E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ חיי שרה – מבה"ח כסלו - תשס"ו
שונות
אם נשים שוות לאנשים בקדושתן
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'

הערה על שיטת ה'אגרות משה' בזה

א. בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' מט האריך בענין פטור נשים ממצוות עשה שהזמ"ג, ובתו"ד כתב וז"ל: "צריך לדעת כי אין זה בשביל שנשים פחותות במדרגת הקדושה מאנשים, דלענין הקדושה שוות לאנשים לענין שייכות החיוב במצות שרק מצד הקדושה דאיכא בישראל הוא ציווי המצות, וגם לנשים נאמרו כל הקראי דקדושה בין תחלת תנאי קבלת התורה 'והייתם לי סגולה . . ואתם תהיו לי גוי קדוש' שנאמר ל'בית יעקב' - אלו הנשים 'ותגיד לבני ישראל' - אלו האנשים, ובין 'ואנשי קדש תהיון לי' שבמשפטים, 'והייתם קדושים' דשמיני ו'קדושים תהיו' 'והייתם קדושים' שבפרשת קדושים ו'כי עם קדוש אתה להשם' שבפרשת ראה. ובכל מקום שנמצא ענין קדושה דישראל נאמר גם לנשים, ולכן גם הנשים מברכות בלשון אשר קדשנו במצותיו כמו האנשים, אף על המצות שלא חייבתן תורה, ורק שהוא קולא מאיזה טעמי השי"ת שרצה להקל לנשים כדלעיל ולא מצד גריעותא ח"ו1 . . וליכא שום זלזול בכבודן ובכל דבר בזה שנפטרו מלמוד התורה וממצות שהזמ"ג וליכא כלל שום סבה להתרעם כלל".

ולכאורה צ"ע במ"ש האג"מ "דלענין הקדושה שוות [הנשים] לאנשים", דהלא דבר משנה הוא במסכת הוריות (פ"ג מ"ז): "האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה". ובפירוש המשנה להרמב"ם שם ביאר בזה"ל: "כבר ידעת שהמצוות כולן מחויבות לזכרים, ולנקיבות מקצתן, כמו שהתבאר בקידושין [פ"א מ"ט], והרי הוא מקודש ממנה, ולפיכך קודם להחיות". וכ"כ בפירוש הרע"ב: "האיש קודם לאשה שהוא מקודש ממנה, שהאיש חייב בכל המצות והאשה אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא". [וכמעט מפורש יוצא כן מדברי המשנה שבא בהמשך למ"ש במשנה הקודמת: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו"]. ודינא דמתניתין הובא להלכה בבית יוסף יו"ד סי' רנא וברמ"א שם סי' רנב ס"ו, ובט"ז שם (מילתא בטעמא) ובש"ך שם סי' רנא סקי"א. [וראה בשו"ת שאילת יעבץ ח"א סס"ח שעשה מעשה רב בזה].

והנה יש מקום לפרש את דברי הרמב"ם והרע"ב בשני אופנים: (א) שמפני שהאנשים יש להם קדושה יתירה לכך חייבה אותם התורה במצוות יתירות; (ב) דמפני שחייבה אותם התורה במצוות יתירות לכך יש להם קדושה יתירה מהנשים.

אמנם איך שיהי' דברי הגאון בעל אג"מ טעונים ביאור, דאיך סתם וכתב "דלענין הקדושה שוות [הנשים] לאנשים", והלא מפורש הוא: (א) שהאנשים מקודשים יותר מהנשים, ו(ב)נפק"מ לדינא: כי מטעם זה יש דין קדימה להציל את נפש האיש מנפש האשה?2

הערה בדברי ה'ציץ אליעזר'

ב. מענין לענין באותו ענין: הנה ראה ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' א אות ח' שכתב לחדש: "עוד אני מהרהר דבר מה בקשר לקטע דין המשנה של 'האיש קודם לאשה להחיות', וליישב זה מה שהשמיטו זה הרמב"ם הטור והשו"ע. ושיהא מיושב אפילו לפי המפרשים שהמדובר בפיקוח נפש ממש, והוא זה, דהנה השיטה מקובצת בכתובות שם מביא דהרמב"ם פירש הטעם לזה דאיש קודם משום דכתיב 'וחי אחיך עמך' - אחיך קודם לאחיותיך, ע"ש, אבל כפי שהבאנו הרמב"ם איננו מפרש כן, אלא מבאר הטעם לזה מפני שאיש חייב בכל המצוות לכן הוא מקודש ממנה, וא"כ לפי טעמו זה של הרמב"ם, ודעימי', יוצא שדין זה אין לו חלות אלא רק אם המדובר באיש מקיים כל המצוות כפי שמצווה, אבל אחרת לא, ובמקרה שאשה כן מקיימת המצוות המוטלות עלי', והאיש לא, אזי מתהפך הדין והאשה קודמת, ועל כן יתכן דמשום כך לא הזכירו הרמב"ם, הטור והשו"ע דין זה של האיש קודם לאשה להחיות, מכיון שזה לא מוגדר כדבר הקבוע, אלא הדבר תלוי לפי מידת הקיום של המצוות שהאיש והאשה מקיימים, ולפי הנתונים והשיקולים שיהא בזה למצילים באותה שעה. ולכן מצאו לנכון לא לקבוע בזה מסמרות נטועים והשאירו את הדבר להכרעת המתעסקים".

