בפירש"י ד"ה הנותרים (שמיני י, יב): מן המיתה, מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר, ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואין השמדה אלא כילוי בנים, שנאמר ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא.

מכך שאין שום הבהרה בפירש"י בנוגע לקושי' שעולה ע"פ דבריו מיד בהשקפה ראשונה - שהרי נאמר "לא יומתו בנים... איש בחטאו ימותו" (ובני אהרן היו אז גדולים).

הנה מזה משמע שזהו מפני שמבואר בדרך ממילא ע"פ פירש"י ד"ה ותצא אש (שמיני י, ב): ר"א אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה ... רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו ... משל למלך שהי' לו גן בית וכו' - שנתקיים בהם "איש בחטאו ימותו".

אלא שיחד עם זה, ולמרות חטאם הנ"ל, היו נשארים בחיים אם לא הגזירה "להשמידו" כלפי אהרן.

ויובן זה ע"פ ביאורו של כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חלק יב שמיני (א) בפירש"י ד"ה ותצא אש הנ"ל בטיב חטאם של נדב ואביהוא.

שאין צריך לומר עפ"י דעת ר' ישמעאל ששתויי יין נכנסו למקדש הרי זו אזהרה שעדיין לא נצטוו עלי' וזקוקים למשל כדי להבין טיב החטא, משל למלך שהי' לו בן בית וכו' (עיין שם), אלא גם לר"א שסיבת מיתתם היתה שהורו הלכה בפני משה רבן "היתה העבודה כשלעצמה עבודה קדושה אלא משום שהי' חסרון לפי ערכם ומעלתם באופן הנהגתם בעבודה זו לכן "ותאכל אותם וימותו"", עכ"ל מהשיחה הנ"ל.

וב'באר בשדה' מוצאים ג"כ דברי הסברה (עפ"י דרכו בפירש"י) על פעולת גזירת "להשמידו" שעל אהרן בכילוי בניו - אחרי שגם בלי זה נתחייבו מיתה בידי שמים על חטאתם.

וז"ל בא"ד: ולפי שעשה אהרן את העגל נגזר עליו כילוי בנים שלא יאריכו ימים בזכותו (רק) כשיתחייבו בניו מיתה בידי שמים, ימותו, ולא יגין עליהם זכותו.