באגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ד עמ' קנד כ' "אם למנוע המנהג שמאחרין המילה עד אחרי המנחה כדי שיהיה ברוב עם. הנה זריזין מקדימין למצות דוחה לענין דברוב עם הדרת מלך, כדמוכח בר"ה (לב, ב): אבל לכאורה, מילה שאני דטוב שיהיה בשמחה כמו שקיבלוה עליהם (שבת קל, א), ועיג"כ מגילה טז, ב. כתובות ח, א. וביחוד נדה (לא, ב): כולם שמחים כו'. וזה דוחה לזריזין מקדימין למצות ... ובמוחש רואים שהשמחה תלוי ברוב המתועדים, ולפעמים יש גם עצב בהמנע אחדים לבוא", עכ"ל ועיי"ש.

מעיון במקורות שמציין רבינו מבואר שמילה קשורה עם שמחה וששון, ובזה מחדש רבינו שבאופן זה ידחה הזריזין מקדימין.

ואולי יש להעיר ג"כ מדברי הגמרא סנהדרין לב, ב: תנא קול ריחים שבוע הבן שבוע הבן, וברש"י: סימן הוא שיש שם ברית מילה כמכריז ואומר שבוע הבן כאן, והריחים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק, ושעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול, והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה. ע"כ.

ובד"ה אור הנר בברור חיל: "ביום או בנרות הרבה בלילה סימן הוא כמו שצועק משתה שם משתה שם, דבתחלה קרי שבוע הבן על שם שהוא לסוף שבוע". ע"כ.

ועיג"כ בתוס' ד"ה קול רחיים, ובד"ה הנר כותב "מכאן נהגו להדליק נר במילה, ומה שנהגו לפרוש המפה על הפתח משום דאמר בריש המוכר פירות (ב"ב צג, ב) מנהג גדול היה בירושלים כל זמן שהמפה פרוסה על הפתח אורחין נכנסין".

ומבואר מדברי רש"י ותוס' שהיו נותנים שני סימנים לברית מילה והסיבה היתה כדי להודיע ולהזמין הקהל.

ומפורש הוא יותר בפירוש רבינו חננאל "וקול רחיים: מילה שם בחצר והכל נכנסין".

וכן ביד רמ"ה: "והשומע קול ריחיים יודע ששבוע הבן שם ונכנס לשם", ע"כ. (אף שהם לומדים שאור הנר הי' סימן לשמחת חתונה ועי' ירושלמי כתובות פ"א ה"ב ובמפרשים שם).

ומכל זה לכאו' מבואר ששמחת ברית מילה נהוג לחגוג בדוקא עם ריבוי משתתפים, ולכן אפי' בשעת הגזירה קבעו סימן מיוחד להזמנת הקהל.