הנה בהכלל "אין אדם משים עצמו רשע" ניתן ללמוד בכללות בשתי אופנים (דרו"ח לרע"א לכתובות יח, ב): א) אין אדם יכול להעיד ע"ע אם נעשה פסול לעדות, היינו שכלל זה הוא רק אם בעדותו מעיד שהוא עשה דבר שפוסל אותו לעדות (במילא א"א לקבל דבריו). ב) גם אם אינו נעשה פסול לעדות בכך, אינו יכול לשום עצמו רשע מפני שזהו ענין שבעצם א"א להיות שאדם ישים עצמו רשע*.

(ורע"א נקט כאופן הב' עיי"ש, וראה קצוה"ח סל"ה סק"ה ג"כ כאופן הב' אך חזר בו בש"ש ש"ז פ"ה ומחלק שם דהיכא שמאמינים אותו מצד מיגו (כמו בכתובות שם) אינו יכול לשום עצמו רשע גם אם אינו נפסל לעדות בכך, אבל כשמאמינים אותו בתור עד אז אומרים שאאמע"ר רק כשנעשה פסול לעדות אבל אם אינו נעשה פסול לעדות שפיר אפשר (כהאופן הא'), וכן חילק באור שמח הל' עדות פי"ב ה"ב).

והנה בחי' הצ"צ (כתובות יח, ב) כותב דזה שאדם אומר על עצמו שהוא רשע הוא טענה גרועה ביותר (ובזה מתרץ מדוע אינו נאמן גם אם יש לו מיגו, עיי"ש), ומוכח מזה שס"ל דזה שמע"ר הוא דבר שא"א לעשות (מאחר שהוא כלשונו "טענה גרועה ביותר"), והוא כאופן הב' הנ"ל שבעצם אי אפשר להשים עצמו רשע.

וצ"ע בזה דהרי הצ"צ כותב מפורש בשו"ת חאבהע"ז סי' צא אות ב' וז"ל "לא שייך בזה אין אדם משים א"ע רשע, דזה לא נאמר אלא שאין נאמן לפסול א"ע מעדות, אבל הכא אין זה שייך כלל ליפסל א"ע מעדות". הרי מפורש בדברי הצ"צ שזה שאאמע"ר הוא רק אם היה נעשה פסול לעדות - כאופן הא' דלעיל, ולכאורה זה סותר מ"ש בחידושיו לכתובות. וצ"ע איך לתווכם.

[ולכאורה היה אפשר לבאר דבריו כמו שמחלק הש"ש שהובא לעיל שלפ"ז אינו סתירה, כי בכתו' מדובר בנאמנות שע"י מיגו ולא אאמע"ר בכל אופן, ובהתשו' איירי בכל עדות שאינו ע"י מיגו ולכן אאמע"ר רק כשנעשה פסול לעדות. אבל מובן שזה דחוק מאד, דהרי לא הזכיר כלל בדבריו ואפי' לא ברמז שזה תלוי אם מאמינים אותו מצד מיגו או לא.

עוד העירני הרב גערליצקי שליט"א שבודאי יש חילוק בין חידושים לתשובות שאופן הלימוד הוא שונה בחידושים מדרך הלימוד שנוגע להלכה בתשובות, ע"כ. וגם בזה צ"ע מדוע בחי' לומד כך ובתשו' לומד כך, וצ"ע גם אם אין כאן ישוב מרווח יותר לזה].