נחלת הר חב"ד, אה"ק
ויקרא ט, כד "ותצא אש גו' ותאכל על המזבח גו' וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".
והנה כמדומה שחוץ מתיבת "וירונו" כאן ותיבת "הרנינו" בהאזינו (דברים לב, מג) אין יותר תיבת רנה בתורה, ולכאו' תוכן תיבת רנה הוא שבח (כתרגומו שבפ' שמיני כברש"י, ועד"ז בהאזינו שבשתיהם תרגם "שבחוי") הקשור עם דבור על תוכן מסוים. וכמו "ותעבור הרנה במחנה", ששם הכוונה על הדבור (עצמו), ועד"ז בש"ס "היו מרננים אחריו", שהכוונה דבור שנמשך, שבזה דומה לשירה, ודומה לזה הוא ענין "קלוס", שהיא שירה של דבור, ויש לשבח ויש לגנאי, "ללעג ולקלס", ולאידך "לעלה ולקלס כו'", וכן (כנראה) יתכן גבי רנה.
ועפי"ז מה שכתוב כאן וירונו, ששבחו את ה' בשירה וביחד עם זה אמרו דברי שבח, ואולי הפי' ששבחו על הטובה שה' כפר להם על עון העגל וכיו"ב.
ומה שכתוב ויפלו על פניהם, לכאורה אין לזה קשר כ"כ עם וירונו, שלא מצאנו דברי שבח ארוכים עם נפילת אפים, ואולי נפלו על פניהם מרוב התרגשות, ואח"כ שרו כו'.
ובמלכים א יח, לט כתיב "וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים גו'". - הנה גם כאן משמע כשראו את הנס (שזה בדומה לגילוי שכינה) נפלו על פניהם, וכדפי' במצו"ד "להשתחוות לה'", ומה שכתוב ויאמרו ה' הוא האלקים גו' יתכן שאמרו את זה כשנפלו שכך משמע מפשוטו של מקרא, שבדברי שבח קצרים מתאים לומר כשנופלים, וע"ד סדר העבודה ביוהכ"פ והיו כורעים, ומודים ואומרים בשכמל"ו. אבל דברים יותר ארוכים מסתבר שאמרום לאחר שקמו או לפני שנפלו.
ויש לומר בדרך אפשר ש"וירונו" קאי בעיקר על האש שירדה מן השמים, ו"ויפלו על פניהם" קאי בעיקר על וירא כבוד ה' אל כל העם.
דמצינו כו"כ פעמים בתורה שכשהי' גילוי שכינה נפלו על פניהם, החל מאברהם אבינו ע"ה (בראשית יא, ג) ויפול אברם על פניו וידבר איתו גו', ופירש"י (בד"ה ויפלו אברם על פניו) ממורא השכינה שעד שלא מל לא הי' בו כח לעמוד ורוה"ק נצבת עליו כו'. אמנם אין כ"כ ראי' מאברהם, ששם זה לא בא כענין השתחוואה להכנעה, אלא מפני שאין בו כח כו'.
ועד"ז נאמר בשמות ג, י ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, דכשהי' גילוי שכינה ביטא זאת בהסתרת פניו מרוב יראה.
ועד"ז יש לפרש במה שנאמר בפ' משפטים (שמות כד, יא) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, ופירש"י היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתי' כו', שלכן מספר ש"לא שלח ידו" ומפרש רש"י "מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד", שגם כאן משמע שכשיש גילוי שכינה (כמו שכתוב לעיל פסוק י' "ויראו את אלקי ישראל גו'") היו צריכים ליפול על פניהם מתוך כניעה ומורא ופחד.
ועד"ז מצינו בפ' תשא (לד, ח) וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו, ופירש"י בד"ה וימהר משה - "כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה מיד וישתחו".
ועד"ז יש לומר בדרך אפשר גם כאן שהיו שני דברים: א. וירא כבוד ה', שבפשטות הכוונה שירד הענן לשם, כדפירש"י בכמה מקומות, ובבשלח (שמות טז) "והנה כבוד ה' נראה בענן" ועוד שזה גרם להם ליפול על פניהם. ב. ותצא אש מלפני ה' גו' - שזה גרם להם לומר שירה, וכמובן שהשירה היתה על ב' הדברים, אלא שכנ"ל - בדא"פ - יתכן לומר שמקודם נפלו על פניהם מכבוד ה' שנראה להם, ואח"כ קמו ושרו שירה.
ומה שהקדים הכתוב את וירונו לפני ויפלו על פניהם י"ל (שכיון שהתורה הסמיכה ענין ותצא אש לויבא כבוד ה', וכשכבר דבר) בענין האש, הסמיך ענין וירא העם (את האש) וירונו, ואח"כ השלים הענין שהי' עוד לפני זה ויפלו על פניהם1.
ויש כו"כ דוגמאת לזה בתורה, ואחת מהן (ויקרא א, טו) "ומלק את ראשו והקטיר המזבח ונמצה דמו על קיר המזבח". ומפרש רש"י בד"ה ומלק והקטיר ונמצה - "אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה כו'", ופשוטו של מקרא מפורש הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר.
שגם שם יש לבאר בדרך אפשר, למה לא נאמר בפסוק כפי הסדר, ומלק את ראשו ונמצה ואח"כ והקטיר, אלא שי"ל שכיון שמדבר על מליקת הראש, גומר מה לעשות עם הראש שמלק עכשיו ואומר והקטיר המזבחה, ואח"כ מסיים את העבודה שבזה שצריך להיות ונמצה דמו על קיר המזבח (עוד לפני ההקטרה).
1) ומה שמסמיך ותצא אש לוירא כבוד ה', א. יתכן שכך הי' - כפשוטו, שמיד שוירא כבוד ה' הי' ותצא אש. ב. אפי' אם נאמר שכשהי' וירא כבוד ה' - נפלו על פניהם, ורק אח"כ יצאה אש, לא קשה למה כתבה התורה ביחד, שכן הם שני דברים שנעשו מהשמים וראוי להסמיכם וכבכו"כ מקומות ונתבאר גם כאן להלן.
תושב השכונה
בפירש"י ד"ה הנותרים (שמיני י, יב): מן המיתה, מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר, ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואין השמדה אלא כילוי בנים, שנאמר ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא.
מכך שאין שום הבהרה בפירש"י בנוגע לקושי' שעולה ע"פ דבריו מיד בהשקפה ראשונה - שהרי נאמר "לא יומתו בנים... איש בחטאו ימותו" (ובני אהרן היו אז גדולים).
הנה מזה משמע שזהו מפני שמבואר בדרך ממילא ע"פ פירש"י ד"ה ותצא אש (שמיני י, ב): ר"א אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה ... רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו ... משל למלך שהי' לו גן בית וכו' - שנתקיים בהם "איש בחטאו ימותו".
אלא שיחד עם זה, ולמרות חטאם הנ"ל, היו נשארים בחיים אם לא הגזירה "להשמידו" כלפי אהרן.
ויובן זה ע"פ ביאורו של כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חלק יב שמיני (א) בפירש"י ד"ה ותצא אש הנ"ל בטיב חטאם של נדב ואביהוא.
שאין צריך לומר עפ"י דעת ר' ישמעאל ששתויי יין נכנסו למקדש הרי זו אזהרה שעדיין לא נצטוו עלי' וזקוקים למשל כדי להבין טיב החטא, משל למלך שהי' לו בן בית וכו' (עיין שם), אלא גם לר"א שסיבת מיתתם היתה שהורו הלכה בפני משה רבן "היתה העבודה כשלעצמה עבודה קדושה אלא משום שהי' חסרון לפי ערכם ומעלתם באופן הנהגתם בעבודה זו לכן "ותאכל אותם וימותו"", עכ"ל מהשיחה הנ"ל.
וב'באר בשדה' מוצאים ג"כ דברי הסברה (עפ"י דרכו בפירש"י) על פעולת גזירת "להשמידו" שעל אהרן בכילוי בניו - אחרי שגם בלי זה נתחייבו מיתה בידי שמים על חטאתם.
וז"ל בא"ד: ולפי שעשה אהרן את העגל נגזר עליו כילוי בנים שלא יאריכו ימים בזכותו (רק) כשיתחייבו בניו מיתה בידי שמים, ימותו, ולא יגין עליהם זכותו.
תושב השכונה
פירש"י הנ"ל ד"ה הנותרים (שמיני י, יב): יש לו שייכות ישירה ומכרעת בנוגע לשאלה שהתייחסתי אלי' מבין כמה שאלות שהאריך והרחיב בהם הרב וו.ר. בנוגע לעונש כרת בפירושי רש"י בכ"מ, בגליונות תשצח, תת, תתה.
בקובץ תשצח (י"ל לחג השבועות תש"ס) הקשה הרב וו.ר. (בין השאר) על פירש"י בפ' אחרי ד"ה נכרת (יז, ט): "זרעו נכרת וימיו נכרתין", ובקובץ תת (י"ל לג' תמוז תש"ס) הצעתי מענה על עיקר שאלתו בפירש"י הנ"ל, ובקובץ תתה (י"ל לש"פ נח תשס"א) הקשה ע"ז הנ"ל מכמה צדדים.
ואעתיק מדבריו שבקובץ הנ"ל:
"אחת מהשאלות שכתבתי בקובץ תשצח הוא על מה שפירש"י בפרשת אחרי ד"ה ונכרת "זרעו נכרת וימין נכרתין". לכאורה עיקר החידוש כאן הוא שגם זרעו נכרתים, ולפי זה הי' לו לרש"י לומר בקיצור "לרבות זרעו" או "גם זרעו נכרתים". ועל כל פנים הי' צריך להיות הסדר ברש"י בהיפוך, דהיינו "ימיו נכרתין" ואחר כן ש"גם זרעו נכרתין"".
ואחר כך המשיך להעתיק התירוץ שכתבתי - שהענין הוא להיפך, שהעיקר הוא שזרעו נכרת. זאת אומרת שההמשך שלו תוך עם ישראל, שזה ע"י זרעו, נפסק. ועל זה הקשה, אם זרעו יכרתו והוא לא יכרת הרי נשאר שמו קיים תוך עם ישראל (ולא רק ע"י המשך, אלא) בזה שהוא עצמו עדיין קיים.
וממשיך "ועוד שזה שזרעו נכרתון בכלל, זה חידוש גדול שהרי זרעו מה חטאו וגם כתיב ... "איש בחטאו יומתו"".
ועוד טוען שם: הרי בפסוק נאמר "... ונכרת האיש ההוא מעמיו", ואיך יכולים לפרש בפשטות (שעיקר) כוונת הפסוק אינו לאיש שעשה העבירה בפועל ("האיש ההוא"), אלא לבניו.
ונראה לי שע"י פירש"י ד"ה הנותרים הנ"ל יש להסיר טענותיו הנ"ל. - דזה שנאמר "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" מתקיים ה"להשמידו" ע"י מיתת בניו גרידא ואהרן נשאר קיים (ולא נגע בימיו ושנותיו).
ועפ"ז יש להבין שאין לתמוה כשעונש כרת מתקיים בעיקר בזה שזרעו נכרת.
ואולי יש גם להבין עפ"י הנ"ל זה ששאל למה המתין רש"י לפרש זה עד פרשת אחרי והלא כבר נאמר העונש של כרת כמה פעמים לפני זה. די"ל שרק אחרי שרש"י אמר מה שאמר בד"ה הנותרים בפרשת שמיני, בא עם פירושו בפ' אחרי על "ונכרת האיש ההוא", שזה מתקיים ראשית כל ע"י כריתת זרעו.
ואולי יש גם להבין עפ"י הנ"ל זה שהוסיף לשאול שם למה אין רש"י מפרש שהמדובר בד"ה ונכרת בבנים קטנים שמתים בעון אביהם, שהרי בנוגע לגדולים נאמר "איש בחטאו יומתו". שע"פ מה שנתבאר לעיל בקשר לפירש"י הנותרים, ובפרט לפי ביאורו של ה'באר בשדה שהעתקתי קצת מדבריו שם, הרי בנים קטנים דוקא אינו מוכרח מצד "איש בחטאו יומתו".
ויה"ר שנזכר כולנו יחד להיעוד "ובלע המות לנצח", "והקיצו ורננו שוכני עפר", א"ס.
תושב השכונה
בקובץ הערות וביאורים גליון תתטו [לש"פ צו - שבת הגדול, ע' 102] הבאתי פירש"י בפ' יתרו ד"ה אתם ראיתם (יט, ב): לא מסורת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים על כמה עבירות היו חייבים לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי אלא על ידכם, עכ"ל. ושאלתי שם כמה שאלות.
אחת השאלות ששאלתי שם היא: שאולי הטעם מה שלא נפרע הקב"ה על העבירות שבידם עד עתה הוא מפני שלא נתמלאה סאתם עדיין, וכמו שפירש"י בפרשת לך לך ד"ה כי לא שלם עון האמורי (טו, טז) "...שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה".
ואולי אפשר לתרץ שזה גופא משמיענו הכתוב שהגם שנתמלאה סאתם קודם לכך, המתין הקב"ה ולא פרע מהם אלא לאחר שנזדווגו לישראל.
ועוד יש לתרץ עפ"י מה שפירש רש"י בפרשת וירא בד"ה העיר הקרובה (יט, כ): קרובה ישיבתה, נתיישבה מקרוב לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין ומה היא קריבתה מדיר הפלגה ... הרי מדובר הפלגה עד כאן נ"ב שנה וצוער איחרה ישיבתה אחר ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא נ"א. עכ"ל.
הרי רואים מזה שנתמלאה סאתם של סדום בנ"ב שנה. וצוער לא נתמלאה סאתם מפני שעדיין לא ישבו בה נ"ב שנה.
ובעוד שנה הי' נתמלאה סאתם גם של צוער הגם שלא נתפרש בכתוב מה היתה רשעתם של אנשי צוער.
ואם כן, לפי זה, מצרים שכבר נתיישבה כמה מאות שנה, ושהיו שטופי זימה, כמו שפירש"י בפרשת וירא ד"ה הנה ארצי לפניך (כ, טו), בודאי כבר נתמלאה סאתם גם קודם שנזדווגו לישראל.
אבל ראיתי במשכיל לדוד על פירש"י, וז"ל: וליכא למימר דלא נפרע להם עד ההיא שעתא משום דאכתי לא נתמלא סאתם דהא בזמן איבודם נמי לא היתה מלאה כדכתיב לעיל בפ' ויחד יתרו שכן מוכח ממה שלא קרב זה אל זה כל הלילה שלא אמרו מלאכי השרת שירה ואפשר לומר שגם זה בכלל אתם ראיתם כלומר מראות אלקים וראיתם שבטל השיר באותו לילה דמוכח שלא נתמלאה סאתם, וממילא קשה מ"ש ההיא שעתא דנפרע מנייהו טפי מכמה זימני' מקמי הכי שהיו חייבים על כמה עבירות אלא מוכרח בשביל כך, עכ"ל.
וקשה קצת להבין דבריו.
ואולי במקום שכתב "שכן (מוכח ממה שלא קרב)" צריך להיות "וכן מוכח וכו'".
ואולי אפשר לומר בכוונת דבריו שלכתחילה מביא ראי' שעדיין לא נתמלאה סאתם ממה שויחד יתרו, ואילו כבר מלאה סאתם לא הי' יתרו מצטער. ואחר כך מביא עוד ראי' ממה שלא אמרו מלאכי השרת שירה.
אבל כבר כתבתי לעיל שלכאורה צריך לומר שכבר נתמלאה סאתם, ואעפ"כ המתין הקב"ה מליפרע מהם עד שנזדווגו לישראל.
Download PDF