והנה לפי דבריו הי' מקום ליישב דברי האג"מ הנ"ל, כי לפי הבנתו יצא שבאמת אין לאנשים קדושה יתירה בעצם, כי אם דלאנשים ישנה אפשריות להתקדש בקדושה יתירה, והיינו באם יקיימו בפועל את כל המצוות המוטלות עליהם. ופירוש המשנה לפי דבריו הוא, דמכיון שמאיזה סיבה פטרה התורה את הנשים מקיום מצוות עשה שהזמ"ג ואילו האנשים – הרבה להם הקב"ה תורה ומצוות, נמצא שהאנשים יכולים להשיג קדושה יתירה בנקל יותר.

אבל לפענ"ד נראה דאי אפשר לומר כמ"ש ה'ציץ אליעזר' ומכמה טעמים:

א. פשטות לשון הרמב"ם והרע"ב מורה דאין קדושת האנשים יתירה מקדושת הנשים מחמת קיום המצוות בפועל, [דהיינו שמצד ריבוי הכמות של המצוות יש להם יותר זכויות], אלא דמצד המצוות יתירות שהרבה הקב"ה לאנשים נתקדש ה'גברא' בדקושה יתירה, ואפילו אם בפועל לא יקיים מצוות אלו מחמת אונס וכיו"ב (דבכה"ג רחמנא פטרי') מ"מ קדושתו יתירה מקדושת הנשים. [וע"ד כהן שאינו יכול לעבוד עבודה וכו', דמ"מ יש לו קדושה יתירה וגם הוא קודם להחיות כדתנן במס' הוריות (שם מ"ח)].

ובשלמא במי שמבטל מצוותיו במזיד ואינו 'עושה מעשה עמך' בוודאי אינו קודם לאשה כשרה שומרת תומ"צ, אמנם נראה פשוט דברשיעי לא עסקינן, כי אם באיש ואשה שומרי תורה ומצוות, דבכה"ג פשוט לפענ"ד דלא נתנה המשנה את דברי' לשיעורין וכללא הוא דקיימא לן שהאנשים קודמים לנשים מפני שקדושתן יתירה, דכיון שריבה להם הכתוב מצוות יתירות הר"ז מורה על קדושה יתירה או גורם לקדושה יתירה וכמשנ"ת.

ב. והגע בעצמך: לפי מ"ש ה'ציץ אליעזר' אם האיש צעיר והאשה זקנה וברוב שנים 'הצטברה' זכויות יתירות, האם נאמר שהאשה קודמת להחיות?

ג. ברמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ח הי"ז כתב "היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי ולוי לישראל, וישראל לחלל וכו'". – סתם ולא פירש דהיינו רק אם הכהנים והלויים מקיימים את כל מצותיהם. ולפי דברי ה'ציץ אליעזר' גם בנידונים אלה הי' צ"ל ש"הדבר תלוי לפי מידת הקיום של המצוות . . ולפי הניתונים והשיקולים שיהא בזה למצילים באותה שעה". וע"כ דאין דיני הקדימה השנויים בסוף הוריות תלויים בשיקולים ששקל בעל צי"א.

ד. למעשה, הרי הביאו הפוסקים הנ"ל את דין קדימת איש לאשה וגם הם סתמו ולא חילקו כמו שחילק הצי"א. וגם ה'אגרות משה' בחו"מ ח"ב סי' עד אות א' כתב דדיני קדימה האמורים במשנה סוף הוריות נוגעים למעשה, וא"כ דברי האג"מ הנ"ל ריש אות א' עדיין צ"ב.


1) יש להעיר ממ"ש בפירוש הר"י בר יקר (רבו של הרמב"ן), בפירוש ברכת "שלא עשני אשה", וז"ל: "ועוד, כד"א בתנחומא, יבחר בכם אע"פ שהתינוק יוצא ממעי אמו מלוכלך ומלא רירין הכל מנשקין אותו והכל מחבקין אותו ביותר כשהוא זכר. ועוד בבראשית רבה, שאין חביב לפני הקב"ה אלא הזכר. וכן במס' שלשה דברים, שלשה דברים אין אדם רוצה שיבואו לו ואי אפשר לעולם בלא הם: חומץ ביינו, נקבה בבניו, ועשב בקמה. אכן, אוי לו למי שבניו נקבות". ובספר הבתים כתב: "ומפני שהרבה מצוות נוהגות באיש שאינן נוהגות באשה, להיות שלימות האיש והשגתו גדולה מברך שלא עשאנו אשה, לעורר עצמו שהוא נברא להיות משכיל דורש ה' ובמצותיו חפץ מאד, כי בזולת זה - מה בינו ובין האשה". וראה גם מ"ש בפירוש ר"י בר יקר בפירושו על ברכת שהחיינו, וז"ל: ונראה שאם נולד לו בן צריך לברך שהחיינו שחדש הוא לו ושמח בו. ועל הנקבה לא יברך דיין האמת, ואע"פ שכתוב באגדה שהבאנו למעלה שלשה דברים אין אדם רוצה שיצא לו, עשב בקמה ונקבה בבנים וחומץ ביינו, ואם החמיץ יינו ודאי מברך דיין האמת. אבל אם בא עשב בקמה לא נהפכו החיטים לעשבים, ולא הבן לנקבה, ואם לא רצה הקב"ה לתת לו הכל חיטים והכל זכרים, לא שייך כאן לברך על מה שלא נתן לו המקום, כי אם על מה שנתן לו ונתקלקל, או אבד או מת. ואע"פ שעל שמועות רעות אומר דיין האמת, אינו מברך על שלא היו טובות ולא על השמועה ממש אלא על האבידה ועל הקלקול שבא, שהרי אם הי' יודע שהשמועה שקר אע"פ שהיא שמועה רעה לא יברך דיין האמת, עכ"ל.

עוד יש להעיר על דבריו ממ"ש בספר 'מראית העין' להחיד"א (שבועות יח, ב) שכתב דמכו"כ מאמרי חז"ל "מבואר דזכות הוא לאדם שיהיה לו בן זכר. וזה אין צריך ראיה, דעין רואה כשיולד לאדם בן זכר גיל יגיל ואם בת היתה לו עצ"ב מזריע, ולא עוד, אלא שאמרו דכאשר יוולד זכר כל צבא השמים, אלו הן הגולי"ן ששים ושמחים, וכשתלד נקיבה ירבו עצבותם. ורז"ל תיקנו לברך אשר לא עשני אשה". ומקשה החיד"א: "והרי יש כמה נשים צדקניות והן בעלות מזל להפליא, וכל קבל דנא כמה בנים ראויין לקברן בחייהם וחבל דמשתכחין ולא אבדין. והפשוט בזה דהזכרים חייבים בכל המצוות וחייבים בתלמוד תורה, ונשים פטורות מת"ת ומ"ע שהז"ג. אבל אינו מתיישב הענין היטב, כי לפי הזמן רובא דרובא דהזכרים אינם בני תורה ואינם מקיימים מצוות כתיקונן, והן בעוון בענין עריות יותר מצוי בזכרים מבנקבות". ותירץ החיד"א, וז"ל: והנה בדרושים באנו לכלל ישוב, במ"ש מורנו הרב חיים וויטאל ז"ל בס' עץ הדעת טוב כ"י, דחוה חטאה מאד והנחש בא עליה והטיל בה זוהמא ומזה נמשך שהיא נדה, טומאה חמורה. וכשילדה בת וטמאה שבועיים כנידתה. אך כשהוא זכר, יען אדם הראשון לא חטא כל כך כמו חוה, לא נמשכה הזוהמא אלא בערלה, וכאשר יכרות הערלה ישאר הזכר טהור. ולכן וטמאה שבעת ימים בעבורה. אך הבן אין טומאתו חמורה, רק ביום השמיני ימול בשר ערלתו ודיו. משא"כ הבת שנדבקה הזוהמא דיבוק גמור והאריך בזה, עש"ה. ונמצא דהנקיבה משכן לסטרא אחרא בנידתה כי היא טומאה חמורה יוצאה מגופה, ואמרו בזהר הקדוש דלית מסאבו תקיף כמסאבותא דנדה. ולכן להיותה כלי מוכן לטומאה חמורה תדיר כל השומע שנולדה בת עלו בו עצבי"ם שבא לעולם כן ובסיס לסטרא אחרא. ומשום הכי תיקנו לברך שלא עשני אשה, דגם אם היא צדקת, האחת צנוע"ה ואת הכבוד"ה, בימי נדת דוותה תטמא. משא"כ כי יוולד זכר, בשמיני ימול בשר ערלתו, והרי הוא טהור. ולכן כשיוולד בן זכר ישמח האב ותגל האשה ושמחו כל השומעים, וא"כ זכות הוא לאדם שיוליד זכר, עכ"ל החיד"א. ואכמ"ל.

