E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ג' תמוז - תשס"ט
חסידות
אדם כי יהיה בעור בשרו
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

בלקוטי תורה תזריע (כב, ב) עה"פ (ויקרא יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו, מבאר אדה"ז: "אדם הוא במדריגה גדולה לפי שהוא שלימו דכולא שהוא כלול מכל הבחינות חסד וגבורה ורחמים .. משא"כ מי שהוא דבוק לבחי' א' בלבד או שתים אינו נקרא אדם". ובהמשך שם: "אדם הזה כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים והבחי' שלמעלה יכול להיות עדיין בעור בשרו בחי' התחתונה שבו לא נתברר הרע והפסולת ממנו ונולדים סימנים בגשמיות בבשרו שלא כדרך הטבע והם הנגעים שאינם מליחות המצויים כמ"ש הרמב"ם שמצות נגעים אינו נהוג בזמננו זה אחר החורבן מפני שאניו מצויין כלל שיהיה בבשר עצמו בלי שום ליחה .. אך מעשה נסים הם מפני שברוחניות בעבודת ה' תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים רק פסולת שבסוף לבושו עדיין לא נתברר לכן נולדו בבשרו וגם נגעים דברים גבוהים הן . . ולכן אין נגעים נהוג בזמנינו זה דהיינו שאין מצוים בבני אדם מפני שהם מורים על התבררות הרע מן פנימיות הגוף ונפש רק החיצוניות וזהו אינו בנמצא אצלנו שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות וד"ל", עכ"ל.

וצ"ע איך ליישב זה עם הא דאיתא בויקרא רבה (פי"ז, פ"ד): "על עשרה דברים נגעים באים על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חלול וברכת השם כו'", ומשמע שמדובר באנשים שפלים שלא בררו עדיין בפנימיות. ועד"ז שם פט"ז: "ר' אמי ור' אסי לא הוו עיילי למבואות של מצורע ר"ל כד הוה חמי חד מנהון במדינתא מרגם להון באבניא אמר לו פוק לאתרך לא תזהום ברייתא", ומשמע שמדבר במצורעים שהם אנשים שפלים.

והנראה לומר שבודאי דעת רבינו הזקן שכמה וכמה מהמצורעים היו אנשים שפלים שלא נתבררו פנימיותם אבל מכיון שהפסוק משתמש עם הלשון "אדם כי יהיה בעור בשרו" שהוא שם המורה על מדריגה גדולה א"כ הכתוב אומרת לנו שדוקא כשיש אנשים שביררו הרע מן פנימיות הגוף והנפש ורק נשאר הרע בחיצוניות אז הקב"ה שולח נגעים לברר חיצוניותם ואז נשלחת נגיעה גם על אנשים שפלים משום עוונות חמורות אבל בזמינו "שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות" אז כיון שאין צדיקים הראוים לנגעים שהם "דברים גבוהים" ע"כ הנגעים אינם באים על אנשים שפלים כשם שאינם באים על צדיקים שבזמנינו.

חסידות
פירוש לשון "מעשה ידיו בקרבו" באגה"ק סימן ז"ך
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, נ.י.

באגרת הקודש סימן זך: "כי בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו ית'", ובשיעורים בספר התניא פירש: "ווייל ווען ער זעט זיינע קינדער, וואס די טואונג פון זיינע הענד איז אין זיי, טוען זיי מקדש זיין זייו נאמען יתברך".

אמנם לכאורה צ"ע בזה, שהרי דבר זה הוא ע"פ לשון הכתוב בישעיהו (כט, יג), ושם פירשו רש"י והמצודות שתיבת "בקרבו" שבכתוב זה קאי על מ"ש בראותו, בראותו בקרבו, ומלבד זאת, לפי זה מה שכתוב כאן "די טואונג פטו זיינע הענד איז אין זיי", משמעו שמפרש "בקרבו" במובן "בקרבם" אין לו הבנה. ואכן בספר "תניא מבואר" פירש לנכון לכאורה "כאשר הצדיק רואה בתוכו את תלמידים שהם מעשה ידיו וכו'". ולא באתי אלא להעיר.

חסידות
אחדות גמור דבנ"י - כמו מנורה מקשה זהב
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין, נ.י.

בלקוטי תורה בהעלותך (לג, א): "אך העיקר שצריך להיות אחדות גמור זה עם זה, שלא יביט ברעת חבירו וכו'. והיינו שידע שיש למעלה מנורה מקשה, שהעליון ירד למטה והתחתון עולה למעלה, שהרע יורד לפעמים למטה ונכנס באדם רע, ולהיפך עשיית איזה מצוה מאדם רע לפעמים עולה למעלה ונוטל אחר. וכל אדם צריך לתלות החסרון בו, והטוב שלו שמא הוא מאחר שעלה למעלה, ורעת אחרים שמא הוא שלו שירד למטה. ואז יהיה באמת אחד הירך עם הפרחים שכל אחד יחזיק עצמו לבחי' ירך ולחבירו בחי' פרח וחבירו להיפך". עכ"ל.

והנה זה שכל אדם צריך לתלות החסרון שרואה בחברו במעשי עצמו, יש לזה מקור והסבר לכאורה בתורת הבעש"ט הידועה שנתבארה בארוכה בלקו"ש ח"י נח (ב), ושם הובא הסבר לדבר. אבל הפרט השני, שעליו לחשוב שכל הטוב שרואה בעצמו הוא מאחרים, לכאורה צ"ב מהו המקור וההסבר לדבר זה.

חסידות
דיוקים בתניא
הרב שמואל יחזקאל בראון
משפיע אנ"ש בעיה"ק ירושלים ת"ו

ידוע גודל הדיוק של כל מלה בספר התניא, ואביא לדוגמא ראשונה דיוק וביאור נפלא מכ"ק אדמו"ר זי"ע. בפרק ל"ה מתחיל אדה"ז בשאלה, "להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעוה"ז להתלבש בנה"ב שמהקלי' וסט"א מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה, מחלל השמאלי שבלב, שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח..וא"כ למה זה ירדו נשמותיהם להעוה"ז ליגע לריק ח"ו, להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו". ומתרץ בפרקים שלאח"ז, ובאריכות, שבשביל תכלית בריאת העולם, שהוא הגילוי של ימות המשיח, שאוא"ס יאיר בפנימיות בעוה"ז הגשמי, הנפה"א הי' צריך לרדת ולהתלבש בהנה"ב כנ"ל.

והנה, שואל כ"ק אדמו"ר, לכאורה אדה"ז כבר שאל שאלה זו וגם תירץ אותו לפנ"ז, בפרק כ"ז! שאדה"ז מביע נחמה לבינונים, שעשויים ליפול בעצבות ומר"ש בגלל ההרהורים הרעים ותאוות רעות שנופלות במחשבותיהם. ואומר התניא "אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנא' ולא תתורו לבבכם ואחרי עיניכם..ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה, וע"כ צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מ"ע ממ"ש", וממשיך להביא מהזוה"ק שאין להקב"ה תענוג נפלא משום דבר כמו שיש לו ית' מיהודי המתגבר על תאוותיו, ומסיח דעתו מהם. עיי"ש.

אז למה בפל"ה שואל אדה"ז אותו שאלה עוה"פ? אלא, שכד דייקת שפיר בשאלתו בתחילת פל"ה, אינו שואל למה עשה ה' ככה, שיהי' לאדם תאוות מגונות והתקפות של הרהורים מהנה"ב ויצה"ר. דהא ע"ז כבר תי' בפכ"ז. וכאן הוא שואל על "ירידת נשמותיהם לעוה"ז להתלבש בנה"ב שמהקלי'" - זאת אומרת, פארוואס דארף דער מענטש אליין זיין א בהמה, שנה"א יתלבש בתוך הנה"ב, שהנה"א צריך ליכנס ולחוות עולמו של הנה"ב, להיות מלובש בתוכו? ועל זה בא תירוץ אחרת, שהוא בשביל לפעול שהעולם יהפך לקדושה, יעקב צריך להתלבש בבגדי עשו. עד כאן מהרבי. ואולי יש להוסיף עוד שני ביאורים בסגנון זה.

א. בפל"ה מביא אדה"ז משל מזוה"ק, ומבארו "ביאור משל זה, שהמשיל אור השכינה לאור הנר, שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה, אלא ע"י מעשים טובים דוקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלו-ה ממעל להיות היא כשמן לפתילה".

והנה, לעיל בפי"ט הביא אדה"ז משל מנר, מיוסד על פסוק במשלי, "נר ה' נשמת אדם, פי' שישראל הקרויים אדם, נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה..כך נשמת האדם..חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה. היינו, שה'נר' במערכת האדם היא נשמתו, ולא כבפל"ה שאור השכינה הוא הנר. ועוד יש לדייק, דבפי"ט ההדגשה היא על משיכת האש ליפרד מהפתילה ולהכלל בשרשו למעלה, ובפל"ה ההדגשה היא על הצורך בשמן כדי שהאש ישאר כאן למטה.

אלא דאין כאן קושיא כלל, כ"א רעיון נפלא, והשקפת חיים שלימה, איך שיהודי צריך תמיד לחיות עם ציור של שתי נרות מול עיניו, שכיוונם הפכיים. דהיינו מצד אחד, כל הזמן לזכור שנשמתו שבקירבו שואף ומשתוקק לצאת מהגבלת גופו וליכלל באור אין סוף ב"ה. ומאידך, הקב"ה משתוקק שנוריד את אורו פה למטה, שיאיר בגילוי בעוה"ז הגשמי, ע"י השמן שנקרא תורה ומצוות, וכמבואר שם בארוכה.

ב. בפרק ד', מסביר אדה"ז ש"יפה שעת אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב", כי דווקא בעוה"ז מתקיימת האפשרות שיהודי יתאחד עם עצמותו של הקב"ה. "ואף דהקב"ה נקרא אור אין סוף..צמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן ובצירופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל..הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא בי' כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותי' אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש דאורייתא וקב"ה כולא חד".

אבל - יכול יהודי לטעון - אני לא מרגיש את אור ה' בתפילין או ציצית או בסיפורים שבספרי נ"ך? הנה על זה בא ההסבר "ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך, בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם".

והנה, אחרי זה בפרק מ"ב, מביא אדה"ז משל שלכאורה נראה כאותו דבר. דמבאר שם התבוננות תמידית שצריך תמיד כדי שיהי' לו יראת ה' על פניו כל הזמן, גם לא בשעת התפילה, "יש לו לירא את ה' ע"י ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם, אשר אור א"ס ב"ה מלובש בהם להחיותם". ואם ישאול השואל, הרי אני רואה את העולם, ולא את האור האלקי המלובש בו? ע"ז מתרץ "ואף שהוא ע"י התלבשות בלבושים, הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בו"ד בין שהוא ערום ובין שהוא לבוש לבוש אחד ובין שהוא לבוש בלבושים רבים, אלא העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו - השמים והארץ ומלואה - הכל הם לבושים חיצוניים של המלך הקב"ה".

ולכאורה צריך להבין - הרי בפ"ד הסביר אדה"ז שע"י תומ"צ מתיחדים עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי הוא צמצם את עצמו בלבושים תחתונים גשמיים של מעשה המצוות וסיפורי תנ"ך. ובפרק מ"ב הוא אומר שצריך לדעת שכל ועץ ואבן שרואים, מלובש בו המלך, רק שאורו ית' נמצא בכמה לבושים. אז למה אומרים שהתקרבות להשי"ת הוא דוקא ע"י תומ"צ?

אלא דכד דייקת שפיר, אינם דומים כלל וכלל. דבפ"ד מוסיף אדה"ז פרט בהמשל שבזה משתנה כל הענין, ומוסיף חיות ושמחה בגודל מעלת התומ"צ. דהרי בפ"ד אומר במשל שמחבק את המלך, וגוף המלך נמצא בלבושים. משא"כ בשמים וארץ וכל צבאם הרי "יש בהם" אור אלקי, אבל בהם וע"י אין אתה מחבק את המלך בעצמו.

והביאור בקיצור: כדי לברוא את העולם, צמצם הקב"ה אור אין סוף, היינו שסילק אותו מלהתגלות, והאיר רק קו קצר מאורו ית' (שבכתבי האריז"ל מופיע שאותו קו לגבי אוא"ס הוא כמשל טיפת מים לגבי כל המים שבאוקיינוס), והארה דהראה דהארה מאותו טיפה א' מתלבש בלבושים שהם שמים וארץ וכל צבאם. משא"כ, בתורה - הרי אנכ"י הוי' אלקיך - אנכ"י ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית, הקב"ה הכניס את כל עצמותו ומהותו בס"ת, ותפילין וציצית, ובתוה"ק. וממילא, בתומ"צ, אתה תופס ומחבק את המלך בכל עצמותו ממש.

חסידות
מקור לפ' אדה"ז בלקו"ת בפי' "אדם מכם"
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בלקו"ת ד"ה אדם כי יקריב: "...וגם דהל"ל מלת מכן קודם כי יקריב היינו אדם מכם כי יקריב כו' .. והנה קרבן זה שתקריבו אתם הוא מן הבהמה כו' .. וז"ש מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם כל אחד לפי מה דידע בנפשו מהותו וטבעו...".

יש לומר שמקור פירוש זה הוא ב'עקידת יצחק' (ויקרא א, ב):

"עיקר זה הקרבן מה שיקריב אדם עצמו לה', וקרא דייקא "מכם קרבן לה'" ולא אמר אדם מכם כי יקריב..שאף שיהיה הקרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, הכוונה תהיה שתקריבו את קרבנכם הנזכר כלומר הקרבת עצמכם".

חסידות
הערות על קונטרס התפלה
הרב עמי פינחס אליעזר הלוי מייערס
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

קונטרס התפלה[1]: להעיר שמחבר הקונטרס - כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע - כותב בקונטרס עץ החיים (אות לג) שילמדו את קונטרס התפלה ושכל ענין שם נוגע להם, ואין הדבר תלוי אלא בהם (ועיי"ש עוד בנחיצות הלימוד בקונטרס התפלה). וכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע כותב באחת מאגרותיו (אג"ק כ"ק אדמו"ר הריי"צ ח"ב עמ' יט - צילום גוכתיה"ק נדפסה בראש ספר המאמרים תרפ"ח), "אל ידידינו אנ"ש ותלמידי התמימים די בכל אתר ואתר ה' עליהם יחיו" אשר "הנני פונה במכתבי זה, אל כל אחד ואחד מאנ"ש והתמימים יחיו ביחוד, בכל אתר ואתר, כי ילמדו את המאמר קונטרס התפלה בחבורה, וכן כל אחד לעצמו, עד כי יהיו הענינים האמורים בו שגורים בפיו, וקבועים במוחו ולבו, ויהי' קביעות לכאו"א ללמדו (גם בהיותו בקי בו) פעם בחדש במתינות, וגם מה טובים השנים מן האחד והרבה חברים עושים".

בעמ' 11, החל משורה המתחלת אוא"ס, "ה"ז בחי' ההסתכלות ביקרא דמלכא..ויש בחי' תענוג גדול בהסתכלות זאת..(ועבודה זו הו"ע עצם דביקות שכלו באלקות שלמעלה מהתפעלות שכלי..(ועיקרו הוא בבחי' פנימיות בינה כו')",

אף שראית השכל היא מכח החכמה[2], מ"מ כתב אדמו"ר האמצעי (שער היחוד, ריש אות א') "מהות ההתבוננות בעצם הוא ענין ההסתכלות החזקה בעמקות הענין ולעמוד עליו הרבה עד שיבין אותו על בוריו..והוא בחי' פנימיות בינה" (ע"ש עוד שמבאר שהחילוקים שבין העברת העין והסתכלות זו הן תפיסת הפנימיות וידיעת כל הפרטים של הענין).

עמ' 12, שו"ה בכם, "בכם הדבר תלוי לידע את הענינים האלו ולהבינם על בוריים ולאשורם". אולי הסדר הוא של חב"ד, אבל באות יד (עמ' 29, שו"ה את) כתב בסדר ואופן אחר.

שם, שורה אחרונה, "אבל כשהאור מאיר במוחו רק בבחי' מקיף לבד אין התפעלות הלב מוכרחת וכשמתפעל הוא רק דמיון שוא וכוזב כו'", אולי הכוונה היא דכיון שאין התפעלות הלב מוכרחת, כאשר באה אחרי התבוננות כללית, לא באה מחמת התבוננות זו, ומשום שלא באה ההתפעלות מחמת קליטת האור בפנימיות מוחו (כמבואר בארוכה באות זו ובאות ד'), לא תתקיים.

עמ' 13, שו"ה הלימוד, "אם לא בדרך בירור מלמעלמ"ט שנעשה ע"י התורה כידוע ומבואר במ"א. וזה דוקא בנשמות גבוהות שנעשה בהם הבירור ממילא ע"י התורה. אבל רוב הנשמות אופן הבירורים שלהם הוא מלמטלמ"ע דוקא". להעיר משיחת כ"ק אדמו"ר (לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1228 ואילך) בה מביא את מאמר רבי יהושע בן לוי (אבות ו, ב) "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף", שיש בכח (עסק[3]) התורה להחריב את החומריות של האדם (שלכן אמר "מהר חורב" ולא כלשון הרגיל "מהר סיני"), הרי שזה בכח כל אדם, ולא רק נשמות גבוהות. ואולי החילוק הוא שבלקו"ש מדובר רק בחרבן החומריות, אבל לברר ולהפך את הנה"ב (שיש בו ג' מדריגות כלליות, עיי' קוה"ת אות ט' (עמ' 20)) רוב הנשמות צריכים לעבודת התפלה.

שם (בקיצור לאדמו"ר הריי"צ), שו"ה וההתבוננות, "וההתבוננות עיקרה באריכות דוקא", ואילו כ"ק אביו כתב (עמ' 12, שו"ה הקודמת) "בפרטיות". וי"ל דבקיצור כותב באופן היותר קרוב למעשה.

שם, אות ג', "והנה יש אשר בתפלה ממציאים ומחדשים [כצ"ל, וכנדפס בלוח התיקון בדפוס חדש] איזה פירוש חדש באיזה פסוקים דתפלה..והנה מלבד מה שספק גדול הוא אם הפי' הוא אמת..לבד זאת ה"ז ג"כ רק בבחי' מקיף לבד..." הציר אשר עליו סובב הקונטרס הוא שלא להסתפק בחיצוניות[4] (הן בהתבוננות - כמבואר בארוכה באותיות ב' וד'; הן בלימוד החסידות - כמבואר באות ז'; והן בעבודה - עיין אותיות ח', ט', יב, יג), וכ"ה כאן - אשר עיקר החסרון בחידוש פירושים בעת התפלה הוא שאין זה בפנימיות (אף שהיותם בלתי אמיתיים לאו מילתא זוטרתי היא).

עמ' 15, שו"ה שבמוחין, "והיינו דוקא כשהאור מאיר בהתרחבות גדולה ובגילוי ממש ונקלט ממש במוח בבחי' פנימיות". ואילו לעיל (עמ' 14, שו"ה עצם) כתב בשינוי הסדר, דהיינו "שיוקלט ויונח הענין היטב במוחו..ויאיר האור בגילוי ממש במוחו." ואולי טעם השינוי הוא דלעיל מיירי בהתבוננות בדרך מלמטה למעלה, וכאן מיירי רק בדרך מלמעלמ"ט, לבא מחכמה לבינה ומשם לדעת (עיי' קיצור מכעין זה בסה"מ פר"ת ד"ה והי' כאשר ירים, אות ד' (עמ' רצד, שו"ה גילוי), "משא"כ קליפת עמלק...").

שם (בקיצור), שו"ה ואז, "ואז תהי' התפעלות הלב בדרך ממילא שהוא ענין משיכת הלב". צ"ע דממש"כ באות זו (שו"ה פנימיות) "ואז גם המשכת הלב היא אמיתית והיא ממוצע להביא את להביא את האור להיות נרגש בלב שיתפעל עי"ז באהוי"ר", משמע בהדיא דמשיכת הלב והתפעלות הלב הם שני ענינים נפרדים.

שם, שו"ה שמבין הכל "דלכן קטן..[עמ' 16, שו"ה חסרון] חסרון השפלות והדלות כו'". קטע זה מופיע באיזה שינויים בהמשך עת"ר (ד"ה ואני נתתי, עמ' קטו, שו"ה כי).

עמ' 16, שו"ה בתגלות (בענין חשיבות ההרגש בלב והתפעלות המדות דוקא), "שזהו עיקר העבודה הן מצ"ע והן בחיות וקיום התו"מ והן בבירור וזיכוך המדות טבעיים", וכן הוא לקמן אות ו' (עמ' 17, שו"ה במדות - לענין חיות וקיום בעסק תו"מ), אות ח' (עמ' 19, שו"ה אשר), אות ט' (עמ' 22, שו"ה היטב - קיום תומ"צ, זיכוך המדות טבעיים), אות יד (עמ' 29, שו"ה כנ"ל - ג' הענינים), ובאות יח (עמ' 31, שו"ה היינו) "לעבוד את ה' בלימוד הזה בעבודה אמיתית שבמוח ולב בתפלה לפעול ישועות בנפשם לברר ולזכך את המדות טבעיים ולהוסיף אור וחיות בקיום התומ"צ".

עמ' 17, שו"ה האור, "והיינו שהעצם האלקות המושג במוח נרגש כמו שהוא בלבו ג"כ ואז ממילא הלב מתפעל על עצם האלקות". בקונטרס העבודה (עמ' 7, שו"ה האלקי) כתב בענין זה "והאות ע"ז הוא שמתבטלים אצלו כל חושי ההרגש הטבעי' מחמת הדביקות בהאור האלקי המאיר בגילוי במוחו כו'".

עמ' 18, שו"ה ומצאת, "והעצה לזה שיהי' לו בנקל להתבונן ע"ד הנ"ל. הוא שירגיל האדם א"ע לעסוק בעיון באיזה ענין גם בשאר היום". ועוד בזה: עיי' מכתב כ"ק אדמו"ר הנדפס בלקו"ש חלק יט עמ' 465 אות ד' שכתב "...מלכתחילה מרגילין לקשר את המחשבה שעה קלה, ולאט לאט מגדלים, ולהקל הנ"ל - ע"י שהספר או הסידור פתוחים לפניו באותם הדברים והענין בו מחשב".

עמ' 20, שו"ה וחזקו, "ושור הוא שור נגח שמראה תוקפו וחזקו לנגח ולבעוט כו' (ובזה נקל יותר לפעול הזזה לטוב מפני שיש בו תנועת התפעלות. שזהו מצד חלישות הישות שאינו בתוקף כ"כ לכן הוא מתנענע כו')" - עיי' לקו"ש ח"ב פ' עקב (אות ה, עמ' 374) בשם ספר ערכי הכינויים בענין החילוק שבין שרף לעקרב.

עמ' 24, שו"ה נעשה, "ואף גם אם לומד תורה הרבה אין אור התורה מאיר בפנימיותו אדרבה הוא בבחי' גלות ושבי' אצלו" - "...והשינוי שמגלות לגאולה אינו דומה להשינוי שממאסר לחופש (גם לחופש שבגלות); הנמצא במאסר אינו ברשות עצמו וכל עניניו הם תחת ממשלת שר בית הסוהר..." (משיחת ש"פ קורח, ג' תמוז תשח"י, נדפסה בלקו"ש ח"ד עמ' 1315).

שם, שו"ה הנ"ל, "והזמן המסוגל לזה ["ענין המרירות והשפלות"] בד"כ הוא בתיקון חצות כמ"ש באגה"ת פ"ז (אבל א"צ בכל יום הגם שבזהר כ' שבכל לילה צ"ל ממארי דחושבנא וכ"נ ממארז"ל..היינו שרז"ל דברו בצדיקים..אבל שאר כל אדם א"צ בכל לילה כ"א לעתים, וגם שיהי' ביחידות דוקא..." - להעיר דאדמו"ר הזקן כ' שם (באגה"ת) בפרק י': "...עצה היעוצה להקדים בחי' תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל. ומי שא"א לו בכל לילה עכ"פ לא יפחות מפעם א' בשבוע..." ובהערה לתיקון חצות (סידור עם דא"ח קנב, ב; סידור תהלת ה' עמ' 371, ד"ה "ואחר") כתב "ואחר הדברים והאמת האלה כל החי[ל][5] אשר נגע יראת ה' בלבם יסירו מסוה הבושה ויתאספו אגודות אגודות עשרה או פחות או אפילו ביחידות ויעשו כסדר תיקון חצות..." ויש ליישב.

עמ' 26, שו"ה ולהבין (בנוגע לאלו "שאין להם שום חפץ ותשוקה ללמוד דא"ח ולייגע ולהעמיק בזה, עם היות שמשתוקקים לשמוע דא"ח ויודעים ומתפעלים קצת מהענין..אבל ללמוד בעצמם ולייגע א"ע לידע את הענינים היטב להבינם על בוריים ומכ"ש לידע עמקות הענינים..אינם חפצים כלל..."): "והלימוד בדא"ח הוא למשא כבדה להם ואינם מוצאים בזה שום תועלת לנפשם (וכן הוא האמת שאין להם שום תועלת בהלימוד מאחר שאינו מאיר להם שום אור בנפשם כו')" - להעיר מאחת ממענות כ"ק אדמו"ר לה'טענות' על מבצע תפילין (לקו"ש ח"ו עמ' 273 ואילך) דמצינו בנגלה, ואפי' בדא"ח, הלשון "לא יצא ידי חובתו" וכיו"ב, ואין הכוונה אלא ד"לא הוה קיום המצוה בשלימות". ונראה שכן הוא הכוונה כאן, שהרי ידוע שרבותינו נשיאינו תבעו חזרת דא"ח וכו' גם לפני אלו שלא הגיעו לדרגת החפץ ומשתוקק ללמוד דא"ח ולייגע ולהעמיק בו - לדוגמא, עיי' מענה אדמו"ר האמצעי להרב החסיד וכו' הר' הלל פאריטשער (הובא ב'היום יום', כד אדר א'), ובשיחת כ"ק אדמו"ר (פרשת בהעלותך - לקו"ש ח"ד עמ' 1033 ואילך) בענין ירידת המן לרשעים, ועוד.

שם, שו"ה ומזכך [בנוגע לאלו הנזכרים לעיל], מלבד שאר חסרונותיו, "הנה בכללותו הוא חיצוני מאד ואין לו שום הרגש פנימי בשום דבר..." דאם הי' הפנימיות נוגע לו, הי' לומד דא"ח לידע את הענינים להבינם על בוריים וכו' (כמש"כ לעיל באות זה) מכיון שרוצה לדעת מעמד ומצב נפשו ואיך לעבוד את ה' באמת[6].

עמ' 29, שו"ה בתפלה, "לאחר הכנה כללית שנת"ל בסעיף א'" - היינו באות יא (שהרי החילוק של הקונטרס לאותיות לא נעשה ע"י כ"ק אדמו"ר הרש"ב אלא ע"י כ"ק אדמו"ר הריי"צ, כדאיתא בדף השער שכתב (צילומו נדפס בריש הקונטרס)).

עמ' 31, שו"ה זכותם, "ואתם אהובי אחיי ורעיי שימו לבבכם היטב אל כל הדברים הנ"ל..." להעיר משיחת שמחת תורה תרס"א (עיי' תורת שלום עמ' 8-9), שפירש מאמר משה רבינו ע"ה (האזינו לב, מו) "שימו לבבכם וגו'" - "כלומר ווערט נתפעל".


[1]) עם קיצורים לכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, שכתבם בליל היאצ"ט הראשון של אביו, ב' ניסן תרפ"א; נדפס כמה פעמים, ולאחרונה מתורגם לאנגלית (בשנת תשנ"ב, ואח"ז) בשנת תשס"ז עם מראי מקומות. ובלה"ק עם לוח התיקון - שנה זו.

[2]) לדוגמא, עיין לקוטי תורה פ' צו, יז, ב, ובנסמן במפתח ענינים שם ערך ראי'.

[3]) ע"ש באות ג' מהו.

[4]) ונראה דלכן מאריך כ"כ בביאור אופן ירידת השכל מן המוח אל הלב ובביאור מהות הדעת (אותיות ד'-ו').

[5]) כ"ה בסידור עם דא"ח.

[6]) עיי' מענין זה המשך עת"ר ד"ה ושבתי בשלום (עמ' עג -שו"ה טיף- ואילך), "וגם אם ההעלמות וההסתרים המה ביותר ר"ל מ"מ אם הוא פנימי בעצם נרגש בו איזה ענין ופועל בו . . אבל החיצון אינו נרגש בו שום דבר, וכבולעו כך פולטו לכן קשה וכבד מאד תיקונו.. [ותיקונו הוא] ע"י שיהי' נבזה ושפל בעיניו מזה שהוא מוטעה, ולא השפלות מן הרע שבו כ"א מזה שהוא מוטעה ומרומה".

חסידות
מקור לתניא מבעל שו"ת משנה שכיר [גליון]
הרב שמואל דאוועראוו
תושב השכונה

בגליון תתקעג (עמ' 55) הובא הערת הגה"ח בעל 'משנה שכיר' הי"ד, בציון מקור לדברי אדה"ז בתניא ונדפס שם עם הערות המהדיר, אך נראה דלא כיון כדבעי בביאוריו.

ויובן דברי הגאון בהקדם מהלך הענינים בתניא שעליהם נסובו דבריו.

דהנה בתניא פכ"ו מבאר אדה"ז כיצד יתעסק האדם בעצבות הבאה לו ממילי דעלמא, שאינה רצוי' כלל. וממשיך שאף הדאגה מעוונותיו אינה רצוי' בשעת התפלה, מכיון שהתפלה צ"ל בשמחה וטוב לבב. ומוסיף עוד אדה"ז, שאף בשעת עסקו בעניני העולם ידחה את דאגת עוונות הנופלת לו, כי כידוע שהעצבות הוא מעצת היצר להפילו בתאוות. ואח"כ, בפכ"ז, מפרש העצה למח"ז הנופלים לאדם בשעת עסקיו, ובפכ"ח מדבר אודות מח"ז הבאות בשעת התפלה.

וע"פ הנ"ל יבוארו דבריו היטב, דכוונתו להביא מקור למ"ש אדה"ז בפרק כ"ו שדאגת עוונות בשעת התפלה אינה דבר רצוי, מפני שצ"ל בשמחה, כי לולא דבריו בצניא, קס"ד שהדאגה רצוי' הוא כדי שיתעורר ביותר ויבקש מהשי"ת שיסלח לו.

והביא ראי' לדבר ממ"ש ביומא (יח, א) דקאמר הגמ' דאין מעבירין השעירים לפני הכה"ג בעיוה"כ, כי זה יגרום לו דאגת עוונות, ויחליש דעתו בשעת תפלתו ביוה"כ שחושש שמא לא יקובל. חזינן א"כ שיכול להיות לא רק שלא יתעורר, אלא אפי' יפול רוחו בקרבו.

ועפ"ז ברור דכוונתו לפכ"ו, ולא לפכ"ח שמדובר שם על הרהורים רעים הבאים לאדם בשעת התפלה שאינו ענין לכאן, ודלא כפי שלמד המהדיר שם.

ומעתה יובן גם מ"ש הגאון הנ"ל בתחלת דבריו, דאדה"ז ס"ל שלא ידאג בשעת התפלה, משא"כ בעת עסקו במילי דעלמא. דלכאורה פלא הוא דהא אדה"ז כתב שם ברור שגם אז הוא מעצת היצר (ומפני זה נדחק המהדיר שם להפיק דבריו באופן תמוה ביותר).

אך כוונתו פשוט, שענין זה - שצ"ל בשמחה ולא יהרהר בחטאיו הוא דוקא בעת התפלה, משא"כ בעת עסקיו שלא שייך ענין זה, ולכן אם רצה לקבוע זמן להרהר אז, יכול לעשות כן.

ומ"ש אדה"ז לדחות הדאגה הוא ענין אחר ומטעם אחר, שכשנופל לו דאגה הוא מעצת היצר ברור, "שאל"כ מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראותו באמצע עסקיו", משא"כ כשמעורר את עצמו, ופשוט.

Download PDF
תוכן הענינים
תשובה לכ"ק אדמו"ר הצ"צ
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות