בהתוועדות ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשט"ו (בלתי מוגה) דן כ"ק אדמו"ר זי"ע "בהפטרת פרשתנו מסופר אודות העברת ארון האלקים ע"י דוד המלך מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד, כדרכם - מסופר בכתוב - "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודו חגור אפוד בד". ובהגיעם לעיר דוד - נאמר הלשון "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

"וצריך להבין הרמז בהשינויים בלשון הכתוב בין חוץ לעיר לבין עיר דוד: א) תחילה נזכר "ודוד חגור אפוד בד", ובעיר דוד לא נזכר, ב) תחילה נאמר רק "מכרכר", ובעיר דוד - "מפזז ומכרכר".

"גם צריך להבין המסופר לאח"ז, שכשראתה מיכל בת שאול ש"המלך דוד מפזז ומכרכר" - לעגה לו על כך, וענה לה דוד: "לפני ה' אשר בחר בי מאביך גו' ונקלותי עוד מזאת גו'" - לשם מה הקדים "אשר בחר בי מאביך"? הלא הי' לו רק לבאר את הסיבה לשמחתו". עכ"ל.

ויש להוסיף עוד שינויים בלשון הכתוב בין חוץ לעיר לבין עיר דוד: א) תחילה נאמר "מכרכר בכל עוז", ובעיר דוד נאמר "ומכרכר" בלבד (בלי "בכל עוז")?

ב) תחילה נאמר "דוד" בלבד (בלי "המלך"), ובעיר דוד נאמר "המלך דוד"?

ונראה דיתורץ ע"פ המבואר בהמשך ההתועדות שם:

"בענין "אפוד בד" כתב הרמב"ם שאין זה א' משמונה בגדי כהונה, שהרי האפוד של בגדי כהונה לא נעשה מבד - פשתן - בלבד, אלא גם מ"תכלת וארגמן גו'". ומביא ראי' לזה - "שהרי שמואל הנביא לוי הי' ונאמר בו נער חגור אפוד בד".

"ומסיים הרמב"ם: "אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקדוש, להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחשן ברוח הקודש".

"כלומר: מכיון שנבואה היא מדריגה נעלית ביותר, שהרי "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה" ושאר המעלות שמנו בו, ונוסף לזה נוגע אז ענינם של הלבושים ובאיזה אופן הם, עד שאומרים על כך "ויפשט גו' את בגדיו" - לכן, כסימן לכך שמוכנים וראויים לכך "שתשרה עליו רוח הקודש", הי' הענין דחגירת אפוד בד.

"...א' מההכנות לנבואה היא - התבודדות. שבדרך כלל נעשית מחוץ לעיר, בשעה שהי' דוד בדרך, מחוץ לעיר - שם הוא עיקר המקום שהכין עצמו לנבואה, ולכן שם נזכר שהי' גם "חגור אפוד בד".

"וזהו גם הטעם שהי' "מכרכר בכל עוז לפני ה'", כיון ש"אין שכינה שורה ... אלא מתוך שמחה". ונוסף לזה, "מכרכר" פירושו גם משבח, אומר שירים ותשבחות לפני הקב"ה, כדי לעורר את גילוי הנבואה, שהרי תשבחות והילולים מעוררים את הכחות הנעלמים, כידוע.

"בהשמחה דעיר דוד - נזכר גם "מפזז", המורה על ריבוי הריקוד, מחוץ לעיר לא הי' כך, ואולי לא הי' שם ריקוד כלל. ריקוד - מבואר בחסידות - נובע מכך שהשמחה חודרת את כל כולו של האדם ("די שמחה נעמט אים דורך, דורך און דורך"), עד שמגיעה גם לרגלים. ולכן נזכרת תיבת "מפזז" רק בהפסוק הב': השמחה מחוץ לעיר הי' בה מבוקש - נבואה והשראת השכינה, וממילא - היתה בהגבלה, ולא חדרה לגמרי את כולו ("עס איז ניט אין גאנצן דורך און דורך"). השמחה דעיר דוד דוקא - שמחה ללא מבוקש, ובמילא בלי גבול - הי' בה גם הענין ד"מפזז"". עכ"ל.

ולפי"ז יבואר למה מחוץ לעיר נאמר "מכרכר בכל עוז", שזה עדיין הגדרה והגבלת ה"כרכור" - באופן של "בכל עוז", כי מחוץ לעיר היה בה מבוקש - נבואה והשראת השכינה, וממילא - היתה בהגבלה, משא"כ השמחה דעיר דוד היתה שמחה ללא מבוקש, ובמילא בלי גבול, ולכן נאמר שם "מכרכר" בלבד, בלי שום הגדרה והגבלה [אפילו לא ד"בכל עוז"].

ובענין למה מחוץ לעיר לא נאמר "המלך דוד" כמו בעיר, נראה דיבואר עפמ"ש בהמשך שם:

"ובזה יובן ג"כ הטעם שלא נתקבל בדעתה של מיכל בת שאול זה שדוד הי' "מפזז ומכרכר לפני ה'" בעיר דוד:

"בנוגע לשמחה שיש בה חשבון - הרי אף שאין רואין את המלך כשהוא עוסק בענינים שפועלים חלישות בהענין ד"שום תשים עליך מלך", "שתהא אימתו עליך" - אעפ"כ, מכיון שיש בה מבוקש, יש לזה מקום בטעם ודעת, על-פי שכל. אבל הענין ד"מפזז ומכרכר", בעיר דוד, שהי' למעלה מהגבלה, למעלה מטעם ודעת - אינו מתקבל בשכל.

"ובזה יובן ג"כ מה שדוד ענה לה "אשר בחר בי מאביך" - שבכך הצביע על החילוק בסדר העבודה:

"עבודתו של שאול היתה על-פי טעם ודעת, ולכן לא רצה שאול להחרים לגמרי את עמלק, כיון שעל-פי שכל הסתבר לו שיש צורך ב"מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלקיך". כפי שאמר לשמואל.

"וזהו שאמר דוד "אשר בחר בי מאביך": שאול, שהלך אחרי הטעם - ניטלה ממנו המלוכה, וניתנה דוקא לו, "לצוות אותי נגיד", דוד דוקא, שעבודתו בקבלת-עול, כמ"ש "ודוד עבדי". ולכן, אם רוצים שמלכותו תהי' מלוכה קיימת - צ"ל קבלת-עול, "ונקלותי גו' והייתי שפל גו', ללא הגבלה של שכל". עכ"ל.

ולפי"ז א"ש מאד למה דוקא בעיר נאמר "המלך", כי אמיתת ענין המלוכה היתה בעיר דוקא בקבלת עול, ולמעלה מטעם ודעת, משא"כ המלוכה מחוץ לעיר עדיין לא היתה אמיתת הענין המלוכה, אלא ע"ד מלוכת שאול שהיה ע"פ טעם ודעת, ולכן לא נאמר שם "המלך", כי אין זה עדיין נצחי.

בשיחת ש"פ קרח תשי"ד (לקו"ש ח"ב ע' 330): "פון דעם קומט ארויס א מחלוקת ביי זיי אליין - מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו".

ויל"ע ולחפש מקור לפי' זה - שהמחלוקת היא בין קרח ועדתו עצמם - בספרי ומפרשי גדולי ישראל בדורות שלפנ"ז. (אגב: שם בהערה 13 - לכאו' צ"ל: "אגה"ק ס"י וראה אגה"ת פ"ג").

בברכת עיוהכ"פ תשט"ו (שיחות-קודש ע' ו): "עס שטייט אין מדרש, מצות היום בתשובה" - ויל"ע ולחפש לאיזה מדרש הכוונה?

בהתוועדות אחרון של פסח תשט"ו סכ"ג (נדפסה לאחרונה ע"י ועד הנחות בלה"ק) מובא: "כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מספר אודות "מאָטל פאָלטאַווער" [הכונה היא להרב ר' יעקב מרדכי שהיה רב בפאלטאַווא, אלא שכ"ק מו"ח אדמו"ר נהג לכנותו "מאטל פאלטאווער"], שכאשר היה מבאר ענין שהונח ("אופגעלייגט") אצלו בוודאות ובבהירות, אלא שלא נחה דעתו בהבנת הענין לתכליתו, היה נוהג לומר "אַזוי אַזוי איז דער ענין"". ומקור לפתגם זה מצוין בהערות למטה סה"ש תש"ו עמ' 13. תורת מנחם ח"ח עמ' 113. וח"ט עמ' 108. אג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ה עמ' קנה - שנאמר זה ע"י "מאָטל פאָלטאַווער".

ולהעיר משיחת י"ב תמוז תשכ"ז (שיחות קודש תשכ"ז עמ' 270), שפתגם זה נאמר ע"י הרב ר' דוד צבי (הירש) חן, וז"ל שם:

"ווי דער רבי דער נשיא האט דערציילט אמאל, אז ר' דוד הירש בשעת ער פלעגט רעדן אן ענין אין חסידות און געזעהן אז עס ווערט ניט צוגענומען ביים עולם, פלעגט ער זאגן "אזוי אזוי איז דער ענין" אט דאס איז געווען דער ביאור אויב איז ניט פארשטאנדיק, עס איז דא קושיות, דער ענטפער אויף דערויף איז "אזוי אזוי איז דער ענין"".

אמנם אי"ז סתירה, דכמבואר בלקו"ש חכ"א עמ' 334 הערה 8, זהו לשון שהשתמשו בו כמה מזקני החסידים לאחרי שקו"ט עמוק בעניני דא"ח, ובכ"ז לא נחה דעתם בהבנת הענין לתכליתו אלא שהונח (אופגלייגט) אצלם הענין בוודאות ובבהירות. ורק להעיר באתי.

בגליון תתיג ע' 27 תמה הרא"ב שיחי' על העתקת שיחה משנת תשי"ט (שנעתקה בספר "נזר המגיד ממעזריטש") שבה כתוב : ההתנגדות שהיתה עליו [=על המגיד] נשארה בזעלחאוו, אבל למקומו - מעזריטש - היא לא הגיעה. משא"כ אצל תלמידי המגיד וגם אצל רבו הבעש"ט, הרדיפות היו במקומם עכ"ל. ומתפלא הנ"ל "והרב המגיד בזעלחאוו מאי עבידתי'".

לי נראה פשוט מאד, שבוודאי אין כוונת הרבי שהמגיד הי' בזעלחאוו, אלא הכוונה בפשטות, שההתנגדות הגדולה, שהיתה נגד החסידות וממילא גם נגד המגיד - פגעה בתלמידו, כגון הרה"ק מבארדיטשוב שהי' אבד"ק זעליחאוו בימי חייו של המגיד (בספרי תולדות נאמר, שנבחר לרב שם בשנת תקכ"ה עד תקל"א שאז נבחר לפינסק) וסבל שם מרורים מהמתנגדים כידוע - לא הגיעה למעזריטש עצמה, כי באף מקור לא נאמר שהמגיד בעצמו נפגש והתמודד עם מתנגדים באופן ישיר. ו"זעליחאוו" נהפכה בפי הרבי לדוגמא על התנגדות בימי חיי המגיד. וממילא ראוי הם הדברים לקובעם בדפוס בלי חשש של אי-הבנה.

ולהעיר מאגה"ק של בן הנועם אלימלך שנכתבה בחייו (וכנראה בהכוונתו): "נידון המחלוקת שנתעורר בעו"ה על הרב האי גאון החסי' המפו' האב"ד זעלחאב נ"י...".

אך לכאורה האגרת נכתבה כבר אחרי הסתלקות המגיד כי מזכיר שם מה "ששמע מרבו ז"ל" [המגיד], ואז כבר לא הי' רב בזעליחאוו.

בגליון תתיד חיפש הריש"ק שי' מקור להמבואר בשיחות בענין שמצה היא לחם עניים כמבואר באבן עזרא,

- וכנראה שהכוונה להמובא באורחות חיים על פי' הגדה בפסקא "הא לחמא" - "ואמר ר' יהוסף האזובי בשם הר' אברהם אבן עזרא ז"ל שהי' שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה ולא נתנו לו חמץ לעולם". וא"כ לדבריו זהו הכוונה הא לחמא עניא דאכלא אבהתנא בארעא דמצרים.