E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ תצוה - זכור - פורים - תשס"ו
לקוטי שיחות
גדר איסורי דרבנן
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בלקו"ש בכ"מ מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע מ"ש כמה אחרונים בנוגע לאיסורי דרבנן, שהם רק איסורי "גברא", ולא איסורי "חפצא". היינו שהחכמים רק הטילו איסור על האדם שלא לאכול מאכל מסוים וכיו"ב, אבל לא עשו שהחפץ עצמו יהי' אסור.

ולדוגמא, בלקו"ש ח"ח (עמ' 55) מביא סברא הנ"ל, ומציין (בהערה 38) "ראה שו"ת צפע"נ (ירושלים תשכ"ה) סל"ג ובהנסמן ב"מפענח צפונות" קונטרס "מאה סברות" בתחלתו. וראה תניא רפ"ח. אתוון דאורייתא כלל יו"ד. ואכ"מ". ובלקו"ש חכ"א (ס"ע 193 הערה 48) מוסיף "ובארוכה שיחות אחש"פ והתועדויות שלאח"ז תשל"ו" (ועוד שינוי, שכשמציין לתניא כותב "וראה תניא פ"ח", ולא כמ"ש בח"ח "וראה תניא ריש פ"ח").

והנה בהתוועדות זו דאחש"פ שמציין שם, ביאר כ"ק אדמו"ר שאדמוה"ז בתניא פליג על האחרונים הנ"ל, וס"ל שגם איסורי דרבנן הם איסורי "חפצא", ומכריח כן מזה שבתניא פ"ח כותב אדמוה"ז שגם מאכלות האסורות מדרבנן הם גקה"ט לגמרי, שמזה ראי' שאכן החפצא עצמו הוא אסור (ובפשטות לזה נתכוין כשמציין בהערות הנ"ל לתניא פ"ח).

[ודא"ג - בהתוועדות זו מבאר שאין הראי' שכ"ה שיטת אדה"ז מזה שכתב אדה"ז בתניא שם שגם אם מכל איסור דרבנן "בלא הודע" אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפילה, - כי מזה אין ראי', שהרי אף אם זה רק איסור גברא צריך האדם כפרה על עבירה שעשה בשוגג, עי"ש. וכל הראי' היא מזה שכותב שגם איסור מד"ס הוא גקה"ט לגמרי [והוא דלא כמ"ש בשו"ת תורת חסד (ח"א סי' לא ס"ה) מיוסד עמ"ש בנתה"מ (חו"מ סי' רלד) שאם זה איסור גברא אי"צ כפרה].

וי"ל שלכן שינה הלשון בההערה בחכ"א לגבי ח"ח, שבחכ"א כותב "וראה בתניא פ"ח", ואינו מציין לריש פ"ח דוקא, כבח"ח, כי השיחה בחכ"א יצאה לאור לאחר שיחת אחש"פ תשל"ו, שאז גילה הרבי שאין הראי' ממ"ש בתחלת הפרק שאם אכל איסור דרבנן "דלא הודע" אין החיות עולה וכו', כ"א מכללות הענין המבואר בפ"ח לחלק בין דבר היתר שהוא ק"נ לגבי דבר איסור שהוא גקה"ט, וכולל בזה גם איסור מדרבנן, ולכן מדייק לכתוב שהראי' היא מכללות הפרק, ולא מריש הפרק, כדי להדגיש חידוש זה שאין ראי' מתחלת הפרק.]

ואח"כ מקשה שסו"ס איך שייך לומר שאיסור דרבנן הוא איסור חפצא כשבעצם, לפני שאסרוהו החכמים, לא הי' אסור. ומבארו ע"פ מ"ש בתניא (פ"ז) "אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית . . הנה עי"ז יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות...", שלכאו' תיבת "שבקרבו" מיותרת, אלא שבא לתרץ איך אפ"ל שדבר שהוא היתר יירד לקבל חיות מגקה"ט, וע"ז מתרץ שזה ע"י שנכנס האוכל לקרבו, ה"ה בעה"ב ע"ז, ויכול להורידו לגקה"ט.