2) עוד יש להעיר ממ"ש המהרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה חלק או"ח סימן עו: "ע"ד המחלוקת בין הראשים ובין הח"ק בעיר צאנז חדש, הנה הדין עם הח"ק כי לעשות ממקום שמתפללין שם אנשים לעשות ממנו עזרת נשים הוי הורדה מקדושה כו' ואיך יעלה [על הדעת] לומר דאין זה הורדה מקדושה לעשות מבית התפלה לזכרים בית תפלה לנקבות כו' גם ידוע משאחז"ל דלא המקום מכבד את האדם וכו' וראי' מהר סיני, וא"כ ודאי הזכרים עדיפי מנשים דהרי מברכין בכל יום שלא עשני אשה, לכך פשוט דהוי הורדה".

שונות
עוסק במצוה פטור מקר"ש
הרב ברוך אלכסנדר זושא ווינער
ר"י תות"ל - חובבי תורה ורב ושליח בברייטון ביטש

בזהר פ' בלק (קפו, א) מובא דרבי יצחק ורבי יהודה פגשו בהינוקא (בנו של רב המנונא סבא) ולא רצה להתקרב להם מפני שהרגיש בריחא דלבושייהו שלא קראו קר"ש, והם ענו שבאותו יום השתדלו בעבור חתן וכלה "דלא הוו לון צרכייהו והוו מתאחרין לאזדווגא ולא הוה בר נש לאשתדלא עלייהו" ועסקו בזה ולכן לא קראו קר"ש בעונתו "ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה".

בניצוצי הזהר שם מדייק מזה שהרגיש בריח לבושייהו שלא קראו קר"ש, דאף שעוסק במצוה פטור ממצוה מ"מ נחסר אצלו המצוה שביטל דכמאן דעביד לא הוי.

אבל בדרושי חתונה לאדמו"ר האמצעי ח"א ד"ה כל המשמח (עמ' קה-קכה) מבאר כמה פרטים במאמר הזהר שם וגם "מה זה התירוץ שעסקו במצות הכנסת כלה דוקא, ולמה מצוה זו גדולה משאר מצות שאינן פוטרין מקריאת שמע". ומבאר (עמ' קכב) דמצות הכנסת כלה "עולה על כולנה" מפני שהיא לצורך הולדת נשמות ישראל עי"ש, וממשיך דזה דווקא במצות הכנסת כלה "ועל כן לא קראו קר"ש לפי שיש בכלל מאתיים מנה" ובכלל הכנסת כלה נעשה היחוד שנעשה ע"י קר"ש, "אבל מצוה אחרת זולת הכנסת כלה אינה פוטרת מקריאת שמע".

ועי' בצפע"נ כללי התוה"מ ע' 'עוסק במצוה פטור מן המצוה', דשפיר נחשב כמאן דעביד. וע"פ החסידות מבואר בסוף המשך תרסו (עמ' תקכב) דע"י המצוה שעוסק בה נמשך גם ההמשכה של המצוה שפטור ממנה, מצד ההתכללות של המצות ועי' לקו"ש ח"ל וישלח. ומה שהינוקא לא הרגיש בריח לבושייהו, י"ל משום שאין בזה התכונה המיוחדת של המצוה הפרטי, וכן משמע מהמשך תרסו שם "עם היות שאין כאן עצמות המצוה, דענין ההתכללות הוא רק כמו חלק". ועי' במלא הרועים בערכו ובבית האוצר כלל פד.

אמנם מש"כ אדמו"ר האמצעי שם, "אבל מצוה אחרת זולת הכנסת כלה אינה פוטרת מקריאת שמע", לכאורה זה בסתירה לגמ' בברכות יא, א בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ומבואר דעוסק בכל מצוה פטור מקר"ש, וכ"כ בשו"ע או"ח סי' לח ס"ח.

ואולי י"ל בדוחק דבשאר מצות הם שקולים למצות קר"ש, לכן עושה איזה מהם שירצה כמ"ש אדה"ז בסי' תמד סי"ח, אבל מצות הכנסת כלה עדיף מקר"ש ונחשב כ"מאתיים" כנגדו כנ"ל. ועדיין צ"ע.

שונות
'הדלקה כשרה בזר'
הרב ישראל אליעזר רובין
שליח כ"ק אדמו"ר - אלבעני, נ.י.

פסק הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ז) ש'הדלקת הנרות כשרה בזרים' גם לכתחילה, ומקורו בגמרא ש'הדלקה לאו עבודה היא' (יומא כד).

והשיג עליו הראב"ד: "הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן, אלא שאם הדליקן כשרות בדיעבד". וכן דייק הריטב"א לשון הגמרא "כשרה", היינו שההדלקה לא נפסלה, אבל אסור מן התורה אף שאינו חייב מיתה. והנה מפרשי הרמב"ם מסבירים שיטתו בזה כענין חקירת הגמרא (שבת כב, ב) לענין נר חנוכה, "הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה", שלדעת הרמב"ם בנרות המנורה שבמקדש "הנחה" עושה מצוה ולא "הדלקה".

והקשו על הרמב"ם שזהו נגד פשטות הכתוב: "דבר אל אהרן . . בהעלותך את הנרות", שנאמרה מצוה זו לכהנים דוקא, וכן מפורש בכתוב "יערוך אותו אהרן ובניו". וכן מצינו בפרש"י בטעם סמיכות פרשת בהעלותך לחנוכת הנשיאים, שחלשה דעתו של אהרן שלא היה בחנוכת המזבח לא הוא ולא שבטו, אמר הקב"ה לאהרן: "שלך גדולה משלהם".

וליישב זה הנה פירש הצפנת פענח (עה"ת בהעלותך ושו"ת ח"ג סי' רנא) וכן ה'משך חכמה', שזה שצריך כהן, הוא רק בראשונה לחנוך את המנורה, ולהדליק נר מערבי מהמזבח, שעבודות אלו אכן פסולים בזר. וראה לקו"ש (חי"ח עמ' 100). ובמרגניתא דר"מ מביא מהספורנו שאותם מ' שנה שהיו במדבר היתה הדלקת המנורה רק בכה"ג כעבודת יוה"כ, ומיושב הפסוק.

אבל קשה על הבנה זו ברמב"ם, ממה שהקשה הראב"ד (ברכות פי"א) בנוסח הברכה, למה מברך "על מקרא מגילה", ובחנוכה "להדליק" (לא כהירושלמי "על הדלקת נר חנוכה" (ב"י תרעו)?ותירץ הראב"ד: א. שבחנוכה יכול להרבות נרות (משא"כ במגילה שאין להוסיף כלום). ב. שנתקנה הברכה כפי נוסח ברכת הדלקת נרות המקדש.

אבל שני תירוצים אלו קשים, שלדידן, נרות שמוסיף בחנוכה אינן חלק המצוה עצמה, רק הידור (רמ"א תרעד ס"א), שלכן נזהרים אנו שלא להדליק מנר לנר. ולתירוץ ב' קשה (כקושיית הצפענ"ח) שאם "הדלקה אינה מצוה" הרי לא ברכו "להדליק" במקדש, "דמדמברך להדליק ש"מ הדלקה עושה מצוה" (שבת כג, א), ואפשר שלא ברכו כלל, וא"כ על מה נסמכה ברכת הדלקת נר חנוכה?

עוד הקשו לפי הבנתם ברמב"ם, שאם אין מצוה להדליק, אלא שיהיו דלוקים, הרי זה נגד סוגית הש"ס (שבת כב, ב) ששואל "מאי הוי עלה" (אף שכבר הוכיחו שבמקדש הדליקו נר מנר) שבמקדש הדלקה מצוה, מה שאין כן בנר חנוכה.

ובויגד יעקב (פאפא) דחק לומר שסוגיות הש"ס (יומא כד, ב שבת כג, א) חלוקות. גם האבני נזר (או"ח תקה) נדחק בשאלת "מאי הוי עלה" להרמב"ם, ומחלק בין שמן סתם שבנר חנוכה, למנורה שנדלקה בשלהבת ממזבח החיצון. והגר"ח רוצה ליישב שבאמת הדלקה, עבודה היא, אבל רק כשמדליקה בפנים כראוי, אבל כשמדליקה בחוץ אינה עבודה. ואכן הרמב"ם מביא דוגמא ממציאות שהדליקן בחוץ.

אבל מה יהיה אם זר עומד בחוץ ומדליק אם עץ ארוך בפנים, או זר שנכנס בשוגג, או כשהדליק בפנים כהן בעל מום, יושב או מחוסר בגדים, הפסולים לעבודה? ומה אם מצא המנורה דלוקה מערב שבת, למה יחלל שבת להדליקה, כשאלת המנחת חינוך (צח)?

וכעין דוגמא לזה מצינו בנ"ח, אם נאמר שהנחה עושה מצוה, נמצא שלא הוצרכו להדליק נרות המנורה באותו חנוכה הראשון, שהרי לא כבו הנרות בכל שמונת ימים? ובאבן האזל הקשה סתירה מהרמב"ם עצמו (הל' תמידים ומוספין) שהדלקה, מצוה היא? והשפת אמת תמה, היתכן, שהטבה ודישון שהם רק הכשר וטפל להדלקה, חשובים עבודה ממש, ולא עיקר ההדלקה עצמה? (ובפרד"י (לך לך, כג) למד מזה מוסר, שהכנה למצוה גדולה ממצוה עצמה. ובלקו"ש (ח"ב עמ' 713) כתב ללמדנו שצריך כהן להדריכנו איך לקרב ישראל לאבינו שבשמים באהבה).

היוצא מכל זה הוא, שהבינו המפרשים בדברי הרמב"ם שבמנורה שבמקדש הנחה עושה מצוה, וכיון שאם מצא דלוק לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה (כעין מכות ט, ב), שהדלקת זר הוא רק כעין 'נשים סומכות רשות, ומעשה . . ליתן נחת רוח לנשים' (חגיגה טז, ב).

ולענ"ד אולי יש לפרש באופן אחר, שענין 'הדלקה אינה עבודה' אינה לגריעותא, כאילו אינה ענין חשוב ולכן אין צריך כהן, אלא אדרבא, למעליותא, שאינה עבודת כהונה דוקא, שבהמקור לכל זה בגמרא (יומא כד) אמרו כן לענין זר שסידר את המנורה.

אלא הדלקה היא מצוה ששוה בכל, והרי זהו לכתחילה על צד היותר טוב, כעין חומרת איסור ששוה בכל (יבמות ה, א), שכל אחד מישראל יתעסק להאיר את העולם כפי כחו, כענין 'לא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שהכינו רוחו והבינו מדעו' (רמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל). והיינו שהדלקת המנורה רמז לתורה אור שמצותה בכל אדם ש'גדולה תורה מן הכהונה' (פ"ו), וכמרז"ל: 'יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים' (הוריות יג, א).

ומיושב בזה גם קושיית השפת אמת על הגמרא, שאם הדלקה אינה עבודה, תהא נתינת שמן עבודה תמה שיתחייב זר עליה? אלא כנ"ל, שהדלקת הזר הרי היא העבודה התמה המשלימה.

והנה, במשנת 'שלשה כתרים הם' (אבות פ"ד) ציין הגר"א מקור בתורה לזרי הארון השולחן והמזבח (יומא פז, ב). אבל המפרשו חיפש מנין המקור ל'כתר שם טוב'? ומהר"ל בדרך חיים פירש שזהו כנגד המנורה, ונדחק, שהרי אין למנורה זר?

ואולי י"ל שהנרות הדולקות על גבי המנורה הם 'כתר שם טוב', שלמעלה גם מזר ארון (תורה שבכתב), שהמנורה ענין תורה שבעל פה, ש'הרוצה להחכים ידרים'. והרי זהו מעלת 'כתר שם טוב עולה על גביהם', שאורה יוצא לכל העולם, ולכן אין לו זר ממש, שכתרה גדול מכתרם, שאין בו ענין ההתבדלות כשאר הכתרים.

ומזה שלא נתפרש במנורה 'ונתנו הכהנים אש' כבהצתת אליתא, אלא סתם הכתוב: 'בהעלותך את הנרות' 'יערוך אותו' ולא פירש 'להדליק', משמע שרק ההטבה וסדור צריך כהן, אבל הדלקה מצוה ועבודה היא לכל.

ולהעיר שבפרשת תצוה מתחיל הכתוב בהדגשת חלק ישראל "ויקחו אליך שמן זית זך". ואולי י"ל שבסתם, כל מצוה שבמקדש כשרה בזר, עד שיפרש לך הכתוב שצריכה כהונה, כמו שאין צריך ריבוי מיוחד ש'שחיטה בזר כשרה', אלא להיפך, מהקרבה ואילך דרשו שהיא מצות כהונה (קדושין לו, א). וראה תוס' (זבחים לב, א), שהיקש 'וסמך ושחט' הוא רק לאפוקי שאין בזה משום 'תשמרו את כהונתכם', וכיון שלמדין שאין קפידא, הוא הדין להדלקה.

והנה תוס' (יומא מב, א) חיפשו טעמא למה שחיטה כשרה בזר, ולרבינו שמשון, שחיטה לאו עבודה היינו דלא בעי עמידה בצפון, וכן י"ל שההדלקה לא בעי פנים.

ויש להוכיח גם לענין שחיטה שבאמת עבודה היא, שכולל גם כל אחד ישראל, שהרי היא מארבע עבודות שמפגלים בה (רמב"ם פסולי המוקדשים פי"ג ה"ז), ואם רק מפני שמעכב הקרבן, הרי הולכה י"ל שאינו מעכב?

ויש להוסיף במעלת הדלקת זר, שאינה רק כענין שחיטת זר, שבא להתיר, אלא זהו החידוש במה שאומרים ש'הדליקו נרות בחצרות קדשך' בנוסח על הנסים, שנתקשו בזה האחרונים, למה הדליקו את המנורה בחצר, הרי מקומה בפנים בהיכל?

ואולי זהו סמך להרמב"ם, שטרחו להוציא המנורה לחצר, לזכות את ישראל. שבפשטות, הרי אותם 'בניך' ש'פינו היכלך וטיהרו מקדשך', שעבודות אלו אינם צריכים כהונה דוקא, הם היו אלו שהדליקו את הנרות, לכתחילה ולמהדרין. (הגר"י רייטפארט מציין שזהו מקור ענין 'פתח ביתו מבחוץ' בנר חנוכה).

ולפי ביאורינו, שהדלקה עושה מצוה גם אם הדלקה כשרה בזר, הוצרכו לחזור ולהדליקה כל ערב מח' ימי חנוכה, גם אם נאמר שמפני הנס לא כבו נרות שבמנורה והמשיכו לדלוק, והותרו להדליק גם בשבת.

(אבל החתם סופר כתב שהדליקוה בחצר לפרסם הנס לכל (דרשות סז, ובלקוטי שיחות חכ"ה עמ' 235 מקשה על זה, הרי לא ידעו מתחילה שיהיה הנס).

ואף שלהר"י פרלא (עשה, עמ' שס) הדלקה כשרה בזר רק כשאין כהן, י"ל שכבר נחלקו בזה, ש'עלי אמר לייתו כהן, חזי דהוי מהדרו בתר כהן, אמר שמואל שחיטה בזר כשרה' (ברכות לא, ב) ופירשו בעץ יוסף ורש"ש, שבודאי ידע עלי ששחיטת זר כשרה, אלא שנהגו כהנים סלסול בעצמם, אבל שמואל העדיף שיניחו לישראל להשתתף במצוה. ובמשבצות זהב על שמואל דחק ליישב מחלוקת עלי ושמואל באופנים אחרים.

אבל מצד מצות 'וקדשתו לפתוח ראשון', הנה לכמה פוסקים זהו מדרבנן, ונתקן רק בקריאת התורה (גטין נט) דלא ליתי לאנצויי, ורק בשוין (ראה באר שבע הוריות), הנה זהו רק 'לפתוח ראשון', אבל לא שהכהן יעשה הכל, ולא ישאיר לישראל כלום. ובחנוכה, אף שהיו החשמונאים חשובים יותר, מ"מ לפי ביאורינו, רצו להדליקה דוקא בזר.

אבל לפי טעם רבינו יעקב שבתוס' ששחיטה כשרה בזר מפני שמצינו שחיטה גם בבשר חולין (תוס' יומא מב, א) יש לשאול, שהרי בהדלקת המנורה לא שייך טעם זה? (ולהעיר מהגרלת יו"כ שפסולה בזר, אבל שחיטת פר כה"ג כשרה בזר, אף שמעכב, ופירש הלח"מ מפני שלא מצינו הגרלה במקום אחר).

וי"ל שאכן מצינו הדלקה בנר שבת, שאף שהיא מצוה דרבנן, הרי מקורה בדברי קבלה: 'נשיתי טובה זו הדלקת נר בשבת' (שבת כה, ב) ו'קבלה מימות משה להדליק נר שבת' (פסיקתא ויקהל), ו'תצוה' גמטריא 'נשים צוה' בנר שבת (בעל הטורים תצוה). (וקשה, מה בין הדלקה לעבודת מירוק אחר שחיטה (תוס' יומא לב, ב) לפני קבלת הדם, שאין כמוה בחולין? והאם ישראל מותר לשיר עם הלויים על הדוכן, שמצינו כמוה בקידוש והלל. והנה שוער ששורר, במיתה (כלי המקדש ספ"ג) אבל מה הדין בנוגע לזר ששורר? ולהעיר שהתוס' (שבת קיג) לא מצאו איסור לישראל לעלות לדוכן לברך).

אבל אם נאמר כביאורינו שההדלקה מצוה, אבל לא עבודה, יוקשה למה לדעת רבי מנורה צריכה מתכת ככלי שרת (מנחות כח, ב), והרי סכין אין צריך מתכת (תוד"ה כגון חולין ג, א) וכשר גם בקרומית קנה, דשחיטה לאו עבודה. והרי המנורה עיקרה להדלקה?

ואולי עבודת ההטבה היא היא שעושה את המנורה לכלי שרת. ואולי זה נכלל בלשון 'הטבת המנורה', שההטבה מעלה את המנורה לקדושתה.

שונות
יפת
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

ב"ספר הליקוטים - דא"ח "צמח צדק"' אות כ' ערך "כפר" הביא הצמח צדק מפירוש הראב"ע (הארוך, שמות כה, יז) שהביא בשם יפת, שכפורת היא מלשון כיסוי, אך הראב"ע עצמו חלק ע"ז.

המו"ל לא ידע מיהו יפת, וכתב בשולי-הגיליון "יפת = יפה תואר", אבל בהערת המהדיר בחומש 'תורת חיים' שם כתב, שיפת זה הוא קראי שפירש את התורה. וניתן לקרוא עליו ב'אוצר ישראל' ערך "יפת בן עלי הלוי", עיי"ש.

שונות
בענין הבאת בנות לביהכנ"ס
הרב אהרן הלוי לוי
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בספר "החינוך והמחנך" (לקט הוראות בעניני חינוך מפי איש החינוך הרב חמ"א חודקוב פרק יב עמ' 61) כותב שהמבוגרים חייבים להראות דוגמא אישית לילדים, כיצד צריך להתנהג בביהכנ"ס ביראה ובכבוד, ומביא בענין הבאת בנות לביהכנ"ס שלפעמים מביא האב את ביתו הקטנה לביהכנ"ס, הוא אמנם עושה זאת מטעם חינוך (שכן האם אינה יכולה לבוא לביהכנ"ס) אך יש בכך חסרון כפול:

א. הילדה מתרגלת להיות בין אנשים. ב. גם ילדה קטנה מאוד, גדולה יותר מאשר תמונה גדולה ביותר (של אישה) עכת"ד.

ולהעיר ע"ז משיחת כ"ק אדמו"ר נשי"ד (מוגה) ש"פ וילך ו' תשרי תשמ"ט (התוועדויות ח"א עמ' 39 סוף אות ג'): "ועי"ז גם בנוגע להאנשים נשים וטף כפשוטו אשר כל עניני שבת שובה שייכים לכל אחד ואחת מישראל האנשים הנשים והטף כמנהג ישראל שבאים כולם לביהכנ"ס ושומעים קריאת התורה וכו'" ובהערה 24 מוסיף "מעין ודוגמת עלי' לרגל (שהרי ביהכנ"ס הוא "מקדש מעט" מגילה כט, א) לע"ל כל שבת".

ובהערה 25 "ומעשה רב (בהסכם גדולי ישראל) שגם ילדות קטנות באות עם אבותיהן לביהכנ"ס (לא רק לעזרת נשים) ואפילו לאחר גיל שלוש שנים, כל זמן שלא באה לכלל חינוך והבנה בענין זה עכדה"ק.

(וב"אוצר מנהגי חב"ד עמ' קסט מסתפק האם הוראה זו נאמרה רק לשבת שובה או שזה הוראה כללית ובפשטות י"ל שהוראה זו היא הוראה כללית (שהרי הטעם להביא בנות לביהכנ"ס זהו מצד כמה ענינים שהם קיימים במשך כל שבת, ולא רק בשבת שובה, כמובא לעיל דיש ענין לשמוע קריאת התורה. ועוד כנ"ל שזה מעין ודוגמת עלי' לרגל).

שונות
תפילה בשבת ויו"ט אצל קברי צדיקים [גליון]
הת' מנחם מענדל גרינברג
תלמיד במתיבתא ליובאוויטש שבשיקאגא

בקובץ תתקו כתב הרב י.ל.ג. שי' ישוב הסתירה בין אגרת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ובין הגהת כ"ק אדמו"ר ללוח כולל חב"ד, שמתפללים לא באהל גופא אלא בחדר הסמוך, ואח"כ כותב סיפור ששנה אחת בערב ר"ה, כ"ק אדמו"ר רצה להשאר אצל האהל כל החג אלא שלא הי' לו שופר.

הנה סיפור זה הובא בספר ימי בראשית, דזה היה בער"ה תשי"א ובזמן ההוא עדיין לא הי' אוהל ולא הי' חדר סמוך לו, ולכאורה רואים מזה שאפי' בהאהל גופא יכולים להתפלל ולא רק בחדר הסמוך, והיינו שזה לא תלוי בסמיכות מקום.

ולהעיר שהיום בהאהל של כ"ק אדמו"ר גופא יש מחיצה של עשר טפחים ולכאורה זהו גדר של חדר אחר, ולא באתי אלא לעורר.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות