E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ ראה מבה"ח אלול - תשס"ה
הלכה ומנהג
מקום שמשתמשים בו לעניני תורה תפילה ומשחק
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

כאשר ערכתי ביקור אצל בני במחנה הקיץ, שמתי לב שיש שם בנין שמשתמשים בו לתפילה וללימוד, להרצאת שיעורים לקטנים, וגם משתמשים שם לעניני משחק. ועלה בדעתי שלכאו' יש שאלה, האם זה מתאים עם ההלכה המובאת בשו"ע או"ח סי' קנ"א סע' א': "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והילול ושיחה בטילה ואין אוכלים ושותים בהם כו'". ועיין בסי"א: "ואם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו מותר להשתמש בו בחורבנו אבל בישובו לא מהני תנאי...". והנה שיטת רש"י והאור זרוע הוא שגם בישובן מועיל תנאי, ושיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן שיש להתיר בתנאי אפילו בישובו במקום דוחק. ועיין בביאור הלכה ד"ה "אבל בישובו" שכותב שאף שהמחבר העתיק לדינא דבישובו לא מהני תנאי, מ"מ נראה מדברי הט"ז בריש הסימן דכשהוא מדוחק יש לסמוך על הרמב"ן והרשב"א והר"ן דאפילו בישובו מהני תנאי כשיש דוחק.

אבל עיין שם שמסיק שאפילו לדעת רש"י והאור זרוע דמהני תנאי בישובן, מ"מ לקלות ראש כגון שחוק וכיוצא בו פשיטא דלא מהני, כדמוכח בגמרא להדיא עיין שם כח, ב. דאפילו חשבונות אסרו משום שהוא ג"כ קלות ראש, ולפי כל זה צריך עיון על מה יש לסמוך כשמשחקין במקום שבו מתפללין.

והנה בסי' קנ"ב ס"א איתא: "רחבה של עיר אע"פ שמתפללין בתעניות אין בה משום קדושה מפני שהיא עראי וכן בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי אין בהם שום קדושה (פירוש - דרך מקרה והזדמן, לא דרך קביעות)". ע"כ.

והנה קשה לומר שבמקרה שלנו נקרא דרך מקרה, כיון שמתפללין ולומדים שם כל ימי משך הקיץ בכל שנה ושנה. ועיין בב"ב ג, א. שמשם מוכח שהיו להם בתי כנסיות המיוחדות רק לימי הקיץ.

והנה עיין בשו"ע סי' קנג ס"א: "בנו בית סתם והקדישו אח"כ לבית הכנסת דינו כב"ה . . וכיון שהתפללו בו אפילו אורחים לפי שעה כיון שהוא מיוחד לתפלה קדוש ואם לפי שעה הקדישו הכל לפי מה שאמרו ע"כ". ועיין במ"ב ס"ק נ"ב שמביא מתשובת חות יאיר ס' נט דהפירוש של "ואם לפי שעה הקדישו" הוא, שאמר סתם אני מזמין אותה לרגלים, דמשמע בכל עת שיהיה רגל, ע"כ חשובה הזמנה עולמית עכ"פ לאותו זמן ואסור בזה הזמן.

ולכאורה גם כאן שמתפללים ולומדים שם בכל קיץ הוה הזמנה עולמית, ולפי זה אין לה קדושה כי אם בזמן שלומדים ומתפללין שם.

וכל זה, שאין לה קדושה בזמן שאין מתפללים שם, הוא דוקא במקום שאין רוב תשמישו בלימוד התורה ותפלה, אבל במקום שרוב תשמישו של אותו מקום הוא לתפילה ולימוד התורה, לכאורה צריך לילך אחרי הכלל של רובו ככולו וא"כ יש לו דין של בית הכנסת ובית המדרש, ואסור להשתמש שם לשום ענין של שחוק.

והנה בכל הנ"ל לכאורה אין שום חילוק אם מתחילה בנו אותו בנין ע"ד להשתמש בו לעניני תפלה ולעניני שחוק או בנו אותו מתחילה סתם ולא על דעת להתפלל שם, ואחרי זה החליטו שרוצים להתפלל שם ג"כ, שלא אמרינן חילוק בזה כי אם למה שמבואר בס' קנא' סעיף יב (ברמ"א) ע"ד השתמשות בעליות שעל גבי בתי הכנסת, עיין שם.

הלכה ומנהג
ראוי להחתן תחת החופה שידרוך על רגלי הכלה
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

איתא בס' 'מאמר שני המאורות' [להגאון החסיד וכו' רבי יצחק אייזיק מהאמיל נ"ע] חלק ג (פ"ג ע' קנ, סו"ס טז): "מה ששמעתי בשם ספרים קדמונים דבר סגוליי שראוי להחתן תחת החופה שידרוך ברגלו על רגלי הכלה בכח עד שתרגיש הדריכה (שהוא קצת כמין צער וסילוד), וזה מסוגל שתהיה האשה תמיד נכנעת לרצון הבעל שיהיה הוא הדורך והיא תקבל ממנו הסילוד בהתעוררות חיבה, והיא הישר והטוב", עכ"ל.

