1) ועי' באנצי' תלמודית ערך אכילת אפיקומן שזוהי שיטת הירושלמי בזה.

2) ואולי כוונתו כמו שנבאר לבסוף שיטת אדה"ז להדגיש שבכריכה יש ב' דברים שצריך הסיבה, גם מצד פסח וגם מצד מצה, וצ"ע. וכן צ"ע שלא ראיתי שהובא שיטת הב"ח שבקרבן פסח צריך הסיבה.

3) כאן כותב אדה"ז לשיטות שבכריכה ובאפיקומן צריך הסיבה, כי בסי' תעח בכריכה ובסי' תעז באפיקומן מביא גם הדיעות שא"צ הסיבה.

4) וכ"כ הפר"ח בסי' תעה ס"ק א' שסובר הרמב"ם גם בכריכה שא"צ הסיבה.

5) ומדוייק שם מ"ש הרמב"ם שאוכל המצה בסוף סעודתו.

6) ובמ"מ על שו"ע אדה"ז מבאר שזוהי שיטת הרמב"ם שבכריכה א"צ הסיבה - מדהזכיר רק אכילת מצה וד' כוסות, ואינו מזכיר בכריכה שצריך הסיבה ועיין בהערה 4.

7) ומה שבכריכה הרמב"ם סובר גם שא"צ הסיבה כמו שהבאנו בהערה 4 ו5 - הוא, כי שיטת הרמב"ם הוא דמה שעושים זכר למקדש א"צ הסיבה, או מצד המרור, ועיין בפר"ח סי' תעה, ועדיין צ"ע.

עמ"ש בהגש"פ "ואח"כ יקח האפיקומן ויחלקו לכל בני ביתו, לכ"א כזית..." - כתב כ"ק אדמו"ר בפיסקא צפון כו' כזית: "בשו"ע (תע"ז ס"ג) כתב: ולכתחילה טוב לאכול שני זיתים, אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וכ"ה מנהג בית הרב".

פי' ישנן שתי דעות: שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח או שהוא זכר למצה שנאכלת (עם הפסח) על השובע, ולצאת ידי שתיהן טוב לאכול ב' זיתים.

והנה הגם דמקור אדמה"ז מהמג"א שהביא הלכה זו מהמהרי"ל, מובן בפשטות דכוונת אדמה"ז (והמג"א) ליקח עוד זית הוא לעשות עוד זכר, ואין כוונתו שיקחו עוד כזית משום "חביבות" מצות אפיקומן שיהיה בו "כדי שביעה" כלשון המהרי"ל (וכפי שהביא הט"ז), ואע"פ שהמג"א מביא מהמהרי"ל (וכבר הקשו על זה) צריכים לומר דסובר כמותו אבל לאו מטעמיה אלא מטעם הב"ח דפירש כאן ובסי' תעג דאוכלים כזית א' זכר לפסח וכזית א' למצה הנאכלת עם הפסח ("ולא סגי בכזית א' לאפוקי נפשיה מפלוגתא" ב"ח כאן)1.

והנה הרבי ממשיך בפיסקא (לאחרי הסוגריים): "ולא תיקנו לדיעה השני' זכר גם למרור הנאכל על השובע, כיון שבזמן שאין פסח חיובו רק מדרבנן (ראה ב"ח סתע"ז. דו"פ שם)". עכ"ל.

ויש להעיר דלכאו' פי' וכוונת הרבי אינו ממש כפירוש הב"ח (ולכן כתב "ראה ב"ח" שלומדים ממנו נקודה אבל אין הפי' כמותו). דהנה הב"ח כתב בתי' לקושיא למה אין עושין זכר למרור שהיה נאכל עם הפסח או לכרוך המצה אתו "...דמצה דוקא שהיא דאורייתא אוכלין באחרונה לשם חובה זכר לאכילת מצה הנאכלת עם הפסח אבל מרור וחרוסת שהוא דרבנן אין חיוב לאכלה באחרונה כל עיקר", "דלהרא"ש אין אכילה זו אלא זכר לפסח ולא לשם חובת אכילת מצה ולפרשב"ם היא משום חובת מצה הנאכלת עם הפסח ע"כ צריך ב' זיתים ולא סגי כזית א' לאפוקי נפשיה מפלוגתא", דמדגיש דכונת כזית ב' הוא לצאת ידי "חובת מצה" לשי' הרשב"ם באחרונה ("זכר למצה הנאכלת עם הפסח" לשון הרשב"ם), ולכאו' אם זהו כוונת מג"א ואדמה"ז הוי להו לפרש יותר - שיכוונו לצאת ידי חובת מצהבכזית זה לצאת לפי שיטת הרשב"ם, ולא מצינו שיאמרו כן2.

יתירה מזו: בסי' תעה כתב המחבר ס"א שלא ישיח בין ברכת אכילת מצה לאכילת כריכה כדי שתעלה ברכת א"מ וא"מ גם לזה ולא כתבו כן בנוגע לצפון. עוד: אדמה"ז בסע' יח שם כתב ש"חומרא יתירה הוא"3. עוד: בסעי' כב שם כתב שגם אם אוכלים מרור לטיבול ראשון אין יי"ח מרור בזה כיון שהמצוה "לכתחילה שלא לצאת י"ח מרור קודם שיצא י"ח מצה שנא' על מצות ומרורים", וכן בסי' תפב ס"ב כתב (דאם יש לו מצה שמורה משעת לישה לאפיקומן) דיש לו להשתמש עם שמורה משעת קצירה לצורך מצת מצוה, וא' הנימוקים הוא: "כדי לצאת י"ח מצה קודם שיצא י"ח מרור...". ואם סובר כאן שהזכר למצה הנאכלת עם הפסח כהרשב"ם דאז היה יי"ח עם מצה האחרונה, א"כ יצא דיי"ח מרור לפני שיי"ח מצה, וא"כ הוי ליה לפרש שלא יסתור להלכות הנ"ל4.

ובכללות דברי הב"ח אינו מובן כ"כ (שכתב שגם לשיטת הרשב"ם אין ענין לעשות זכר למרור שהוא רק מדרבנן): מה לנו ולזה שמרור הוא רק מדרבנן הרי כיון שלרשב"ם לא יצא בחובת מצה עד האפיקומן א"כ מן הדין היה לו לאכול מרור אז כיון דאין לצאת יי"ח מרור (גם אם היא מדרבנן) לפני אכילת מצה.

ונראה לומר לפי כל הנ"ל: שהרבי לומד בכוונת המג"א ואדמה"ז דיש לחשוש לדיעה שיש לעשות זכר למצה הנאכלת על השובע. והיינו: דבאמת יוצא י"ח מצה בראשונה (ולכן יי"ח מיד לאחריה קודם אפיקומן) אלא שיש דין נוסף (לשיטה אחד) לעשות זכר למצה הנאכלת עם הפסח על השובע.

בפשטות היה נראה לומר דהכוונה הוא זכר לקיום מצה ב' והוא קיום מצה ביחד עם פסח והוא ע"ד דברי הגר"ח. ועוד: דישנם ב' חיובים במצה בזה"ב, א - מצה בפ"ע "בערב תאכלו מצות", ב - "ומצות על מרורים יאכלוהו".

אבל לכאורה לא נראה כן בדיוק דבריו: (בנוסף ע"ז שלא הזכיר זה בדבריו ושלפי דבריהם לא היה צריך כזית במצה שעם הפסח ואנו אוכלים כזית ב', לא כתב הרבי) שהשיטה הב' היא לעשות זכר "למצה הנאכלת עם הפסח" כשלעצמו, אלא כתב שהזכר הוא למצה "הנאכלת על השובע" (וכתב "עם הפסח" בסוגריים) והא דכתב (אדמה"ז ומג"א) שהוא זכר ל"מצה הנאכלת על הפסח", הוא סימן על מעלת המצה: דכמו שהפסח הנאכל לבסוף מעלתה ש"נאכל על השובע" שהוא דרך "חשיבות וגדולה" ויהיו "נהנין באכילתה" (ל' אדמה"ז ס"א על פסח), כמו"כ המצה הנאכלת על הפסח יש באכילת מצה המעלה שאוכלו בדרך חשיבות וגדולה. (ואף דאין מוצאים דין ד"למשחה" לגדולה בשאר מצות מ"מ כיון שבזמן המקדש היו אוכלים המצה באופן ד"למשחה", הרי דבתור זכר יש לאכול המצה היום בענין זה).

ובמילא (אם ענין מצה זו לזכר מצה הנאכלת עם הפסח היינו עצם אכילתה בתור מצוה אז מסתבר דזכר זה עניינו הוא כשאוכל המצה לחובת מצה5, אבל כיון דעושים זכר לפרט של אכילת מצה במקדש, והיינו אכילת שובע) מסתבר לומר דענין זה אין הוא לצאת חובת מצה כיון שאין חובת מצה שיאכל "לשובע" אלא מסתבר דהוא דין נוסף לעשות "זכר" לאכול מצה "לשובע" כבזמן המקדש.

ולפי"ז מובן יותר הא דאין עושין "תקנה" זו למרור "הנאכל על השובע": דכיון דהוא רק מדרבנן אין להוסיף זכר על (זכר) מרור דרבנן6. ובמילא מובן שאינו כפשטות משמעות הב"ח ולכן כתב הרבי "ראה ב"ח" דכמו שהב"ח מתרץ לפי סגנונו יש לנו לתרץ לפי סגנון הרבי.

(ונראה לומר שדברי הרבי דהדגשת אכילת מצה האחרונה ועניינה הוא משום "נאכל על השובע" (דלכאו' לפי הנ"ל אינו כדברי הרשב"ם שהוא מדגיש דיוצא י"ח באחרונה ולא בראשונה, וכן אינו כהמרדכי בסדר פסח דשיטתו נראה ע"ד הרשב"ם ועד"ז ספר המנהיג הל' פסח סי' פו דלעיל נראה דהולכים בסגנון הרשב"ם). - הנה נראה קצת שזה מתאים יותר לפי סגנון התוס' קכ, א ד"ה באחרונה דנראה שהם מסתפקים אם (אוכל כזית הראשונה ובאחרונה) אם "עיקר המצוה" באכילה ראשונה או באכילה אחרונה וסגנון התוס' במעלת אכילה האחרונה היא ד"לאוכלו על השובע ולהיות טעם מצה בפיו", דישנם ב' מעלות: אכילה על השובע וגם שיישאר טעם מצה בפיו ולא הזכירו שעניינה הוא "זכר למצה הנאכל עם הפסח".

ובזה גופא נסתפקו: אם משום מעלות אלו הרי זה "עיקר המצוה" או עיקר המצוה בראשונה (שאוכלו לתיאבון) ובמילא נאמר ד"יישאר טעם מצה בפיו" (ולכאו' כן "אכילה על השובע) הוא מעלה נוספת. אמנם לפי דבריהם אם אין לו אלא כזית א' אוכלו באחרונה "דטוב לאוכלו על השובע ולהיות טעם מצה בפיו". (והוא ע"ד פסק דין אדמה"ז בסי' תפב). ועדיין צריך בירור רב בראשונים ובלשונותם לברר וללבן הענין כדבעי.

עוד נראה להוסיף בכללות הדבר בדיוק דברי תוס' אלו: דאין צורך למה שאמרנו לעיל דיצטרך לעשות תנאי דאם יוצא לבסוף לא יצא בתחילה ואם לא יצא לבסוף יצא בתחילה: דהוא רק בדבר שבעצם חפצא דמצוה אין שום חידוש בעשייתו אלא חוזר ושונה מה שעשה לפנ"ז, ולדוגמא: קורא ק"ש עכשיו וחוזר וקורא עם הצבור לאח"ז, שאין בעצם חפצא דקריאת הפרשה שום חידוש, בזה צריכים "שיתנה". אבל לענייננו דבתחילה אוכל המצה באופן של מעלת ד"תיאבון" ולבסוף מוסיףבמעלת "אכילה על השובע" אין צורך להתנות שום תנאי בדבר (ולכן לא נזכרה דבר זה בשו"ע) אלא הם המשך א' בקיום אותה המצוה אלא דמקיימה בב' אופנים: א - לתיאבון, ב - על השובע אבל הוא קיום אחד וב' האכילות הם קיום המצוה, אלא השאלה והספק בתוס' היא איזהו "עיקר המצוה" האם אכילתו לתיאבון או אכילתו על השובע. ולזה לא כתב ספר המנהיג לעשות תנאי בדבר, אלא בדרך ממילא אף אם יתרשל בדבר ולא יאכל "על השובע" יצא באכילתו הראשונה. (אבל פשטות דברים אלו הם דלא כשיטת הרשב"ם דלשיטתו לא יי"ח במצה הראשונה).

וגם מובן לפי"ז דאין להיזהר מלהשיח עד גמר אכילת אפיקומן כדי שלא יהיה נפסק בברכה - כיון דגם לשיטה זו כבר קיים מהמצוה באכילתו הראשונה (אף ש"עיקר המצוה" באיכות חשיבות האכילה היא אכילה האחרונה).

1) בדברי הרמ"א בד"מ יש לפרש בב' אופנים: א - כפשטות המהרי"ל דכתב ולכתחילה יקח כביצה והיינו ב' זיתים...", דלכאו' נראה שעניינו הוא שיעור חשוב יותר משאר אכילות (אלא שפירש ששיעורו ב' זיתים), דלא כלשון המג"א ואדמה"ז ליקח ב' זיתים. ב- כמו המג"א: ומפרש דשיעור כביצה ענינו "ב' זיתים", היינו לא שיעור אחיד אלא ב' לקיחות ע"ד המג"א.

2) ע"ד שאומר אדמה"ז בסי' מו ובסי' תפט לענין ק"ש וספה"ע דיתנה, דאם יקרא ק"ש בצבור או לא ישכח מלספור העומר לאח"ז, יהיה הק"ש דעכשיו כקורא בתורה וכן לא יצא בספירה דעכשיו, ואם לא יקרא בזמנו ולא יספור עוד הפעם, ייחשב קריאה וספירה דעכשיו כקריאה וספירה של מצוה. ולכאורה הענין כן לפי דברי ספר המנהיג (שהוא ע"ד שיטת הרשב"ם) בשם הר"י מפנדירא דבזמן הבית היו אוכלים מצה עשירה בתחילה והיו יוצאים מצת חובה בסוף הסעודה (כיון שהיו זריזין לאכול הפסח ולא היו מתרשלין בדבר) אבל אנו שאין לנו עדיין קרבן פסח יש לחוש דילמא יתרשלו, ולכן אוכלים מצת מצוה בתחילה שאם יתרשלו ולא יאכלו לבסוף יימצא שיצאו במצה שאכלו בראשונה. והיינו דהוא ע"ד תנאי: אם יצא בסוף - לא אכל בתחילה לשם מצת חובה, ואם לא יצא בסוף - הרי כבר יצא בתחילה.

3) ראה גם חזון עובדיה סי' מד.

4) ועוד: כללות הלכה בסי' תפב נוטה שאין ענין באכילת האפיקומן לצאת חובת מצה דהרי נימוקי אדמה"ז שמעדיף שמורה לאכילת מצה הראשונה (אם יש שמורה משעת לישה לאחרונה) הוא משום דבזה יוצא ידי חובת מצה לפני מרור, אוכל לתיאבון כו' דנראה פשטות הדברים דעיקר חובת מצה יוצא במצה הראשונה ומצת האחרונה ישנו מעלה נוספת - שנשאר טעם המצה בפיו.

5) היינו או כהרשב"ם בכללות מצות אכילת מצה שיש לאוכלו באחרונה או ככללות דברי הגר"ח ועוד, שהוא חיוב פרטי במצות אכילת הפסח שיאכל מצה ויש לו כל דיני אכילת פסח (כזית על השובע) דגם באכילת מצה ד"על מצות ומרורים" פסח יצטרך כזית (ודלא כשיטת הגר"ח עצמו ולכאו' שיטת זכר יצחק סי' פ') ובכללות אין מסתבר דעושים זכר למצה כשאין היא עצם המצוה אלא תנאי ואופן עשייה דמצות קרבן פסח, ומסתבר יותר זכר זה,אם ישנו מצוה באכילת המצה עצמה שהיתה נאכלת עם הפסח. ובמילים אחרות: אם אין חיוב על המצה שעם הפסח שם חיוב עצמי אלא בתור תנאי לפסח א"כ אין בין דיעה שהזכר הוא לפסח והדיעה שהזכר הוא למצה הנאכלת עם הפסח ולא כלום.

6) והיינו: ע"ד תי' השבלי הלקט לשיטת הרא"ש דאפיקומן הוא זכר לפסח, על הקושיא: למה עשו הזכר עם המצה ולא עם המרור, ותי': שבמרור הרי המרור עצמו זכר ואינו בדין שייעשה זכר לאחרים. אלא שתי' זו "גלאטיק" יותר על פי' הרא"ש (שאין עושין בדבר שהוא זכר לעצמו, שיהיה זכר לאחרים), אבל לפי פי' הראשונים שהאפיקומן הוא זכר למצה שנאכל על השובע, קשה יותר: למה אין עושים זכר על מרור שהיה נאכל על השובע. וע"ז תי' הרבי: שגם בזה יכולים לומר שלא עשו "זכר" (בפרט נוסף באופן אכילתו אז) על דבר שחיובו בכללותה בזה"ז הוא רק מדרבנן.

דא"ג: נראה מקושיית הרבי ששייך לומר "אכילה על השובע" גם באכילת מרור: דאע"פ שהיו יכולים לומר שאכילה חשובה "דדרך מלכים" וגדולה שייך יותר לשאר אכילות ולא אכילת מרור מ"מ נראה שהרבי לומד שגם בזה שייך לומר "אכילה על השובע".

והנה המהר"ז בינגא הקשה למה אין כורכין המרור רק לבסוף שתהא נאכל על השובע כמו בזמן המקדש משום חשש דילמא יאכל הרבה ויהיה אכילתו של המרור אכילה גסה ולא שמיה אכילה ולכן מוטב שיאכל לתיאבון. רואים שגם הוא לומד דשייך המעשה דאכילה על השובע גם באכילת מרור. (אבל הר"ש קלוגער בשו"ת ובחרת בחיים סובר דבמרור יי"ח גם באכילה כזה. ואכמ"ל).