E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ תצוה - זכור - פורים - תשס"ו
חסידות
'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך' במפתח לתניא*
הרב נחמן שפירא
משפיע בישיבה

במפתח לתניא ערך "בהמה" איתא: "אל"ט (מלאכים) אמ"ו (ב. הייתי עמך, ב. רבה)".

ושמעתי מקשים בזה, מדוע לא הביא רבינו 'אי"ח' (פי"ח), שמבאר שם אותו הפסוק שבפרק מ"ו שם: "כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך".

והנה החילוק הפשוט בין פרק י"ח ופמ"ו בפי' הכתוב הוא: בפי"ח מפרש הדמיון לבהמות למעליותא, "שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך", ובפמ"ו מפרשו לגריעותא, "כלומר שאעפ"י שאני כבהמה בהיותי עמך ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה שתפול עלי' אימתה ופחד תחלה כו' אעפ"כ אני תמיד עמך". וכן כשמדבר ע"ד עבודת המלאכים בפל"ט ומדמה אותה לבהמות, הוא ג"כ לא למעליותא: "ומפני זה ג"כ נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות כו' לפי שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם היא טבעית להם כו' ולכן מעלות הצדיקים גדולים מהם כו'".

אבל לכאו' אי"ז מספיק להסביר סיבת ההשמטה, כי למאי נפק"מ מצד איזה טעם מדמין את אופן העבודה לבהמה.

ואולי יש לבאר זה בהקדם שינוי הלשון בין ב' הפרקים: א. בפמ"ו כתב "אעפ"י שאני כבהמה", בכ' הדמיון, משא"כ בפי"ח מדגיש לכאו' יותר "שבזה שאני בער ובהמות", ולא רק (דומה) כבהמות. ב. בפי"ח "שבזה שאני בער ובהמות" ובפמ"ו "שאעפ"י שאני כבהמה" ולא כתב "שאעפ"י שאני כבער וכבהמה".

אלא שלפי פירוש אדה"ז יש ב' פרטים בכתוב בדמיון האדם ("אני") לבהמה: א. ענין הטפשות והעדר השכל. ב. העדר ההרגש, מחמת החומריות דבהמה.

בפי"ח מדבר על ענין העדר השכל, וכמפורש שם "כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא בי' כלל הכל כפתיים אצלו ית' כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות היינו עמך שבזה שאני בער ובהמות (בהעדר השכל הדעת) אני תמיד עמך". ואילו בפמ"ו ההדגשה אינה על העדר השכל והדעת, אלא על העדר ההרגש מחמת החומריות, "שאע"פ שאני כבהמה בהיותי עמך ולא אדע (ומפרש) ולא ארגיש בנפשי יחוד זה שתפול עליו אימתה ופחד כו' כמדת הצדיקים שנזדכך חומרם וכנודע שדעת הוא לשון הרגשה בנפש כו', אעפ"כ אני תמיד עמך כי אין החומר מונע יחוד הנפש כו'".

וי"ל, שאע"פ שאפשר לדמות אדם לבהמה בב' הענינים הנ"ל - העדר השכל והדעת, והעדר ההרגש מצד החומריות - הרי בדרך כלל כשמדברים אודות העדר הדעת דבהמה סתם, אי"ז מצד החסרון דהשכל, אלא מצד העדר ההרגש מחמת חומריותה (ויש סימוכין לדבר גם מהמבואר גם באריכות בדרושי פר' משפטים בתו"א ובכ"מ בביאור ענין זרע אדם וזרע בהמה, שהוא לפי שאין להם דעת כ"כ באלקות, ומבואר שם, דאין ר"ל שאין להם שכל והשגה באלקות אלא אף גם שיש להם שכל והשגה שמשיגים ומשכילים גדולת הבורא ית' השגה והבנה גדולה כו' אך שאין זה בבחי' דעת והרגשה בנפשו שלכן נק' בהמה שהבהמה יש לה ראי' ושמיעה כו' רק שאין לה דעת כו'. וראה גם ד"ה באתי לגני השי"ת ספ"ג: "וה"ה כבהמה ממש ההולכת כו' מבלי הבחן כלל כו' שהוא מפני העדר ההרגש דבהמה הרי אין לה דעת כמו"כ ישנם אנשים כאלו שהם כבהמה ממש" עיי"ש, ועד"ז בכ"מ).

והנה עיקר ההדגשה בפי"ח הוא העדר השכל והדעת - פתי, כנ"ל, וכפי שהעתיק במפתח ענינים בערך פתי "פי"ח". ויש לומר, שאינו מתאים כ"כ לומר שגדר בהמה הוא מה שאין לה שכל, שהיא בגדר "פתי", כי פשוט שאי"ז ההגדרה דבהמה.

אמנם לכאורה זה נסתר מפל"ט הנ"ל: "ומפני זה ג"כ נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות כו' לפי שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם היא טבעית להם", שפי' "מפני זה" קאי עמ"ש בסוף פל"ח שמי שדעתו קצרה להתבונן בגדולת ה' ורק מעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו כו' בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו "הרי כוונה זו עד"מ כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה וכל מדותיו שהן יראתו כו' ואהבתו כו' הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו", הרי מפורש שזה שמלאכים נקראים בשם חיות ובהמות הוא מפני שאין להם שכל כמו בהמה שיראתו ואהבתו היא טבעית להם כמו בהמה.

אבל, כד דייקת שפיר זה אינו, כי הדמיון שם לבהמות הוא בעיקר לא לענין השלילי שאינם בעלי שכל, אלא לענין החיובי שיראתם ואהבתם היא טבעית להם [ובפרט לפי מה שמובא בשיעורים בסה"ת (ובכ"מ) ברפל"ט, שזה שמבאר כאן בתניא "בנוגע למלאכים שאי"ז כלל מענין סש"ב", נוסף על הפשוט שמזה למדנו מעלת העובדים בדו"ר שכליים "עוד ענין למדנו במעלת העובדים בדו"ר טבעיים שלא נטעה לומר שהדו"ר שלהם אינם בתוקף כמו הדו"ר שכליים ובמילא גם ה'לעשותו' שלהם אינם בתוקף. ולזה מבאר שהדו"ר הטבעיים ה"ז מדרי' המלאכים דהמרכבה דפני ארי' כו' ומובן תוקף עבודתם. ומזה מובן דקרוב אליך לכאו"א בלבבך דו"ר כו' בתוקף וגם לעשותו בתוקף כו'" עיי"ש - הרי ההדגשה היא לא על החסרון דשכל אלא על מעלת דו"ר טבעיים ותוקפם בנוגע ללבבך ולעשותו],

זאת ועוד: בפל"ט מדייק "ומפני זה ג"כ נקראים בשם חיות ובהמות כו'1 לפי שאינם בעלי בחירה", ולא כתב כמו בספל"ח בנשמת החי "ולא מבינתו ודעתו", ומובן בפשטות דא"א לומר על מלאכים שהם "שכליים נבדלים" איזה ענין של חסרון בשכל ודעת, אלא כל ההדגשה היא שיראתם ואהבתם היא טבעית להם ואינם בעלי בחירה.

ועוד י"ל בסגנון אחר: ההגדרה דפתי דפי"ח אינו ענין העדר וחסרון הדעת, אלא ביטול2 השכל והדעת, וכלשונו: "לכן אוא"ס שורה בחכמה שבנפש כי הוא למעלה מההבנה והשגה מה שאינו מושג ומובן ולכן מתלבש בה אוא"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכן כל ישראל כו' הם מאמינים בה' שהאמונה הוא למעלה מן הדעת והשכל כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה כו' הכל כפתיים אצלו ית', כדכתיב ואני בער ולא אדע כו' שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך". והיינו שדרכו לגבי תפיסת הקב"ה היא מבלי שכל וטעם - בביטול השכל, שזהו"ע אמונה פשוטה (המביאה למס"נ), שבזה לוקח את ה'. ופשוט שתוכן זה אינו שייך לתכונה דבהמה.

משא"כ העדר הדעת במשמעות של "העדר ההרגש" המבואר בפמ"ו, הוא עיקר ההגדרה דבהמה - ובפרט שהוא מחמת החומר - החומריות דבהמה.

[ויש להעיר עוד, דבסוף פמ"ו, כשמדבר אודות מדרי' נעלית יותר, מפרש "מ"ש בהמות לשון רבים לרמז כי לפניו ית' גם בחי' דעת העליון הכולל חו"ג נדמה כבהמות ועשי' גופנית לגבי אור א"ס", הרי מדגיש את האי"ע בתיבות עשי' גופנית, דהיינו ענין החומריות, ולא בהעדר השכל.]

ועפי"ז יש לבאר ולפרש את שינויי הלשונות, דג' חלוקות בדבר: א. בפמ"ו כ' "שאע"פ שאני כבהמה בהיותי עמך", כי הכוונה היא שהוא דומה ושווה ממש לבהמה בזה שאינו מרגיש את היחוד בנפשו מצד החומר (ולכן גם משמיט ענין "אני בער"). ב. ברפל"ט, שבזה שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם היא טבעית להם מפני זה נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות - אבל לא שהם דומים לחיות ובהמות, כי קריאת השם היא רק בכדי להבין ולהדגיש האופן דיראתם ואהבתם [וגם למעליותא כנ"ל]. ג. בפי"ח כ' "כלומר שבזה שאני בער ובהמות", ואינו כותב שהוא דומה ושוה לבהמה, וגם לא שקורא א"ע בשם בהמה, אלא זהו כאילו תואר שמתאר א"ע "שבזה שאני בער ובהמות" (בביטול השכל - בבחי' "פתי") אני תמיד עמך.

[אולי יש לומר, שלכן גם העתיק לשון הכתוב ולא כפי שהול"ל מצד דקדוק הלשון בלשון יחיד "בזה שאני בער ובהמה", כי אינו משוה א"ע לבהמה ואינו קורא לעצמו בהמה, אלא זהו שם ותיאור ("בער ובהמות") של בחי' זו דביטול השכל, בחי' פתי, גישה של אמונה פשוטה לגבי הקב"ה**.]

ולפי כל זה מיושב מדוע לא הביא רבינו ענין זה בערך בהמה. ועצ"ע.


*) לזכות ולע"נ אאמו"ר הרה"ח כו' ר' לוי יצחק ב"ר נחום, הכ"מ.

1) הטעם בפשטות שמקדים חיות לבהמות בתניא הוא ע"פ הכתוב שמביא, שתחילה כתב "ופני ארי' אל הימין וגו'", ואח"כ "ופני שור מהשמאל".

וצע"ק שבמפתח לתניא ערך מלאכים כשמציין לפל"ט כ' "נקראים בהמות וחיות" שמקדים "בהמות לחיות". ולכאו' הטעם, כי בזה מבהיר הכוונה בתיבת "חיות", כי בלאה"כ היינו מפרשים "חיות" לא בניגוד ל"נשמת המדבר", אלא ע"ד "חיות הקודש" וכיו"ב. וראה במפתח ערך חיות הקודש.

2) ועפי"ז יובן בפשטות החילוק דשלילת השכל ו"בהמות" דפי"ח ל(האוי"ר טבעיים (ולא שכלים) דפל"ט ו)הלשון "שאינו בעל שכל . . ולא מבינתו ודעתו" שבפל"ח.

**) ועיין גם במאמר אדמו"ר הזקן בס' מאמרי אדה"ז הקצרים עמ' רכ, ובביאור על זה בשיחת שבת-קודש פרשת שופטים תשט"ז ('תורת מנחם - התוועדויות' תשט"ז, חלק ג עמ' 187). המערכת.

חסידות
לאכפייא לס"א במינה ודוגמתה
הרב יוסף יצחק סאסקינד
ר"מ במתיבתא אהלי י"י ליובאוויטש-דעטראיט

בתניא לקו"א פרק לא כתוב, וז"ל: "והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנ"ל כשעה ושתים להיות בנמיכת רוח ולב נשבר יבא לידי עצבות גדולה לא יחוש ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה . . אעפ"כ כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה כמארז"ל מיניה וביה אבא לשדי' ביה נרגא ופגע בו כיוצא בו". עכ"ל.

היינו שאדה"ז מבאר שלא יחוש האדם שב' אופני ההתבוננות שבפרקים כט ול' יביאו אותו לידי עצבות, דמכיון שכוונתנו לשבור הס"א (המעלים על הנפה"א כמבואר בפרק כט), הרי זהו הסדר, שכופין הקליפה על ידי הקליפה עצמה. ומביא על זה ב' ראיות ממאמרי רז"ל שכן הוא הסדר: "מיניה וביה אבא לשדי' ביה נרגא" [פירוש: מתוך היער עצמו לוקחים את יד הגרזן כדי לחתוך בו עצים] ו"פגע בו כיוצא בו" [פירוש: שהנרדף שהרג את הרודף הוא כמו הרודף עצמו כמובא שם בגמרא].

בהחילוק בין ב' הראיות מבאר כ"ק אדמו"ר (שיחת פרשת וארא תשכ"ח, הובא בלקו"פ על אתר) שבהראי' דמיניה וביה אבא וכו', העץ עצמו אינו מה ששובר האילן אלא הוא רק דבר הגורם, דהברזל שבגרזן שובר האילן, והעץ רק מסייע ע"י שעושים ממנו יד להגרזן, ושייכותו לשבירת העץ אינה שייכות ישירה. לאידך, המאמר רז"ל של "פגע בו כיוצא בו", האדם שהרג נמצא באותו גדר ממש של הנהרג - הנחש, כמובא שם בגמרא.

והנה בזה שמדייק אדה"ז להביא ב' ראיות, מסביר כ"ק אדמו"ר (בשיחה הנ"ל), שזהו בהתאם לב' אופני התבוננות דפרקים כט ול. דפרק כט מדבר בעיקר אודות התבוננות שהאדם מתבונן איך שמהותו היא הנפש החיונית הבהמית - קליפה, היינו שזהו התבוננות שאינה קשורה עם איזה מעשה עבירה. ופרק ל מדבר בעיקר אודות התבוננות על עבירות שעשה. ונמצא שפרק כט קשור עם קליפת נוגה (שלא מדובר שעשה מעשה עבירה, רק שמציאותו הוא הקליפה, דהיינו הנפש הבהמית, שאצל היהודי הוא מקליפת נוגה). ובפרק ל' קשור עם ג' קליפות הטמאות (דמדובר שם אודות עבירות, ועבירות קשורות עם ג' קליפות הטמאות).

ובזה מבאר כ"ק אדמו"ר דיוק הלשון של לרבנו הזקן "כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה" ש"במינה" קאי על ההתבוננות שפרק ל', שהוא ממש אותו מין של הקליפה שרוצים לשבור, דרוצים לשבור הרע שמג' קליפות הטמאות, וגם ההתבוננות קשורה עם ענין של ג' קליפות הטמאות. ו"דוגמתה" קאי על ההתבוננות דפרק כט הקשורה עם קליפת נוגה, שהתבוננות זו היא בדוגמת הקליפה שרוצים לשבור, מכיון שהיא רק קליפת נוגה ולא ג' קליפת הטמאות לגמרי.

עד כאן נקודת הביאור של כ"ק אדמו"ר. ובהשיחה שם מבאר גם כמה דיוקים אחרים שבהפרק שמבוארים ע"פ נקודות אלו, עיין שם.

ולכאורה צריך עיון, הרי הכוונה דההתבוננויות דפרקים כט ול' הוא לפעול הענין ד"מבטשין ליה" שהכוונה בזה היא (כמבואר בפרק כט) לשבור הקליפה המעלימה על אור הנשמה, שלכן העצה לזה היא שהאדם צריך לבטש את עצמו מכיון שהאדם עצמו הוא הקליפה. ובלשון אדמוה"ז בפרק כט (עמוד לו) "ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו . . ולב נשבר רוח נשברה היא הס"א שהיא היא האדם עצמו". וכן בהמשך הפרק (עמוד לז) "והנה כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו . . הרי בזה ממאס ומבזה הס"א ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלקית להחשיך אורה".

מזה נמצא לכאורה שהכוונה דביטושים אלו הוא לשבור הרע של קליפת נוגה, ולא של ג' קליפות הטמאות. שהרי: א. הקליפה אשר "היא היא האדם עצמו בבינונים" היא רק קליפת נוגה, שזהו נפש החיונית של כל יהודי. ב. הס"א שמעלים על אור קדושת נפש האלקית יכולה להיות רק קליפת נוגה, דאיזה שייכות יש ליהודי לג' קליפות הטמאות שיהיו מסתירים על הנפש האלקית שלו?

וא"כ צריך עיון, מהי כוונת השיחה באומרו שדווקא המבואר בפרק ל' הוא אותו מין של קליפה שרוצים לשבור מכיון שמדובר שם אודות ענינים השייכים לג' קליפות הטמאות, משא"כ פרק כט.

ואולי יש לומר בזה ע"פ מש"כ בתניא פרק ח' שהיצר הרע וכח המתאווה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין. ולכאורה צריך להבין בזה, איך שייך שיהודי יתאווה לעשות איזה איסור, אם התאווה לאיסור הוא משדין נוכראין? ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חלק ח' עמ' 18 הערה 51) וז"ל: "ומה שגם איש הישראלי מתאווה לפעמים לדברים האסורים, הוא מצד שהחיות שבדברים המותרים כשאוכל למלאות תאוותו "נכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות" (שם פרק ז'), והרי המאכל נעשה דם ובשר מבשרו - לכן נטמאה נפשו הבהמית בטומאת 'שד משדין נוכראין'", עכ"ל.

נמצא מזה, דאף שבעצם יהודי אינו שייך להתאוות לדברים אסורים משום שהם מג' קליפות הטמאות ואין לו שום שייכות לזה, מ"מ ע"י שהוא אוכל למלאות תאוותו הוא מוריד את הנפש הבהמית שלו לדרגא פחותה יותר עד שגם הנפש הבהמית של היהודי שייכת ג"כ לג' קליפות הטמאות.

ועל פי זה יש לומר שהקליפה שרוצים לשבור כדי שלא תעלים על אור הנפש האלקית (אשר "היא היא האדם עצמו בבינונים") אכן שייכת לג' קליפות הטמאות. היינו ע"י שהאדם אוכל למלאות תאוותו נעשית הנפש הבהמית שלו (אף שבעצם מצד עצמו אינה שייכת לזה) שייכת לג' קליפות הטמאות.

אלא שלפי כל זה בהכרח לומר שבפרקים אלו מדובר דווקא בבינוני שאכל למלאות תאוותו [ובעצם כן צריכים לפרש ברוב המקומות בתניא המדברים אודות הבינוני, (ראה פרקים יב, יד, טז) שבהם מפורש שלהבינוני יש תאוות הן בהיתר והן באיסור. ולפי מש"כ בתניא פרק ח' ובההערה בלקו"ש, התאווה לאיסור ייתכן רק אם האדם אכל (פעם אחת עכ"פ, או אפשר דווקא ע"י ריבוי פעמים) למלאות תאוותו].

חסידות
שיעור סוכה "ז טפחים ומשהו" [גליון]
הרב בנימין זאב לנדא
ברוקלין, נ.י.

בהמשך למ"ש בזה הת' א.א. בגליון תתקיג (עמ' 124):

א. בכמה מקומות בחסידות1 נזכר ששיעור סוכה הוא "לא פחות מז' טפחים ומשהו". והעיר על זה כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע2: "כן הוא בכ"מ "ומשהו". וראה סוכה טז, סע"ב. טושו"ע או"ח סתרל"ד. אגה"ק ס"י. וצ"ע (ולכאורה המשהו מוכרח, כי גברא באמתא יתיב ושלחנו טפח - וטפח בטפח לא יתיב. ולהעיר מסוכה (ה, א) פחות שבכלים טפח)". עכ"ל3.

ויש להעיר מלשון רש"י4 "הכשר סוכה קטנה שבעה טפחים ומשהו". וכן הובא בתוספות5 ובאור זרוע6. ובמהרש"א7 נשאר בצ"ע למה הוסיף ה"משהו". ובקרני ראם (נדפס על גליון מהרש"א) הוכיח, שהשיעור הוא ז' טפחים בדוקא, ע"ש8.

ב. העירני ח"א, דלכאורה י"ל דה"משהו" הוא כי אי אפשר לצמצם9. אך, בכו"כ מקומות נזכרו שיעורי כמה מצוות (שופר טפח, לולב ד' טפחים, ועוד) ורק בסוכה נזכר "ומשהו". ומזה נראה שיש בסוכה מה שאין בשאר המצוות10.

ג. איתא בפע"ח11 "רוחב הסוכה ד' ומשהו, נגד ד' אותיות השם . . וקוץ היו"ד הוא משהו, כי אינו אות שלם". ובהגהה שם: "צ"ע שהוא נגד ההלכה". ובספר פרי קודש הילולים12 כתב: "צ"ל ז' טפחים ומשהו"13.

אבל כ"ק אדמו"ר זי"ע14 כנראה מסכים להגירסא "ד' ומשהו", ומפרשו לענין פס ד' ומשהו. ומציין לסידור ר' שבתי, שכתב "ד' טפחים ומשהו".


1) ראה סה"מ תר"מ ח"ב עמ' תקט (וש"נ). תרס"ב עמ' שלה. ד"ה אלה תולדות נח תרס"ו. ועוד.

2) בקונטרס מאימתי קורין תרמ"ב (ראה בד"ה ארשב"ח בסה"מ תרל"ג ח"א, וש"נ מאמרים מקבילים).

3) בגליון תתקיג רצה הת' הנ"ל לפרש "ז' טפחים ומשהו" לענין מחיצה תלוי' (ואולי משמע כן בסה"מ תר"מ ח"ב עמ' תתלא - הנחת אדנ"ע). אבל כמה דוחקים יש בפירוש זה [כמו שהרגיש הכותב שם]. והעיקר, כי שיעור גובה הסוכה הוא י' טפחים ולא ז' ומשהו. וכמדו' ברוב המקומות משמע שהכוונה לרוחב הסוכה.

4) סוכה ד, א ד"ה 'על פני כולה'. ועד"ז שם, ב ד"ה 'ובנה בה'.

5) סוכה ז, א ד"ה 'עושה'.

6) הל' סוכה סימן ער"ב - הובאו באוצר מפרשי התלמוד.

7) על רש"י סוכה ד, א.

8) בס' "אוצר מפרשי התלמוד" הובא מכמה אחרונים, שמ"ש רש"י ("ומשהו") הוא רק בב' האופנים בגמ' שם בדף ד'. אבל אחרונים אחרים דחו דבריהם, כי התוס' (ז, א) הביאו דברי רש"י גם לענין סוכה סתם. ואחרונים אחרים רצו לומר שרש"י גרס בגמ' "ומשהו". [וצ"ע לתרץ קושיית הקרני ראם]. ואכמ"ל.

9) וכ"כ כמה אחרונים על דברי רש"י, הובאו ב'אוצר' הנ"ל. אבל לענ"ד זה דוחק, דסו"ס השיעור הוא ז' טפחים לבד.

10) אבל בד"ה אז ישיר תרס"ה (עמ' קכב): "סוכה ז' טפחים ומשהו.. שופר טפח ומשהו". וצ"ע. ואולי בזה מוכרחים לומר דא"א לצמצם.

11) שער חג הסוכות פ"ג.

12) להגה"ק רצ"ה מזידיטשוב (הובא בהוספות לסידור ר' שבתי דלקמן) - "לולא דמסתפינא . . ונלע"ד שהוא אמת". ומובא שם שכן הגיה על גליון הפע"ח.

עוד מובא שם בשם חתנו, שרצה לפרש "ד' ומשהו" היינו סוכה של "שתים כהלכתן ואחת אפילו טפח" - ששתי דפנות הן כמין ד', וטפח הוא משהו. עכ"ד. אבל להעיר שבסידור ר"ש א"א לפרש כן, כי מפורש "ד' טפחים ומשהו".

13) ומציין שם לפע"ח שער הלולב, ששם מבוארת כוונה כזו, וגם איך נרמזו בזה ד' אותיות השם וקוצו ש"י.

14) אג"ק חט"ז עמ' 271, נדפס גם בלקו"ש חכ"ד עמ' 591, נכתב למי שהו"ל "סידור צלותא דאברהם".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הוספה