[ומביא דוגמא לזה מאכילת בן סורר ומורה, שנק' בן סו"מ רק אם אוכל מאכלים כשרים (רמב"ם הל' ממרים פ"ז ה"ב). אלא לפי שאוכל באופן של בן סו"מ, ה"ז נעשה איסור גמור.

וכפי שרואים ענין זה גם בנדרים, שהוא איסור חפצא (נדרים ב, ב), וזה נעשה ע"י פעולת האדם, ועיי"ש עוד פרטים.]

ועד"ז הוא באיסורי דרבנן, לדעת אדה"ז, שבעצם הם איסור על הגברא, אבל כשאדם עושה את הפעולה חל איסור גם על החפצא (ונעשה גקה"ט), ע"כ תו"ד.

אבל לכאו' צע"ק, כי א"כ מה הפי' שס"ל לאדה"ז שהוה איסור חפצא. כי מה שנעשה איסור חפצא ע"י פעולתו לכאורה אי"ז פירוש "איסור חפצא"; וע"ד שפשוט שמי שאוכל דברים המותרים לשם תאוה, אין לומר ע"ז "איסור חפצא", אע"פ שע"י אכילתו מקבל האוכל חיותו מגקה"ט, כי זהו גדר "איסור גברא", שלפני אכילתו אין הדבר אסור, אף שאח"כ חל איסור על המאכל עצמו. ואולי גם לשאר האחרונים כ"ה, שאחר אכילתו הדבר שאסור רק מדרבנן, חל ע"ז גדר גקה"ט, שהרי לא עדיף זה מאכילת דבר מותר לשם תאוה. וא"כ במה פליג אדה"ז?

ואולי י"ל שהכוונה בהשיחה היא רק להביא דוגמא מאכילת דבר היתר בתאוה, וכוונתו היא להסברה אחרת - ע"ד מ"ש ר"ע באתוון דאורייתא (שם) וז"ל: "דאפי' נאמר דאין החכמים יכולים להטיל איסור על החפץ, עכ"ז כיון שהקב"ה מסכים על דברי חכמים, א"כ אחרי שאסרו חכמים את הדבר, הנה הקב"ה מסכים על האיסור, וא"כ שוב רצונו ית' שלא יאכל הדבר ההוא, וא"כ כיון שהדבר ההוא מרוחק מרצונו ית' אשר לו הארץ ומלואה, ממילא נעשה הדבר ההוא חפץ של איסור בעצמותו וכו', וה"ה להיפך במצות דרבנן, אחרי שציוו חכמים לעשות כך וכך, הנה הקב"ה מסכים על דבריהם, וכיון שכן, שוב המעשה הזאת נרצית מרצונו ית', ואז ממילא חל על החפץ קדושה". עכ"ל.

שלפי"ז אפ"ל שכוונת אדה"ז הוא עד"ז (ולא ממש), שאמנם אמת שאיסור דרבנן בעצם הוא איסור גברא (וכמובא בהשיחה מהרגצ'ובי שישנם הרבה ראיות מן הש"ס שכ"ה), אבל היות שהקב"ה רוצה שהגברא יקיים איסור זה, הרי זה גורם שגם החפצא נעשה אסור.

והדמיון בין זה למי שאוכל מאכל כשר לתאות נפשו, שהרבי מביא בהשיחה הוא, לפי שאם כל גדר איסור חפצא שבאיסורי דרבנן הוא מטעם האיסור על הגברא, י"ל שהחפצא נעשה אסור רק כשבא ביחס להגברא, אבל החפץ כשהוא לעצמו אינו אסור, גם לאדה"ז. כלומר: בזה שונה איסור חפצא דאיסור דאורייתא לגבי איסור חפצא דאיסור דרבנן, שכל דבר האסור לאכול (וכיו"ב) מה"ת, ה"ה דבר מתועב בעצם, גם כפי שהחפץ נמצא מצד עצמו, בלי כל שייכות לבן אדם, משא"כ דבר האסור לאכול (וכיו"ב) מדרבנן, הנה רק כשבא בן אדם לאכול את הדבר, והקב"ה אינו רוצה שהוא יאכלנו, כאילו שנעשה אז איסור חפצא. ובמילא ה"ז בדומה למי שאוכל לתאות נפשו, שהמאכל נעשה איסור חפצא ע"י אכילתו שבא בקרבו, עד"ז הוא באיסור דרבנן. אלא החילוק הוא, שבאכילת היתר לתאות נפשו, נעשה המאכל גקה"ט לאחר שבא בקרבו, ובאיסור דרבנן נעשה הדבר איסור חפצא (מגה"ט) תיכף כשהוא בא במגע ומשא עם האדם הרוצה לאכלו. אבל עכ"פ אפשר להביא דוגמא מאכילת היתר לשם תאוה.

והנה אם הנ"ל נכון, ייצא חידוש, שבדבר שמדרבנן ה"ז כאילו שבכל פעם שהאדם עומד לעשות את הפעולה, מתחדש אז שהחפץ נעשה במצב מסוים, ז.א. לא שהחפץ הוא בעצם במצב מסוים, כ"א כשהאדם עומד לאכלו וכיו"ב, אז נעשה דבר חדש, שהחפצא הוא במצב מסוים.

והנה עפ"ז יש לבאר דברי רש"י במס' שבת (ח, א), דהנה שם אי' "זרק כוורת לרה"ר גבוהה י' . . רחבה ו' [שאז ה"ז רחב דע"ד ע"פ החשבון שכל טפח בריבועו טפח ותרי חומשי באלכסונו. כמ"ש בסוכה (ז, ב)] פטור". ופרש"י (ד"ה 'רחבה') וז"ל: "רחבה ו' פטור - דהוי רשות לעצמה, ואנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן במלאכתן זה לזה, ולא היו זורקין רשויות", עכ"ל.

ואח"כ מקשה רש"י וז"ל: "וא"ת בדלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא, דהא שמה כרמלית [ומתרץ:] ההיא לאו מדאורייתא הוה רשות, אלא מדרבנן, ולא להקל על דברי תורה בא, כגון זה שיפטר מחטאת". עכ"ל.

ולכאו' צלה"ב, מה היתה הקס"ד, דהרי פשוט שכרמלית הוה רשות רק מדרבנן? ואם נאמר שהקס"ד היתה שאף שזה רשות רק מדרבנן, מ"מ צ"ל פטור, מאיזה טעם, א"כ מהי מסקנת רש"י שלפי שהיא רשות רק מדרבנן, לכן אי"ז נק' רשות לפוטרו מן החטאת? בקיצור - בתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר.

לכאורה הי' אפ"ל שהקס"ד הי' שהיות והחכמים הטילו דין על הכרמלית, ה"ז נעשה רשות, ומסיק שרבנן מטילים דין רק על הגברא, ולא על החפצא, וכנ"ל, ולכן בנדו"ד רק אסרו את האדם מלטלטל במקום זה יותר מד"א, ולהוציא משם לרה"ר או לרה"י, אבל אין הם מטלים גדר "רשות" על המקום, שייקרא שזרק "רשות", ולכן אי"ז בכלל "זורק רשויות" ליפטר.

אמנם ע"פ המבואר בשיחת אחש"פ הנ"ל אין לומר כן אליבא דאדה"ז, כי הוא סובר שגם איסורי דרבנן הם איסורי חפצא, ובמילא כ"ה גם בכל דיני דרבנן, שהטילו דין על החפצא, וא"כ כשאסרו חכמים לטלטל בכרמלית ה"ז דין על החפצא שהכרמלית עצמה אכן נעשה רשות - ומהי סברת המסקנא?

אמנם ע"פ הנת"ל בביאור דברי הרבי יש לבאר הקס"ד והמסקנא באופן אחר קצת, ובהקדים מ"ש בלקו"ש ח"ח (עמ' 56 הערה 42) בענין ספה"ע וחה"ש, שמקשה שם, דמכיון דכל קביעות חה"ש תלויה בספה"ע, הרי בזה"ז דספה"ע הוי רק מדרבנן איך נקבע עי"ז חה"ש דאורייתא, ומתרץ בתי' הא' שם [אבל ראה שם עוד תירוץ וראה גם לקו"ש ח"ג (עמ' 999) בעוד אופן] וז"ל: "בספה"ע הדרבנן הוא לפני יום חה"ש, ופעולת הדרבנן נגמרת לפני חלות הדאורייתא..." שבפשטות הכוונה בזה שלאחר גמר הפעולה דרבנן (ספה"ע), הרי יש לנו כבר בפועל המציאות דספירה, לכן מדאורייתא ג"כ מתחשבים בזה, שהרי לפועל ספר ספה"ע דימים אלו, ולכן חל אז חה"ש מדאורייתא.

ולכאו' יש ללמוד מזה כלל בכל הענינים שמדרבנן, שאף שמה"ת אין החיוב דרבנן "מציאות", מ"מ לאחרי שכבר נגמר הדין דרבנן, הנה גם מדאורייתא מתחשבים בדין זה. וההסברה בזה פשוטה: היות שמצד הדאורייתא אין כאן את החיוב הזה (דספה"ע, וכיו"ב בכל ענין לפי ענינו), לכן כשמתחיל פעולתו אא"פ להדאורייתא להחשיבו, שהרי אינו מחויב (מצד הדאורייתא) בזה, אבל לאחר שנעשה, הרי בפועל ובמציאות נעשה הדבר, וכיון שנעשה ע"י שהאדם נתחייב בזה - אף שהיה מדרבנן - מ"מ מכיון שבפועל נעשה, אי אפשר שהדאורייתא לא יחשיבו, ולכן מהני גם מדאורייתא. ואין זה פחות מכל מציאות גשמי, שהתורה מחשיבה, ודנה עליו, כמו"כ הוא במציאות שנעשית ע"י חיוב מדרבנן.

[ויש להעיר שהערה זו היתה תחלה חלק ממענת כ"ק אדמו"ר בכתי"ק להחוזרים, ששאלו איזה שאלות על השיחה כפי שנאמרה בש"פ נשא תשכ"ו, ולפי זיכרוני היו שם בהמענה עוד כמה תיבות המוסיפות ביאור בזה (ומשום מה לא נכנסו בהערה הנ"ל בלקו"ש), וז"ל: "ע"ד - ולא ממש - קנין דרבנן מהני לדאורייתא". היינו, דכשם שאדם שקנה כסף בקנין דרבנן, יכול ע"י כסף זה לפעול דין מה"ת, כמו לקדש אשה, שתהי' האשה מקודשת מדאורייתא, וזאת מכיון שלאחרי גמר הדין דרבנן (כי סו"ס בפועל קנה הכסף ונעשה שלו), מתחשבת בזה התורה, וזה נחשב כמציאות גם בנוגע לדיני דאורייתא לכל דבר, כך גם כאן (בספה"ע, ובשאר דינין), לאחר גמר הדין דרבנן, מתחשבת בזה התורה, וגם הדין דאורייתא יכול לחול ע"פ דין זה.]

ועכשיו כבר מבואר הקס"ד ומסקנת רש"י: היות ונת"ל שכל דרבנן אכן פועל על החפצא, מ"מ אין הפירוש שהחפצא נעשה כן בעצם, כ"א שבכל פעם שיש יחס בין בן אדם עם החפצא אז חל על החפצא הדין המסוים השייך אליו, א"כ כ"ה גם בנדון דכרמלית, שאכן חל על המקום (החפצא) גדר רשות (כרמלית), מ"מ זה נעשה מחדש כשבא ביחס לבן אדם הרוצה לטלטל עליו, כלומר כשבא בן אדם לטלטל בכרמלית, והחכמים אסרוהו מלעשות זאת, אז חל גם על המקום דין רשות דכרמלית.

ולכן אי"ז מועיל לגבי דין דאורייתא, כי כנ"ל, רק לאחר גמר הדרבנן, מתחשבת הדאורייתא בזה, אבל לא לפנ"ז, וכאן הרי רק כשבא לזרוק כוורת, רק אז מטילים החכמים עליו שם רשות. ואי"ז לאחר גמר הדרבנן.

כלומר: באם היינו אומרים שרבנן מטילים דין על החפצא בעצם, אז נעשה המקום כרמלית בעצם, גם לפני שהאדם זרק את הכוורת, וה"ז ע"ד שקנין דרבנן מהני לדאורייתא, שהיות והמקום נעשה רשות - אף שזהו מדרבנן, המציאות היא שהיא רשות, והי' צ"ל פטור מטעם זורק רשויות, אבל היות שאמרנו שרק עכשיו נעשה רשות, אי"ז נק' שהפעולה באה לאחר גמר הדרבנן, ולכן אין לפוטרו מטעם זורק רשויות.

ובזה משתנה המסקנא מהקס"ד: בהקס"ד ס"ל שאכן הדין דרבנן פועל על החפצא בעצם, ובמילא כבר נעשה המקום לכרמלית, והוה כבר רשות, וצ"ל פטור מטעם זורק רשויות, אבל המסקנא היא שהדרבנן רק פועל על החפץ עכשיו, כשזורקו, א"כ אי"ז לאחר גמר הדרבנן, ואין הדאורייתא מתחשבת בזה כמציאות, ולכן הזורקו אינו נקרא שזורק רשויות.

לקוטי שיחות
ביתו זו אשתו
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, ניו יורק

בלקו"ש ח"ג עמ' 992-993 מבאר ענין "ביתו זו אשתו" שבכניסת כה"ג לפני ולפנים, ומבאר שם שהאשה צ"ל במדריגת "ביתו", כפי שמתאימה עם מדריגתו בהיותו לפני ולפנים, ומציין על זה בהערה 26 לחדא"ג מהרש"א שבת קיח, ב.

והעירני ח"א, דיש לעיין מהי כוונת הציון למהרש"א.

ולכאורה י"ל בפשטות, דהנה בגמ' שם אי' "א"ר יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי . . אלא לאשתי ביתי" ובפרש"י שם כתב בד"ה 'לא קריתי לאשתי אשתי' - "שאף שיחת חולין שלי יש ללמוד הימנה חכמה", ובד"ה 'אשתי ביתי' - "שהיא עיקר של בית". והמהרש"א כתב: "עיין פירש"י והוא דחוק, וכי היה ר"י מתפאר בכך שאף שיח[ו]ת חולין שלו הן דברי חכמה, ויש לפרש דקרא לאשתו ביתו ע"ש שהיא עיקר הבית, וכדי שתהא זריזה בכל צורך מלאכה בבית". והיינו שלפירוש המהרש"א זה שר' יוסי קרא לאשתו "ביתי" אין זו רק קביעת המציאות (כפירוש רש"י) אלא יש בו משמעות של תביעה וזירוז, ומזה מביא ראי' גם לעניננו, דזה שביום כיפור נקראת האשה בית, אין זה רק קביעת המציאות, אלא יש בכך משום תביעה וזירוז שאכן תהא במדריגה המתאימה להיות "ביתו" של כה"ג הנכנס לפני ולפנים*.


*) וראה לקו"ש חי"ז פר' אחרי א' בהע' 18, והע' *25. המערכת.

לקוטי שיחות
כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן
הת' ישראל ליין
תלמיד בישיבה

בלקו"ש חכ"א שיחה א' לפר' תרומה, האריך כ"ק אדמו"ר אודות ציור המנורה לדעת הרמב"ם, ובס"ג איתא בזה"ל: "ובפרט אז מען געפינט אז די קרשי המשכן האבן געדארפט זיין עומדים דרך גדילתן דוקא - התחתון למטה והעליון למעלה און דערפון לערנט מען אפ א כלל אז כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן...". אבל בס"ז כותב וז"ל: "און דאס איז דער רמז אין דעם וואס אע"פ אז כל המצוות דארף מען טאן דרך גדילתן דוקא - ווי עס ווערט געבראכט לגבי (און אפגעלערנט פון) לולב ומיניו...".

הנה מלבד השינוי במקור הלימוד, אם הוא מהקרשים או מלולב ומיניו, קשה גם בעצם הענין: דגמ' מפורשת היא בסוכה (מה, ב, נסמן שם בהע' 13): "א"ר ירמיה משום רשב"י כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים". וברש"י (ד"ה 'כל המצוות', נסמן שם בהע' 15): "כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה". אבל מאין המקור לזה ש"און אפגעלערנט פון לולב ומיניו"?

בשלמא "געבראכט לגבי לולב ומיניו", ניחא, דהלימוד הוא בסוכה בהמשך למתני' "וזוקפין אותן (הערבות) בצידי המזבח", נמצא שהלימוד מובא לגבי לולב ומיניו, אבל "אפגעלערנט", היינו שלולב הוא מקור הדין - מהו המקור לזה?

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הוספה