נחלת הר חב"ד, אה"ק
ויקרא ט, כד "ותצא אש גו' ותאכל על המזבח גו' וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".
והנה כמדומה שחוץ מתיבת "וירונו" כאן ותיבת "הרנינו" בהאזינו (דברים לב, מג) אין יותר תיבת רנה בתורה, ולכאו' תוכן תיבת רנה הוא שבח (כתרגומו שבפ' שמיני כברש"י, ועד"ז בהאזינו שבשתיהם תרגם "שבחוי") הקשור עם דבור על תוכן מסוים. וכמו "ותעבור הרנה במחנה", ששם הכוונה על הדבור (עצמו), ועד"ז בש"ס "היו מרננים אחריו", שהכוונה דבור שנמשך, שבזה דומה לשירה, ודומה לזה הוא ענין "קלוס", שהיא שירה של דבור, ויש לשבח ויש לגנאי, "ללעג ולקלס", ולאידך "לעלה ולקלס כו'", וכן (כנראה) יתכן גבי רנה.
ועפי"ז מה שכתוב כאן וירונו, ששבחו את ה' בשירה וביחד עם זה אמרו דברי שבח, ואולי הפי' ששבחו על הטובה שה' כפר להם על עון העגל וכיו"ב.
ומה שכתוב ויפלו על פניהם, לכאורה אין לזה קשר כ"כ עם וירונו, שלא מצאנו דברי שבח ארוכים עם נפילת אפים, ואולי נפלו על פניהם מרוב התרגשות, ואח"כ שרו כו'.
ובמלכים א יח, לט כתיב "וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים גו'". - הנה גם כאן משמע כשראו את הנס (שזה בדומה לגילוי שכינה) נפלו על פניהם, וכדפי' במצו"ד "להשתחוות לה'", ומה שכתוב ויאמרו ה' הוא האלקים גו' יתכן שאמרו את זה כשנפלו שכך משמע מפשוטו של מקרא, שבדברי שבח קצרים מתאים לומר כשנופלים, וע"ד סדר העבודה ביוהכ"פ והיו כורעים, ומודים ואומרים בשכמל"ו. אבל דברים יותר ארוכים מסתבר שאמרום לאחר שקמו או לפני שנפלו.
ויש לומר בדרך אפשר ש"וירונו" קאי בעיקר על האש שירדה מן השמים, ו"ויפלו על פניהם" קאי בעיקר על וירא כבוד ה' אל כל העם.
דמצינו כו"כ פעמים בתורה שכשהי' גילוי שכינה נפלו על פניהם, החל מאברהם אבינו ע"ה (בראשית יא, ג) ויפול אברם על פניו וידבר איתו גו', ופירש"י (בד"ה ויפלו אברם על פניו) ממורא השכינה שעד שלא מל לא הי' בו כח לעמוד ורוה"ק נצבת עליו כו'. אמנם אין כ"כ ראי' מאברהם, ששם זה לא בא כענין השתחוואה להכנעה, אלא מפני שאין בו כח כו'.
ועד"ז נאמר בשמות ג, י ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, דכשהי' גילוי שכינה ביטא זאת בהסתרת פניו מרוב יראה.
ועד"ז יש לפרש במה שנאמר בפ' משפטים (שמות כד, יא) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, ופירש"י היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתי' כו', שלכן מספר ש"לא שלח ידו" ומפרש רש"י "מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד", שגם כאן משמע שכשיש גילוי שכינה (כמו שכתוב לעיל פסוק י' "ויראו את אלקי ישראל גו'") היו צריכים ליפול על פניהם מתוך כניעה ומורא ופחד.
ועד"ז מצינו בפ' תשא (לד, ח) וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו, ופירש"י בד"ה וימהר משה - "כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה מיד וישתחו".
ועד"ז יש לומר בדרך אפשר גם כאן שהיו שני דברים: א. וירא כבוד ה', שבפשטות הכוונה שירד הענן לשם, כדפירש"י בכמה מקומות, ובבשלח (שמות טז) "והנה כבוד ה' נראה בענן" ועוד שזה גרם להם ליפול על פניהם. ב. ותצא אש מלפני ה' גו' - שזה גרם להם לומר שירה, וכמובן שהשירה היתה על ב' הדברים, אלא שכנ"ל - בדא"פ - יתכן לומר שמקודם נפלו על פניהם מכבוד ה' שנראה להם, ואח"כ קמו ושרו שירה.
ומה שהקדים הכתוב את וירונו לפני ויפלו על פניהם י"ל (שכיון שהתורה הסמיכה ענין ותצא אש לויבא כבוד ה', וכשכבר דבר) בענין האש, הסמיך ענין וירא העם (את האש) וירונו, ואח"כ השלים הענין שהי' עוד לפני זה ויפלו על פניהם1.
ויש כו"כ דוגמאת לזה בתורה, ואחת מהן (ויקרא א, טו) "ומלק את ראשו והקטיר המזבח ונמצה דמו על קיר המזבח". ומפרש רש"י בד"ה ומלק והקטיר ונמצה - "אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה כו'", ופשוטו של מקרא מפורש הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר.
שגם שם יש לבאר בדרך אפשר, למה לא נאמר בפסוק כפי הסדר, ומלק את ראשו ונמצה ואח"כ והקטיר, אלא שי"ל שכיון שמדבר על מליקת הראש, גומר מה לעשות עם הראש שמלק עכשיו ואומר והקטיר המזבחה, ואח"כ מסיים את העבודה שבזה שצריך להיות ונמצה דמו על קיר המזבח (עוד לפני ההקטרה).
1) ומה שמסמיך ותצא אש לוירא כבוד ה', א. יתכן שכך הי' - כפשוטו, שמיד שוירא כבוד ה' הי' ותצא אש. ב. אפי' אם נאמר שכשהי' וירא כבוד ה' - נפלו על פניהם, ורק אח"כ יצאה אש, לא קשה למה כתבה התורה ביחד, שכן הם שני דברים שנעשו מהשמים וראוי להסמיכם וכבכו"כ מקומות ונתבאר גם כאן להלן.
Download PDF