ויש להבין, דלכאורה 'דבר סגוליי' זה מיותר הוא, שהרי עצם מעשה הקידושין כבר מבטא זאת, שהרי הקידושין הן 'קנין' של הבעל באשתו ['האשה נקנית' – משנה ריש קידושין], ודיני הקידושין הם כעין דיני מעשה קנין של ממון, שהבעל הוא בגדר 'קונה', כאדם הקונה חפץ, והאשה 'מקנה' לו את עצמה – וכמו שחידש הר"ן בנדרים (ל, א) ד"ה ואשה נמי: "כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה, ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש, לא כל הימנה דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדבריה ממש, אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל" עכ"ל. – ולפי"ז כאן שהאשה כבר "מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו", א"כ מה יוסיף עוד הסגולה ש'החתן תחת החופה ידרוך ברגלו על רגלי הכלה . . שתהיה האשה תמיד נכנעת לרצון הבעל', והרי עצם קנין הקידושין כבר מבטא כל זאת?

והנראה בזה לבאר עפ"י מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בספר המאמרים – מלוקט חלק ד (ע' רפה), בד"ה רני ושמחי בת ציון גו', תשכ"ז: "שהביטול דהקדמת נעשה לנשמע, הוא שישראל קיבלו עליהם עול מלכות שמים,ולכן אף שהביטול דקבלת עול מלכות שמים הוא . . בעצם מציאותו, שכל מציאותו הוא זה שהוא עבדו של המלך . . מ"מ כיון שהקבלת עול מלכות שמים באה מצד האדם, שהוא קיבל עליו להיות עבדו של המלך, הרי בביטול זה מעורבת גם מציאותו של האדם [ועד"ז הוא בנוגע להמס"נ . . שמצד הנשמה, כיון שהיא מצד טבעה, היא בחינת מציאות (הערה 26 שם)]. ואמיתית הביטול הוא כשהביטול הוא מצד האדון".

ובע' רפו שם הערה 32 כתב: "להעיר מתורת הבעש"ט (כתר שם טוב סי' מז), דהטעם שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית (שבת פח, א), אף שאמרו מעצמם נעשה ונשמע (כקושיית התוס' ד"ה כפה שם), הוא "ללמד שגם כשאינו חושק בתורה ועבודת ה', מ"מ אינו בן חורין ליבטל, רק יעשה על כרחו וידמה כמו שכופין אותו לעשות בע"כ" – דלכאורה, אמירתם נעשה ונשמע היא התחייבות על כל הזמנים, ומהי הקס"ד דע"י שאח"כ (לאחר ההתחייבות) "אינו חושק" יהיה בן חורין ליבטל?

"וי"ל הביאור בזה, דההתחייבות דנעשה ונשמע, כיון שהיא מצד האדם שהוא מוגבל, אפשר שלפעמים לא יוכל להתגבר על זה ש"אינו חושק בתורה", ובמילא הוא "בן חורין ליבטל" דאונס רחמנא פטריה (ב"ק כה, ב); וע"י שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית – ניתן הכח לכ"א מישראל לעשות בעל כרחו, גם כשאינו חושק", עכ"ל.

[והנה העיר בזה הרה"ג הרה"ח ר' אברהם מענדל וועכטר שליט"א בשיעורו, שהדברים מופיעים כבר במהר"ל בספרו 'תפארת ישראל' (פרק לב) שכתב: "אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה, ודבר זה לא היה מעלת התורה כי התורה כל העולם תלוי בה . . וי"ל ג"כ שלכך כפה עליהם ההר כגיגית שלא יאמרו ישראל כי יהיה ח"ו בטול לקבלת התורה, כי מרצונם קבלו ישראל ואפשר להפטר מדבר כזה שהרי לא נעשה בהכרח, רק היה אפשר לקבל ואפשר שלא לקבל, ולכך כפה עליהם הר כגיגית לומר שהם מוכרחים לקבל התורה, וכל דבר שהוא מוכרח ומחויב אין כאן הפרה וביטול אחר שהוא מוכרח", עכ"ל].

ולפי"ז יבואר היטב יתרון הסגולה ש'החתן תחת החופה ידרוך ברגלו על רגלי הכלה' על עצם קנין הקידושין שהאשה 'מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו' – כי ביטול דעתה ורצונה וכו' להקידושין היינו רק ע"ד הך דהקדמת נעשה לנשמע, שהגם שהביטול הוא בעצם מציאותו, מ"מ כיון שהקבלת עול באה מצד האדם, שהוא קיבל עליו וכו', הרי בביטול זה מעורבת גם מציאותו של האדם, ולפיכך מוסיף כאן הסגולה של דריכת רגלו של החתן על רגלי הכלה, שהוא ע"ד הך דכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ש'אמיתית הביטול הוא כשהביטול הוא מצד האדון', וא"ש.

הלכה ומנהג
זריזין מקדימין – בברית מילה
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

כבר נתפשט המנהג ובפרט אצל אנ"ש דמאחרין הברית עד אפי' מאוחר ביום כדי שיהי' ברוב עם.

וכלשון כ"ק אדמו"ר בלקו"ש הוספות לח"ז ע' 306: "ובמה ששאלנא קדמיכון אם למנוע המנהג שמאחרין המילה עד אחד מנחה כדי שיהי' ברוב עם". עכלה"ק.

והנה בגמ' ר"ה לב, ב. וז"ל: "אלא מאי שנא הלל דבראשון משום זריזין מקדימין למצוות".

ולכאו' מבואר מזה דזריזין מקדימין עדיפא מברוב עם הדרת מלך – וכן הובא להלכה מכח גמ' זו בכמה פוסקים (מובא בשד"ח כללים מע' זיי"ן כלל ג' – מצויין במכתב שם).

ובמכתב הנ"ל אף שמבאר למה מילה שאני, דטוב שיהי' בשמחה וכן שע"י האיחור יהי' התוועדות, מ"מ מסיים וזלה"ק: "ועכ"פ מספיקים טעמים אלו, לדעתי שלא למנוע בידי הנוהגים כנ"ל", עכלה"ק.

חזינן דאף שיש טעמים לשבח מ"מ לא ברירא לי' לרבינו דאכן זריזין מקדימין נדחה תמיד מפני רוב עם עכ"פ במצוות מילה. ואף בלקו"ש חי"ט ע' 74 דמסביר חקירה זו בלשיטתי' דר"ע וחביריו אי המצב דלעתיד יכריע הקיום בהווה, ודעת ר"ע (והלכה כר"ע מחבריו) שהמצב דלעתיד כן מכריע ההוה ולכן רב עם דוחה לזריזין מקדימין, מ"מ משמע שכ"ז לפלפולא, ולהלכה מציין בהערות שם (הערה 60) להמכתב דח"ז שם.

וכאמור, דלמעשה נוהגין כך דמאחרין עפ"י המכתב הנ"ל ועוד מקומות, ויש לבאר גדרן של הדברים, ומהו צדדי השאלה דלכאו' גמ' מפורשת היא בר"ה דזריזין מקדימין למצוות? עד שי"א (ר"ש\קלוגר בס' החיים הו"ד בש"ח) שהוא מדאורייתא!

והנה זה פשוט לכאו' דהיכא דהמצוה גופא יהי' יותר מהודר וודאי עדיף להמתין, וכדמוכח מהא דפסק אדה"ז בשלחנו הל' תפלה סי' צ"ד סעי' ה' דאם הוא נוסע וסובר שיוכל להתפלל ביתר כוונה לכשיגיע לביתו, עדיף להמתין, דמצוה מן המובחר עדיפא מזריזין מקדימין דהוי הידור בגוף המצוה.

וכן הא דאיתא בסוכה מו, א. חזינא לי' לרב כהנא דקאמר לכולהו אכסא דקדושא ע"כ משום שיש הידור מצוה אם אומר שהחיינו בשעת קיום המצוה.

אבל אם אין ההידור בגוף המצוה אלא בעשייתה בזה נסתפקו די"א דבכה"ג לא ידחה המצוה אלא יעשנה בהקדם האפשרי.

וכמ"ש במג"א ריש סי' כ"ה – ונעתק גם בשו"ע אדה"ז שם סעי' ד' וזלה"ק: "וכן אם התפילין מזומנים בידו ואין מזומן עדיין לפניו הטלית א"צ להמתין על הטלית כדי להקדימו להנחת תפילין אלא יניח תפילין מיד וכשיביאו לו טלית יתעטף בו מפני שאין משהין את המצוה אע"פ שיש לומר שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר מצוה כשעתה חביב", עכלה"ק. ובזה יתורץ מה שיש להקשות לרבינו דנראה דסותר עצמו כמ"ש לקמן בס' צ"ד ודו"ק.

יוצא מזה לכאו' דהיכא דאין הידור בגוף המצוה אלא במה שסביב לה אין להמתין אלא יקיימוה מיד, מדין זריזין. משא"כ אם יהי' תועלת בהמתנה להידור המצוה ימתין ויעשנה בהידור כמבואר בהל' תפלה.

ויש להאריך בעוד הרבה דוגמאות לכאן ולכאן. ולדוגמא הא דמבואר בשו"ע סי' תכ"ו וברמ"א שם (ובערוה"ש דחולק עליהם) לענין קידוש לבנה במוצש"ק וכן הא דמבואר בבאר היטב סי' צ' ס"ק י"א בפלוגתת הרדב"ז והחכ"צ לגבי מי שהי' חבוש בבית האסורים ונתן לו השר יום א' שיוכל להתפלל במנין – וכמו שהראכנו במק"א.

וכן לענין חליצה כשא' מן האחין מעל"י המצויין במג"א סי' כ"ה שם והארכתי בכ"ז במק"א.

והנה בס' מנחת אשר עמ"ס שבת קרוב לסופו בעניני הידור מצוה וכן בספרו על ס' בראשית פ' וירא הקשה, דלכאו' בכמה מצוות לא מצינו כלל ענין דזריזין מקדימין וכמו במצוות קידושין דלא מצינו שיהדרו הן בהקדמת המצווה בגיל מוקדם והן ביומו דלא מקדשים באשמורת וכדו'. אלא מחכים לרוב עם בערב וכו'.

וכתב לבאר דיש לחלק בין מצוות שהעיקר היא עשייתה וכמו מצוות מילה ונטילת לולב והלל וכדו', למצוות שהעיקר היא התוצאה וכמו מצוות קידושין וכו'.

ומבאר דיסוד חיוב דזריזין הוא מצד חיבוב מצוה שמראה חיבתו למצוה.

דבמצוות שהעיקר היא עשייתה יש ענין והידור לזרז העשי', ובמצוות שהעיקר הוא התוצאה אין ענין לזרז דבזה אינו מראה שם חיבה להמצוה כיון שהעיקר היא התוצאה ע"כ.

ובמ"ש שמצוות מילה העיקר הוא העשי', יש להעיר טובה מהא דמובא בכמה מקומות שבמילה יש ג"כ ענין שיהי' מהול דהיינו התוצאה לא רק הפעולה, אף שבודאי שפיר יש מצוה בעשייתה. וכמו שהאריכו האחרונים ומובא בכ"מ בשיחת כ"ק אדמו"ר ומחוורתא כדשנינן.

ואשר נראה לומר בגדרן של הדברים – דהיכא שיהי' הידור בגוף המצווה וכגון אם נחכה כמה זמן ואז יגיע מוהל יותר מומחה וכדו' בזה אמרינן דמצוה מן המובחר מכריע לזריזין. ואם לא יהי' שום תועלת בהמתנה1 בזה ודאי אמרינן זריזין מקדימין.

השאלה היא מה יהי' כשמאוחר יותר יהי' לאיזה תועלת, אבל ההוספה והתועלת וההידור לא יהי' בעצם עשיית המצוה אלא במה שסביב לה וכמו רוב עם האם הידור כזה דוחה לזריזין.

די"ל דמכיון שיסוד חיוב זריזין מקדימין הוא מצד חיבוב מצוה שמזדרז בקיומה להראות גודל חיבתו למצוה, דז"ל המאירי במס' הוריות: "כשתבוא דבר מצוה לידו שיהא מכלל זריזין מקדימין למצוות ולא יתאחר בעשיית המצוה שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלומדה", ע"כ. מבואר מדבריו דזירוז במצוה ביסודו הוא חיבוב מצוה וממילא היכא שמוכח דמה שדוחה עשייתה הוא ג"כ מצד חיבוב מצוה, שפיר דמי.

ואשר לכן נראה שפיר דאם יש איזה תועלת והידור בדחיית המצוה ליותר מאוחר ביום זה – שכל היום חיובו – וכמו בנדו"ד שמחה, התוועדות, שפיר ניתן לדחותה ואמרינן בזה דרוב עם דוחה לזריזות.

ומטעם זה כתב כ"ק אדמו"ר במכתב בלשון כזו דאין למנוע ביד הנוהגים וכו' שאין כוונתו לומר דכל פעם נדחה זריזין מפני רוב עם אלא היכא שיש תועלת וחיבוב מצוה בזה אמרינן דנדחה ובאם לאו, אין הכי נמי, דאין נדחה.

ויש להאריך בענין זה הרבה, ועוד חזון.


1) ובמכתב דח"ז שם כתוב וזלה"ק: "ואין לומר דאדרבה במילה צ"ל הקדימה ביותר וביחוד דהא בכל רגע של איחור ה"ה ערל ומאוסה הערלה וכו', דשאני הכא דהתורה אמרה בפירוש וביום השמיני ולא הציבה גבולים בזה גופא", עכלה"ק.

ולהעיר משו"ת מכתב סופר (ר' שמעון סופר בנו של החת"ס) יו"ד סי' כ"ח במכתבו אל הרה"ק אר' ליבלה איגר אשר יצאו עוררין על מנהגו להאריך בהכנות לברית מילה כשהי' משמש כסנדק או מוהל עד אחר חצות.

דמוכיח דאפשר להאריך בהכנות לדבר מצוה כדחזינן באברהם אבינו שהשכים בבוקר וחבש חמורו והרי הי' יכול לחבוש חמורו מאתמול.

ובסוף התשובה כתב – דמה חטא התינוק אשר צריך להשאר בערלה הטמאה כל היום ואתה מתעטר בציצים ופרחים ואין אלו ציצים המעכבין את המילה" ע"כ.

הלכה ומנהג
מקום הנקב והקשר בכנף הטלית
הרב דוד י. אופנר
לוד ארה"ק

כתב אדה"ז בהל' ציצית שבסידור: "הנקב שמכניס בו חוטי הציצית צריך שיהיה רחוק מסוף הכנף כאורך מלא קשר אגודל . . והרחקה זו לצאת לכל הדעות צ"ל מסוף רוחב הטלית . . וגם מסוף אורך הטלית . . רק שבטלית גדול יעשה נקב אחד לבד ויכניס בתוכו הד' חוטין ויכפילם לח' וימתחם לאורך הטלית . . ויקשרם שם על צידי הטלית למעלה ממלא קשר גודל מזוית הטלית שלמטה שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי ולא בכנפי אלא בגובה הכנף למעלה ממלא קשר גודל מהזוי[ו]ת1 [הגה"ה ..] ולא די במה שהנקב שבו מכניס החוטין הוא למעלה מקשר גודל שנאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות שיהא הגדיל נעשה בגובה הכנף ומהנקב עד הקשר הראשון אינו נקרא גדיל עדיין (שלכן אינו עולה בחשבון ומדת אורך הציצית שהוא רוחב י"ב גודלין אחר שנכפלו לח' חוטין וצ"ל שיעור זה מלבד מה שמהנקב עד הקשר) . . אזי עצה טובה לו לעשות עוד נקב קטן סמוך לשפת הטלית . . למעלה מקשר גודל מהזוית שלמטה ולהעביר שם חוט הכורך . . קודם שיתחיל לכרוך".

הנה נתבאר שהסיבה שצריך לקשור הציצית בצד הכנף, היא בכדי שלא תרד למטה מקשר גודל, שהרי מהנקב עד תחילת הקשר אינו נקרא "גדיל" עדיין. וכן עד"ז כותב בהמשך לגבי ט"ק: "ובטלית קטן יש לעשות ב' נקבים מרוחקים כמלא קשר גודל באורך ורוחב ויכניס הד' חוטין בנקב זה ויוציאם בנקב זה ויכפלם ויקשרם ויהדקם סמוך לבגד ממש כדי שיהא הקשר הראשון למעלה מקשר גודל".

היינו שאי"ז מספיק שיהא הקשר תלוי בתוך השיעור, אלא צריך שיהי' קשור שם דווקא, וכשהנקב נמצא במקום הראוי, הוא גורם שהקשר יהי' במקום הראוי.

וצריך ביאור: הרי אנו מרחיקים הנקב בטלית מסוף הכנף מלא קשר גודל הן באורך והן ברוחב כלפי פנים, וזה נלמד ממ"ש "ועשו להם ציצית על כנפי", ואיך א"כ לומד רבינו מלשון דומה בפסוק אחר שנאמר "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות", שדי בכך שהקשר יהיה בשולי הטלית מבחוץ, אלא שיהיה בגובה כמלא קשר גודל, (ואין אומרים עד"ז בנוגע למקום הנקב)2. ולכאורה אם היו עושים כבטלית קטן ב' נקבים, ויקשור ויהדק הציצית סמוך לבגד, אז גם הנקב וגם הקשר יהיו בתוך השיעור הראוי, (ובשביל שיהיה נוטף על קרן הזויות -כפי שכותב שם בהג"ה- יכול לקשור באמצע עשיית הציצית סמוך לשוליים, או שיואיל כפי שכתב לגבי טלית קטן: "ויש מדקדקין לעשות הנקבים באלכסון קצת בכדי שכשתהא הציצית תלויה למטה לשולי הבגד תהא נוטפת (פי' נוגעת) ומכה שם תוך מלא קשר גודל מהזוית בשולי הבגד לרחבו לחוש לדברי המצריכים כן". וצ"ע.

על דברי אדה"ז דלעיל שהקשר צ"ל בגובה הכנף, כתב האשל אברהם (מבוטשאטש) מהדו"ק סוס"י יא: "מ"ש הרב תניא ז"ל אודות קשר הציצית תוך אגודל . . ואיני יודע כעת אם כתב כן מסברא דנפשיא ואנו אין לנו לדרוש משמעויות פסוק בהלכות וכו'". והעירני אמו"ר שי' משיחת כ"ק אדמו"ר אחש"פ תשכ"ח ("שיחות קודש" ח"ב ע' 59, כאן בתרגום ללה"ק): "...א"א לתרץ שרש"י מדבר בדרך הפשט. ואילו אדה"ז מדבר כפי שהעניין ע"פ ההלכה. - היות וגם בהלכה הדין הוא שצריך להיות חבוש בבית-האסורים באופן של יושבי חושך וצלמות, כפי שפוסק אדה"ז בבה"נ (פי"ג סעי' ב'): "ומי שהי' חבוש בבית האסורים ע"י עסקי נפשות ויצא או על עסקי ממון אם הי' מעונה בכבלי ברזל" - שאדה"ז לומד דין זה מהפסוק יושבי חושך וצלמות3 - שדרך אגב רואים מעניין זה שניתן ללמוד דין מפסוק. כידוע השאלה אם לאחר חתימת התלמוד גם ניתן ללמוד דין מפסוק"4.


1) בהוצ"ח דשוע"ר, ובסידור עם "ציונים מקורות והערות" הגירסא כאן היא "מהזוית" (ולא "מהזויות"), וכ"ה בכת"י מהרי"ל (נדפס בסי' הנ"ל ע' תרלה), ובסידור עם דא"ח. ולפ"ז ההבנה במ"ש "שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי", היא לימוד על מקום עשיית הקשר בטלית, שהוא למעלה ממלא קשר גודל מהזוית שלמטה, כי זה מה שנזכר שם ממש בסמוך לפנ"ז.

אך כדייקת שפיר, נראה שמפסוק זה לומד (וכן הוא בש"ס ובשו"ע ובשוע"ר) על מקום עשיית הנקב שבטלית, דבזה מיירי שם בתחילת העניין (ושם לא הביא את הלימוד על זה), שהוא "למעלה ממלא קשר גודל מהזויות", (ומ"ש שם סוג הנקב, ומקום הקשר הוא כעין מאמר המוסגר שם). דאם לא כן אינו מובן, א). דהרי מקום הקשר נלמד כמ"ש מיד בהמשך "שנאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות", ולמה צריך הלימוד מ"על כנפי". ב). דמייד לאחר שמביא לימוד זה, ד"על כנפי", כותב: "ולא די במה שהנקב . . הוא למעלה מקשר גודל", ואם לא נאמר שלפנ"ז דיבר על מקום הנקב, אין משמעות ללשון זו. הגירסא "מהזויות" נמצאת בסי' תו"א, סי' מהרי"ד, ובסוף שוע"ר.

לאחר כותבי כל זאת, ראיתי שבכל ההוצאות הישנות הנ"ל כתבו כן - זוית/זויות - לאורך כל הל' ציצית, כך שא"א לדייק מזה לגמרי, אך שאר הדיוקים עדיין במקומם.

גם יש לעיין אם ההגדרה "לשונו הזהב" הנזכרת בקשר לשוע"ר נאמרת במלואה גם על ה'סידור' (ובמיוחד בהקשר להל' ציצית), שהרי נראה שהייתה מעורבות למהרי"ל אחי רבנו כנ"ל שהל' ציצית שבסידור נכתבו בכתב ידו (כנראה ע"פ מה ששמע, עם הגהות רבינו), וכן בהקדמה לספיה"ע הוסיף מעצמו (שעה"כ פמ"ט סוסק"ב, וראה גם שם פל"ז סק"ה, אגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ב ע' קכד, ח"ה ע' ז'. אבל ראה שם חי"ג ע' סא שכתוב כן על לשון מאמר בתו"א. ולהעיר שגם בשוע"ר ישנה הגה"ה שכ"ק אדמו"ר הצ"צ מעיד שהיא מכת"י מהרי"ל).

2) באשל אברהם (בוטשאטש, מהדו"ת סו"ס יא) כתב על דברי רבינו הנ"ל: "ולהסוברים שברוחב הבגד שייך ג"כ סגנון אגודל, הרי אין הקשר העליון למעלה מאגודל ברוחב הבגד". פי' דבריו: דלמאן דמצריך הרחקת קשר גודל הן באורך והן ברוחב, הרי באופן תליית ציצית בנקב א' א"א שיהי' הקשר הראשון למעלה מקשר גודל מהשפה הן באורך והן ברוחב, שהרי חוטי הציצית תלויין על שפת הבגד וחודו.

ובסידור 'עם ציונים מקורות והערות' (ע' לו הע' 29) כתב ע"כ: "וא"כ הזהירות שכתב רבינו כאן - שגם בטלית גדול יהי' הקשר למעלה מקשר-גודל - הוא רק למאן דס"ל דשיעור הרחקת קשר-גודל באורך לבד נאמר, ולא ברוחב, וכו'".

אך באמת זה י"ל דכן מיירי לכל הדעות, ואין שייכות בין המחלוקת דמקום הנקב לדין של מקום הקשר. דאם נאמר שיש שייכות, אז כפי שא"ז מתאים אם מאן דס"ל שמלא קשר גודל צריך שיהי' מרוחב הטלית, כך א"ז מתאים גם עם מאן דס"ל שהוא מאורך הטלית, שהרי לב' הדעות צ"ל מלא קשר גודל בתוך עומק הכנף (והמחלוקת היא רק אם צד א' סגי או צריך מב' הצדדים), והרי אפי' על גדיל הבגד כתב רבינו בשו"ע שלו, סי' יא סי"ט: "אם יש גדיל שקורין (לייסט) בשפת הבגד שגודלין שם כדי שיהיה חזק בין שהגדיל הוא בשפת רוחב הבגד בין שהוא בשפת אורך הבגד לא יטיל את הציצית שם בגדיל אע"פ שהוא [מרחיק] מלא קשר אגודל משפת הכנף כגון שהגדיל הוא רחב אעפ"כ אין מטילין בו ציצית משום שנאמר על כנפי בגדיהם והגדיל אינו נחשב עיקר מן הבגד אלא הוא טפל ומשמש לבגד". ע"כ. וכאן הרי הקשר מחוץ לכנף לגמרי.

וההסבר בזה י"ל: דטעם הדעה שמצריכה שהנקב יהי' מלא קשר גודל מאורך ומרוחב הוא, דאם יעשהו רק מאורך, אמנם יתקיים מ"ש "על", כיוון שהוא בגובה הנכון אך לא יתקיים "(על) כנפי", שהרי במציאות הוא עדיין בכנף (מהרוחב).

אך כשמדבר על הקשר, הנה מכיוון שנקבע (מאיזו סיבה שתהי') שמקומו הוא מחוץ לכנף הרי אם יעשהו בתחתית הכנף בריחוק מלא קשר גודל מקרן הזויות אמנם לא יהי' זה בכנף (וכנדרש), אך יחד עם זאת לא יהי' זה "על (כנפי)". לכן גם דעה זו תפרש הלימוד ממ"ש "גדילים . . על ארבע כנפות" רק ביחס לגובה, דאין כאן כל מציאות שסותרת ל"על . . כנפות".

והשאלה שבפנים היא על ב' הדעות, שאותו לשון הפסוק מתפרש פעם על פנים הכנף, ופעם על מחוץ לכנף.

3) ראה 'שער-הכולל' פכ"ג ס"ק ב. ולפי מ"ש שם, סרה גם תמיהת המ"ב בסי' ריט ב'ביאור הלכה' סוף ד"ה "חבוש" ואכ"מ.

4) וראה גם סי' 'עם ציונים מקורות והערות' עמ' לז בשוה"ג.

הלכה ומנהג
בעניין קדיש יתום שלאחר מזמור שיר בערש"ק*
הרב שמואל ביסטריצקי
כפר חב"ד, אה"ק

בעניין אמירת קדיש יתום בערב שבת (בתפלת קבלת שבת לאחר מזמור שיר) ישנם כמה דעות למי שייך אמירת קדיש זה. דלכאורה מצד אחד מי שיש לו יארצייט ביום שישי הוא אמור לומר קדיש זה מכיון שלפעמים עדיין מתפללים תפלת קבלת שבת עוד בזמן יום שישי, ומצד שני מי שיש לו יארצייט בשבת אמור לומר קדיש זה, מכיוון שזה שייך כבר לתפלת ערבית (קבלת שבת) של ערב שבת ולכן מי שיש לו יארצייט בשבת אמור לומר קדיש זה.

והנה כתב על זה המג"א (סי' קלב, סק"ב), וז"ל: "וקדיש שאומרים בערב שבת אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים, אם לא שהיארצייט הוא בחברה של קבלת שבת, והכל לפי המנהג", עכ"ל.

וה'באר היטב' על אתר כתב על זה ב'משנה ברורה', וז"ל: "וקדיש שאומרים בערב שבת אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים אם לא שהיארצייט הוא בחברה של קבלת שבת, ו'בכנסת יחזקאל' שם כתב "דהיארצייט שהיה לו ביום ו' אין לו שייכות רק האבלים עם היארצייט שהוא בשבת יטילו גורל".

ולפי דבריו לכאורה מובן בפשטות שקדיש זה שייך לאחד שיש לו יארצייט בשבת, ואין לזה קשר ליארצייט של יום שישי, ואולי כוונתו מפני שזה שייך לתפילת ערבית של ערב שבת.

והנה בהלכות שבת (סי' רסז, ב) כתב אדה"ז, וז"ל: "ונוהגים להקדים תפלת ערבית יותר מבימות החול ונכון הוא להקדים קבלת שבת בכל מה שאפשר רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה", ולכאורה מצד אחד רואים לפי דברי אדה"ז שאם מקדימים את תפלת ערבית כל כך, עד כדי שזה לפני צאת הכוכבים הרי זה לכאורה שייך ליום שישי (אפילו שמצד תוכן התפילה היא שייכת לערב שבת – היינו, קבלת שבת, אבל הזמן שייך ליום שישי) ולכאורה מי שיש לו יארצייט ביום שישי אמור לומר קדיש זה.

ואולי אפשר לומר מצד שני כדברי רבי יהודה ש'מפלג המנחה' ואילך הרי הוא זמן של לילה, וא"כ אפילו שמתפללים קבלת שבת מוקדם הרי זה שייך כבר ליום שבת, ולכן מי שיש לו יארצייט בשבת יצטרך לומר קדיש זה.

וראיתי עוד כאלה שהביאו בספרים דעות שונות, ורצו לחלק שזה שתלוי באיזה שעה מתפללים קבלת שבת ולפי זה ידעו מי אמור לומר קדיש זה, שכאשר יתפללו מוקדם יהיה שייך הקדיש ליום שישי, ושיתפללו מאוחד יהיה שייך לשבת.

אמנם אי אפשר לומר כך מכיוון שתמוה מאוד לומר שכל פעם יבדקו מי אמור לומר קדיש זה לפי השעות וכו' דבר שלא מצינו בשו"ע ובפוסקים, ועל כך בא לבאר ב'מחצית השקל' שכתב, וז"ל: "ר"ל, שיש לו יארצייט בשבת, משא"כ אם היה לו יארצייט בערב שבת אין לו שייכות לקדיש של מזמור שיר ליום השבת שהוא שייך לשבת, אף לדידן דאמירת מזמור לא הוי קבלה עד אמירת ברכו (כמ"ש מג"א סוף סי' רסא) מ"מ אמירת המזמור שיר שייך לשבת דווקא, אחר זה ראיתי שכן כתב גם בתשובת כנסת יחזקאל".

משמע שגם אם מתפללים מוקדם בכל זאת שייך קדיש זה למי שיש לו יארצייט בשבת, אך לכאורה עדיין צריך לעיין במקרה שמתפללים ממש מוקדם (לדוגמא: עשרה בטבת שחל ביום שישי מקדימים מאוד להתפלל מעריב כדי לא לצום בשבת, עד כדי שאומרים קריאת שמע לאחר הקידוש שוב כדי שזה יהיה קריאת שמע לאחר זמן של לילה) האם גם אז מי שיש לו יארצייט ביום שישי לא יצטרך לומר קדיש זה, או שאז (ובמקרים דומים – כמו שמתפלל לא בבתי כנסת חב"דיים) יצטרך לומר קדיש זה, מכיוון שבמשך היארצייט עדיף לומר כל קדיש יתום.


*) הערה זו נכתבה לרגל יום היארצייט השלישי של אבי הרב לוי ע"ה - שחל ביום יט' מנחם אב.

הלכה ומנהג
אם נשים חייבות בברכת התורה כל פעם שלומדות [גליון]
הרב ישראל אליעזר רובין
שליח כ"ק אדמו"ר - אלבני נ.י.

בגליון העבר (ע' 76) מביא הרב י. ד. ק. שי' טעם ברכת התורה באשה (פעם א' ליום) כמו שמברכות על כל מצוות שהזמ"ג. ומסביר שזה מוגבל לגדרי זכר מצד 'אשתו כגופו דמיא', ומזה מסיק שיכולה גם לקשור ציצית.

אבל הרי עיקר קושיית הגר"א בסוגיא גדולה זו הוא לשיטות הרמב"ם והבית יוסף (לא כר"ת) שאין נשים מברכות על מצוות שהזמ"ג, ולמה לדידהו מברכות ברכת התורה? וע"ז תירץ בית הלוי שנשים נפטרו רק מעסק ופעולת הלימוד שבפסוק 'ולמדתם אותם את בניכם' בפרשת ואתחנן, אבל לא נפקעו נשים ממצות 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' שבפרשת דברים, שהוא החפצא של הדין שזוכרת, וכמו שביארתי בקונטרס הרהורי תורה לפי הסבר רבינו הזקן (לקו"ת פרשת קדושים) בחיוב עמידה מפני ת"ח לכבוד ד"ת החפצא שבמוחו. ומיושב בזה גם קושיית מהרי"ט בבכורות למה נותן תרומה לכהנת, ולא לכהן עם הארץ.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות