות שבת): "נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות". ובמ"מ: "כוונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות ע"פ הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן, ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום, לכך אמרה תורה תשבות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה שלו: ובאו חכמים ואסרו הרבה דברים. או תהיה כוונת רבינו שיש לשבותין של דבריהם סמך מן התורה מתשבות". ובלח"מ פי' ספקו של המ"מ: "אפ"ל דפי' ראשון הוא, שמה שנאמר בתורה תשבות הוא שאסרה תורה מיני שבות, ולזה באה התורה ואמרה תשבות, והדבר נמסר לחכמים. והפי' השני הוא שלא באה התורה לאסור מיני שבות אלא למלאכות גמורות, אבל חכמים סמכו בשבות על מקרא זה". ואף שהלח"מ עצמו דחה פירוש הא', מ"מ ה'מנחת חינוך' פירש בדברי הרמב"ן כאופן הראשון. (ועיין בלקו"ש חל"א ע' 107 ובהע' 14) – הרי לנו עוד דוגמא להנ"ל.

ה) וכן להעיר ממ"ש אדה"ז בהל' לולב (סי' תרמט סעי' כב) וז"ל: "כל ארבעה מינים הפסולים, ופיסולן ניכר בגופן . . אם הוא שעת הדחק . . מותר לברך על מינים הפסולין אלו אפי' ביום הראשון, לפי שכל פסולין אלו לא נתפרשו היטב בכתוב, אע"פ שכתוב בתורה הדר, מ"מ לא פירש הכתוב מהו הדר ומה אינו הדר, אלא כל פסולין אלו מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שלא בשעת הדחק אפי' בדיעבד לא יצא . . אבל בשעת הדחק . . מברכין על אלו הפסולין", עכ"ל. וש"נ לרא"ש פ"ג סי"ד, וראה גם ר"ן (יג, ב) ד"ה 'ומיהו'.

ו) עד"ז י"ל בנוגע שיטת הרמב"ם בקידושי כסף. דהנה הוא כתב (הל' אישות פ"א ה"ב) וז"ל: "באחד משלשה דברים אלו האשה נקנית, בכסף, או בשטר, או בביאה, בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים", עכ"ל. וכ"כ להלן (פ"ג ה"כ) וז"ל: "אבל הכסף מדברי סופרים, שנאמר כי יקח איש אשה, ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני", עכ"ל.

והקשו כל הנו"כ, איך אפ"ל שקידושי כסף הם מד"ס, והרי מבואר בגמ' (קידושין ב, א. ג, א. ד, ב) שלמדין דין כסף מגז"ש קיחה קיחה משדה עפרון, וגז"ש הוה דאורייתא. וראה המ"מ והכס"מ, וראה מ"ש הרב קאפח בזה בארוכה.

אמנם עפהנ"ל י"ל, שהרמב"ם ס"ל פירוש אחר בגמ', ובהקדים, דבגמ' מובא הלימוד דקנין כסף בג' מקומות כנ"ל, בב' מהם מובא הלימוד באופן של גז"ש, אבל בדף ד, ב מובא הלימוד משדה עפרון כך: "אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר נתתי כסף השדה קח ממני", שאינו באופן של גז"ש.

וי"ל, שאופן הלימוד של קנין כסף (בדף ד, ב) אינו באופן דגז"ש, כ"א היות ולשון הפסוק היא "כי יקח איש אשה ובעלה . . ויצאה והיתה...". רואים שנוסף על קידושי ביאה ושטר הנלמדים מ"ובעלה" (ביאה) ומ"יצאה והיתה" (שטר), יש עוד אופן של קיחה, שהרי כתיב "ובעלה" בוא"ו המוסיף, הרי שאין הקיחה הבעילה, וצ"ל שיש קיחה נוספת, אבל התורה לא גילתה לנו באיזה אופן מדובר, ומסרה את זה לחכמים להחליט איזה קנין יהיה, והם החליטו שזה יהי' ע"י כסף, כי מצאו שבשדה עפרון כתוב ג"כ קיחה, ושם הי' ע"י כסף, ולכן החליטו שאחד האופנים לקדש יהיה בכסף. ז.א. שמה שלמדו משדה עפרון, ה"ז רק סיבה למה החליטו החכמים כן.

ויוצא לפי זה שקנין הכסף הוא קנין מדאורייתא, דהרי אנו לומדים דזה בא מהפסוק "כי יקח" – שאפשר לקדש בעוד אופן, אך מ"מ מכיוון שחכמים הם אלה שהחליטו שזהוא כסף, ניתן לקרוא לקנין הכסף קנין מד"ס, [אף שדינו הוא קנין מהתורה].

וזוהי כוונת הרמב"ם במ"ש שקנין כסף הוא מד"ס. ובפרט מובן הוא לפי גירסא אחרת ברמב"ם (פ"ג ה"כ) "וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מד"ס", וגם מדויק הוא בהמשך לשון הרמב"ם "שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף שנא' כסף השדה קח ממני".

[ואף שלפי"ז יוצא שנחלקו הסוגיות (דף ב, א. וג, א. עם ד, ב.) האם אופן הלימוד משדה עפרון הוא מג"ש, או מהכח שניתן לחכמים. אמנם כדי שלא לאפושי מחלוקת, י"ל שהסוגיא בדף ד, ב מגלה את הפירוש באופן הלימוד משדה עפרון – שאינה גז"ש רגילה, כ"א נקרא כן בשם המושאל, ובאמת הפי' הוא שהחכמים החליטו שהקנין הנוסף שרצתה התורה יהי' בכסף, מטעם מ"ש בשדה עפרון].

וי"ל שעד"ז הוא בדין כתובה, שגם למ"ד ששעור הכתובה הוא מה"ת, אינו חולק על המ"ד הב' שס"ל שהרבנן קבעו את השעור, כ"א גם הוא מודה שהחכמים קבעו את השעור, אלא הוא ס"ל שזהו מן הדברים שהתורה מסרה לחכמים לקבוע, אמנם אחר שקבועה ה"ז מה"ת.

והטעם למה באמת החליטו החכמים לקבוע שיעור מאתים זוז, הרי זה לפי שראו שבדיני אונס מפתה זהו השעור (ושם הוא המקום שהתורה חייבה ליתן כתובה), לכן סמכוהו אקרא זה, והחליטו לקבוע שעור זה לכתובה, אבל כוונתם היא לקבוע מהו שעור כתובה מה"ת.

ועפ"ז כבר מובן בטוב טעם מדוע המ"ד שס"ל שכתובה מן התורה משתמש בלשון "מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מה"ת", כי אף שכל פרטי הכתובה, כולל הסכום, ה"ה מה"ת, מ"מ ה"ז החלטת החכמים שהם סמכו על מ"ש בתורה בנוגע לאונס ומפתה בקשר למילות "כמוהר הבתולות", ולכן קבעו שעור מאתים זוז. ובמילא אפשר לקרותו "סמכו חכמים", כמו שהרמב"ם קורא לקידושי כסף "מדברי סופרים".

וי"ל שזוהי גם כוונת התוס' במ"ש שגם למ"ד כתובה דאורייתא ה"ז "לאו ממש דאורייתא" - היינו שלא התורה קבעה הסכום, כ"א החכמים, ולכן, אף שהוה מה"ת, אי"ז כרוב עניני דאורייתא שהתורה עצמה קבעה כל הפרטים.

ולפ"ז כוונת התוס' בפרטיות היא כך: בגמ' יליף מן הפסוק "איש איש וגו'" "לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום, ושהלך בעלה למדינת הים, ושהי' חבוש בבית האסורים, שבי"ד מקנין לה לפוסלן מכתובתן", וע"ז כתבו התוס' "דעיקר קרא לא איצטריך אלא לאוסרה לבעל ולבועל עי' קינוי זה, אבל משום לפוסלה מכתובתה לא צריך קרא, דהא אפי' רשב"ג דאמר בפרק בתרא דכתובות (קי, ב) כתובת אשה דאורייתא לאו ממש דאורייתא . . אלא תנא דנקט כתובה, מילתא אגב אורחי' קמ"ל דעוברת על דת צריכה התראה להפסיד כתובתה".

ועפהנ"ל הפי' בתוס' הוא: היות ומה"ת מצ"ע אין שעור לסכום הכתובה, ואפ"ל שהחכמים היו מחליטים שצ"ל רק פרוטה (כמו בקידושין וכיו"ב), לכן אין מסתבר שכוונת הפסוק שהבי"ד יטריחו וכו' לקנות לה רק כדי שתפסיד הכתובה. ולכן כתבו שכוונת הפסוק הוא שהם יקנו לה בשביל דבר חשוב יותר, כדי לאוסרה לבעל ולבועל, והטעם שהגמ' נקטה "לפוסלן מכתובתן", ה"ז להשמיענו אגב אורחי' עוד ענין.

והנה עפהנ"ל מתורץ הא דרבים תמהים על דברי התוס', שלפום רהטא נראה מדבריהם שס"ל שלכו"ע אין כתובה מה"ת, וה"ז חידוש גדול, דלא כמשמעות פשטות הדברים בגמ' ובפוסקים – אמנם עפהנ"ל לא נתכוונו התוס' לזה, כ"א שהתורה מסרה לחכמים להחליט מהו סכום כתובה, וכנ"ל בארוכה.

נגלה
"מחזי כרעבתנותא".
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

איתא בגמ' ברכות לט, ב: "ר' זירא הוה בצע בשבת אכולא שירותא (פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה בשבת, רש"י) . . והא קא מתחזי כרעבתנותא . . כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא".

וצלה"ב:

שכיח ביותר שאורחים מוזמנים (בעיקר) בשבת לביתו של יהודי; מכיון שהאורח רואה בשבת את בציעת ה"פרוסה גדולה" ולאו דוקא שהי' ביום חול מיסב אצלו. מנין ידע שזהו לא מעשה רעבתנות?

בהכרח, איפוא, לומר שהפירוש בגמרא הוא, דמכיון שאכן היהודי עושה כך רק בשבת – מפני ציווי התורה – הרי ניכר באופן בציעתו שזה נעשה בעדינות, ורק מפני שכך רוצה הי'.

כלומר: הרגל נעשה טבע ואם מישהו אכן עושה כן בכל יום הרי גם האורח שיראה זה רק בשבת יוכל להבחין שזהו מעשה רעבתנות משא"כ כשבכל יומא לא קעביד הכי, וק"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות