הובא בטוש"ע סי' תעז שגם באכילת אפיקומן צריך הסיבה, ובשו"ע אדה"ז סי' תעז ס"ד מביא שתי דיעות: "האפיקומן צריך לאוכלו בהסיבה וי"א שא"צ", וב'הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כתב שהשיטות שס"ל דצריך לאוכלו בהסיבה זהו שיטת הרא"ש בע"פ סי' כ, וכן הגהות מיימוני שכתב שצריך לעשות הסיבה באכילת כזית ראשונה מצה כשמברך על אכילת מצה וגם באכילת אפיקומן דתרוייהו לשם מצה, וכן סב"ל להתוס' בפסחים - קח, א ד"ה מאי דהוה.

והשיטות שסב"ל שא"צ לאוכלו בהסיבה - זהו שיטת הרמב"ם, וכ"כ במ"מ לשו"ע אדה"ז שכ"ה משמעות דברי הרמב"ם בהל' חומ"צ פ"ז ה"ח ופ"ח ה"ט, שכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' חומ"צ ה"ח שצריך הסיבה רק באכילת מצה ושתיית ד' כוסות, ובפ"ח ה"ט כתב הרמב"ם בזה"ל "ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ובזמן הזה אוכל כזית מצה", עכ"ל. ומכך שהרמב"ם אינו כותב שצריך הסיבה לא בקרבן פסח ולא באפיקומן [וא"א לומר שבזמן ביהמ"ק לא היה מציאות של הסיבה כמ"ש הגר"א, דהרי ידוע מה שכותב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בהגדה, שהרמב"ם מביא גם הקושיא של צלי וגם הקושיא של מסובין הרי דהיו שואלין גם מסובין בזמן שביהמ"ק היה קיים, וא"כ גם שבהימ"ק היה קיים היה דין הסיבה], ומזה שהרמב"ם כותב שדין הסיבה הוא רק באכילת מצה ושתיית ד' כוסות, משמע שא"צ הסיבה באכילת קרבן פסח ואפיקומן. וכ"כ הפר"ח בסי' תעז ס"ק א שהרמב"ם סובר שא"צ הסיבה באכילת אפיקומן, וצלה"ב סברת הרמב"ם שא"צ הסיבה לא באכילת פסח ולא באכילת אפיקומן1.

והנה כתב הב"ח בטור סי' תעה בפשטות גבי כריכה שצריך הסיבה בד"ה כתב אחי ר' יחיאל וז"ל "וכן עיקר דכיוון דבזמן שביהמ"ק היה קיים היה צריך הסיבה משום פסח שהוא זכר לחירות כמ"ש על מצות ומרורים יאכלוהו, אלמא דאכילת הפסח היא העיקר ממילא בזה"ז כמי בעינן למיעבד זכר לאכילת פסח2", ומשמע מדברי הב"ח שקרבן פסח אכלו בהסיבה, אבל הב"י כותב שהא דבכריכה צריך הסיבה הוי מצד כזית המצה.

והנה בשו"ע אדה"ז בסי' תעב סי"ד כתב וז"ל: "אימתי צריך להסב בשעת אכילת כזית שמברך עליו על אכילת מצה ובשעת אכילת הכריכה מצה ומרור ובשעת אכילת אפיקומן3 ובשעת שתיית ד' כוסות, לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה וחירות", וממשיך כלשונו "והאפיקומן והכריכה הם זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות לפיכך הם צריכים הסיבה דרך חירות" עכ"ל.

והנה אדה"ז אינו כותב כמו הב"ח מצד שהפסח עצמו נאכל בהסיבה, אלא כתב שנאכל דרך חירות, ומשמע ששיטת אדה"ז שקרבן פסח לא היה נאכל בהסיבה מצד שהוא עצמו נאכל דרך חירות, וצלה"ב סברתו.

ונמצא שיש כאן ג' שיטות. א. שיטת הב"ח שכל דבר ששייך לחירות צריך הסיבה כולל קרבן פסח. ב. שיטת אדה"ז (אליבא דהשיטות שהאפיקומן וכריכה צריך הסיבה) שקרבן פסח א"צ הסיבה, אבל כריכה ואפיקומן צריך הסיבה מצד שהם זכר לפסח שנאכל דרך חירות. ג. שיטת הרמב"ם שגם אפיקומן א"צ הסיבה4 רק אכילת מצה וד' כוסות וצ"ל סברת פלוגתתם.

ואפשר לומר ששיטת אדה"ז היא שהיות והפסח נאכל צלי לכן א"צ הסיבה, וכן מבואר בלקו"ש חל"א עמ' 53 (הובא בשער המועדים עמ' רעח ורעט) שמבאר שם (מה שמבואר בלקו"ש חי"א בענין הסיבה) שיטת הרמב"ם ואדה"ז, שיש שני דינים בהסיבה: א. חיוב כללי בפ"ע שהאדם צריך להסב דרך חירות, וכלשון אדה"ז "יכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים". ב. הסיבה נעשית דרך תנאי במצות אחרות של פסח, באופן שע"י אכילת מצה (לדוגמא) בהסיבה מקיימים שני דינים - 1. החיוב כללי דהסיבה. 2. קיום מצוות אכילת מצה בשלימות. וממשיך שם בהשיחה שהמקור לזה - ענין הב' דינים בהסיבה לרמב"ם, שדין הסיבה (דרבנן) הוא דין תורה "צלי" שבקרבן פסח דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ע"כ.

וא"כ רואים מפורש מהשיחה שכל המקור של הסיבה הוא מהדין של "צלי" ואם אוכלים "צלי" א"צ הסיבה כי כל הדין של הסיבה שזה מראה על פעולה של חירות שצריך להדגיש באכילת מצה וכיו"ב, ו"צלי" זה עצמו פעולה של חירות, כמש"כ בהמשך השיחה שההסבר שאוכלים "צלי" כמ"ש בסי' החינוך בזה"ל "מבואר בזה שניצטוינו לאכול צלי דווקא הוא לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומוטעם, ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחירות, כ"ש וק"ו ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושררות".

ולפי"ז ניתן להסביר מ"ש בשו"ע אדה"ז בסי' תעב סי"ג "והאפיקומן והכריכה הם זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות לפיכך הם צריכים הסיבה", הכוונה שהפסח נאכל צלי וזה גם פעולה של חירות, ואדרבה לפי השיחה שהבאנו לעיל כל דין הסיבה דרבנן נלמד מ"צלי" דאורייתא, ולכן האפיקומן והכריכה צריכין הסיבה מצד שהפסח נאכל דרך חירות "צלי" שזה הפעולה של חירות, ולכן גם במצה שזה במקום הפסח באפיקומן או בכריכה שנאכל עם הפסח צריך הסיבה.

ולפי שיחה זו אפשר להסביר גם שיטת הרמב"ם שא"צ הסיבה גם באפיקומן, דהנה כזית מצה של אפיקומן הוא במקום הפסח, כמו שהבאנו לעיל מהרמב"ם בפ"ח מהל' חומ"צ ח"ט "ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ובזמן הזה אוכל כזית מצה".

דהנה הפסח נאכל על השובע, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' קרבן פסח ה"ג "מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע" ע"כ. ואכילת שובע הוא גם דרך חירות כמ"ש אדה"ז בסי' תעז ס"א בזה"ל: "בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין הפסח בסוף כל הסעודה כדי שיהיה נאכל על השובע", דהיינו שהפסח יהא גמר כל השביעה כדי שיהיו נהנין באכילתו ותחשב להם שאכילת כל הקדשים צריך להיות דרך חשיבות וגדולה, שנאמר "קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה" כלומר לגדולה וחשיבות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים. ע"כ.

וכן מבואר בשיחה שהבאנו לעיל שמבאר שיטת הרמב"ם בקרבן חגיגה לגבי צלי, דכתב שם בשיחה דאכילה על השובע היא אכילה חשובה כדרך שהמלכים אוכלין, ונמצא שדין אכילת הפסח "על השובע" היא חלק מזה שאכילתו צ"ל באופן דדרך חירות ושררה.

והיות והמצה של אפיקומן היא במקום הפסח, כמ"ש הרמב"ם בהל' חומ"צ פ"ח ה"ט ואפיקומן הוא גם נאכל על השובע5 (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תעז שם ס"ג], וא"כ לפי הרמב"ם זה שנאכל על השובע הוי גם דרך חירות ולכן א"צ הסיבה באפיקומן.

אבל השיטות שסב"ל שאפיקומן צריך הסיבה כמו הרא"ש והגמ"י, הם סוברים ששונה פעולה של חירות כמו "צלי" מפעולה של חירות שנאכל על השובע, שפעולה של חירות של "צלי" דומה להסיבה כי הסיבה זו פעולה שכולם רואים שעושה דרך חירות, וכן גם "צלי" כולם רואים שזה פעולה של חירות, כלומר שזה פעולה של חירות, וזוהי פעולה של חירות שנראית לכל, משא"כ נאכל על השובע אין זו פעולה שנראית לכל שזהו דרך חירות, אלא דהוא רק בהרגשתו של האוכל, ולכן סוברים שיטות אלו כמו הרא"ש והגמ"י שצריך לעשות פעולה או דבר שנראית לכולם שזה דרך חירות כמו הסיבה או "צלי", ולכן אפיקומן צריך הסיבה.

כלומר שהרמב"ם ס"ל שעיקר דין חירות של הסיבה תלוי בהרגשתו, ולא כל כך שיהיה פעולה שנראית לכולם שזה דרך חירות, ולכן סובר הרמב"ם שאפיקומן א"צ הסיבה מצד שנאכל על השובע, ובהרגשתו הוא מרגיש חירות, אבל שאר השיטות סוברים שצריך פעולה שנראית לכולם כמו צלי והסיבה, משא"כ נאכל על השובע לא נראה לכולם אלא רק בהרגשתו של האדם.

אבל שיטת הב"ח שסובר שגם אכילת קרבן פסח צריך הסיבה, הנה שיטתו היא שהסיבה הוא דין חיוב בפני עצמו בנוסף לצלי, ונאכל על השובע, כלומר שבנוסף לזה צריך לעשות עוד פעולה של חירות - הסיבה.

ומענין לענין באותו ענין, הנה בהע' ומ"מ להרה"ג הרמ"ש אשכנזי שליט"א מד"א דכפר חב"ד מעיר על מה שכתב אדה"ז בסי' תעב סי"ד "אימתי צריך להסב והאפיקומן והכריכה הם זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות לפיכך הם צריכים הסיבה דרך חירות". ומעיר שם דבסי' תעב ס"כ כתב הטעם שצריך הסיבה בכריכה מטעם המצה (כמו שהובא לעיל מהב"י), היות ואליבא דהלל שלא היה אוכל מצה קודם כריכה ובמצה שבכריכה זו הוא יוצא ידי חובתו והיה צריך להסב באכילתה, "לפיכך גם אנחנו צריכים להסב, וכן עיקר כמו שנת' בסי' תעב", עכ"ל, ומעיר שבסי' תעב סי"ד מבואר שהטעם שצריך להסב בכריכה הוא מטעם קרבן פסח שנאכל דרך חירות. ובסי' תעה מבואר שזה מטעם אכילת מצה.

ואפשר לבאר שהיות שבסי' תעה ס"כ מביא גם הדיעה דבכריכה זו6 י"א שא"צ הסיבה "כיון שאוכלין בו מרור ומרור א"צ הסיבה", וא"כ למה מכריע אדה"ז כאן שבפועל צריך הסיבה, ולכן מוסיף בסי' תעה "כמו שנתבאר בסי' תעב" - לומר ששם בסי' תעב כותב בפשטות שהפסק הוא שצריך הסיבה בכריכה, וההסבר שהיות ובכריכה יש דבר נוסף חוץ מאכילת מצה, קרבן פסח שהיה נאכל דרך חירות, וא"כ יש שני דברים שמצידם צריך הסיבה - א. מצד אכילת מצה. ב. מצד קרבן פסח שנאכל דרך חירות, ולכן נפסק בסי' תעב שבפועל צריך הסיבה בכריכה7.

וכן בכלל צ"ע מה יהי' הדין בפסח שני - האם יצטרכו לאכול בהסיבה את הקרבן פסח, אליבא דהב"ח. וכן את המצות (שאוכלים "על מצות ומרורים") אליבא דשאר השיטות.