שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"א: חכמים הראשונים תקנו בזמן שביהמ"ק היה קיים שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים ל' יום לפני הרגל .. לפי שכאו"א הדר בא"י חייב להביא ברגל ג' קרבנות .. לפיכך תקנו חכמים לדרוש הלכות הרגל ל' יום לפניו.

ס"ב: ותקנה זו לא נתבטלה מישראל אף לאחר שחרב ביהמ"ק שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל ל' יום לפניו כו'.

הנה המקור לדין זה שלא נתבטלה תקנה זו מבואר בב"י כאן (בתי' הג' ע"ש) "דבפ"ק דע"ז (ה:) אמרינן דטעמא דבעינן קודם לפסח ל' יום מפני הקרבן כדי לבודקו ממומין כלומר שכל ישראל חייבין להקריב קרבן לחג זה צריכין ל' יום לדרוש להם בהלכות הפסח כדי שיהא שהות לכולם ליקח להם קרבנות בדוקים ממומין ואע"ג דהשתא בעונותינו אין לנו קרבן כיון דבזמן שהיה קרבן התקינו שיהו דורשין ל' יום קודם תקנה לא זזה ממקומה". (ורג"כ ב"ח ד"ה כתב ב"י).

ויסוד דברי הב"י הוא ע"פ דברי התוס' ע"ז ה, ב ד"ה והתנן "ואע"ג שגם עתה שאין קרבן שואלין בהלכות פסח קודם ל' יום, מ"מ עיקר התקנה על הקרבן נתקנה כדאמר טעמא בפ"ק דפסחים (ו:) שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני".

והנה בפר"ח יו"ד סי' קטז ס"ק ב בנוגע דין גילוי שכתב המחבר שאינו שייך בזה"ז שאין נחשים מצויים בינינו, הקשה מדברי תוס' אלו שרואים שלא נתבטלה התקנה, והטעם משום שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וממילא הגם שבטל הטעם לא נתבטל התקנה. וכן הקשה מדין עשיית מלאכה ע"פ אחר חצות שמפורש בתוס' פסחים נ, א ד"ה מקום "ונראה דאף בזה"ז דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם". ומבואר בראשונים שם (ראה מלחמות, ר"ן) שהוא משום שכיון שנאסר צריך מנין אחר להתירו. וכן הקשה מדין גבינות של עכו"ם, וא"כ מ"ש דין גילוי שמותר בזה"ז.

וע"ש בפר"ח שהאריך בכ"ז (ומביא מעוד כ"מ), ויסוד דבריו (ע"פ דברי הר"ן) שהחילוק בין אם הי' גזירה כוללת או שהי' עיקר הגזירה דוקא במקומות ששייך טעם הגזירה, ולכן שאלה ל' יום לפני פסח וכן איסור עשיית מלאכה בע"פ "שהיו תקנות קבועות כלליות מפני הקרבן אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה" ע"ש באריכות דבריו.

וראה בארוכה בזה בשו"ת תורת חסד ח"א סי' יז שהביא ג"כ מתוס' ע"ז הנ"ל לראי' שהגם שנתבטל טעם התקנה לא נתבטל התקנה בלי מנין אחר להתירו, וכן הביא מאיסור מלאכה בע"פ אחר חצות ומכ"מ ע"ש. ובאות ה כותב כמה כללים בזה (מתי לא נתבטל התקנה אע"פ שנתבטל הטעם ומתי נתבטל), ובתנאי הא' כתב "דדוקא כל היכא שמתחלה היתה גזירה מוחלטת וכוללת באין הבדל בין איש לאיש וכדומה אז אמרינן דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה, אבל היכא שמתחלה וראשית הגזירה חילקו בדבר והוציאו מן הכלל אותן שאצלם לא שייך טעם הגזירה שלהם, בזה אם אח"כ נתבטל הטעם לגמרי בטלה ג"כ הגזירה כיון דחזינן מתחלה דהיכא דליתא לטעמא דידהו לא גזרו", וכנראה שלפ"ד גם התקנה של מלאכה בע"פ והתקנה של שואלין ודורשין הוא בכלל זה, וע"ש בכל התשובה באורך.

ולכאו' י"ל, שמדיוק לשון הזהב של אדה"ז מבואר שיש חילוק בין התקנה של שואלין ודורשין והתקנה של מלאכה בע"פ אחה"צ. דהנה ז"ל בסי' תסח: "בזמן שביהמ"ק הי' קיים אסרו חכמים לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בע"פ מחצות היום ולמעלה .. ואסור בעשיית מלאכה אף למי שפטור מהקרבת הפסח כגון שדר בח"ל כיון שהוא יו"ט לרוב ישראל המקריבים בו פסח. ואף לאחר שחרב ביהמ"ק ובטל ק"פ אעפ"כ לא נתבטל איסור עשיית מלאכה כיון שנאסר במנין חכמים על כל ישראל וכל דבר שנאסר במנין חכמים על כל ישראל אף שאח"כ נתבטל הטעם שבגללו אסרוהו אעפ"כ לא נתבטל האיסור ..".

היינו שכאן בנוגע איסור מלאכה בע"פ: א) מדגיש שהי' לכל ישראל אף מי שהוא בחו"ל, וממילא:

ב) אף לאחר החורבן לא נתבטל כיון שצריך מנין אחר להתירו.

משא"כ לעיל בסי' תכט בנוגע התקנה של שואלים ודורשים הנה: א) לא הדגיש כלל שהי' לכל ישראל אף למי שהוא בחו"ל, ואדרבא מכל אריכות דבריו משמע (קצת) שכל התקנה הי' למי ששייך אצלו הקרבת הקרבן.

ב) אינו מדגיש כלל שטעם התקנה אחר החורבן הוא בגלל שנאסר במנין כו', אלא שלפועל לא נתבטל שכל חכם הי' דורש לתלמידיו כו' - אבל לאו דוקא שיש בזה גדר של דבר שבמנין שצריך מנין אחר כו'.

וע"פ הנ"ל מהתורת חסד מובן, דבשלמא התקנה של מלאכה בע"פ אחה"צ הרי היתה לכל ישראל (גם למי שלא שייך הטעם כלל), וא"כ הרי זה גזירה כוללת כו', וממילא הרי טעם התקנה בזה"ז הוא רק משום שצריך מנין אחר להתירו, הגם שאין הטעם של איסור מלאכה שייך כלל בזה"ז.

משא"כ הדין של שואלים ודורשים לא היתה גזירה כוללת, וממילא אחר החורבן שפיר יתכן לבטל תקנה זו כיון שנתבטל טעם התקנה, אלא שלפועל לא ביטלו התקנה, אלא "העבירו" התקנה באופן אחר - שכל חכם שונה לתלמידיו הלכות הרגל כו', וכיון שיש תועלת בתקנה כזה גם בזה"ז - "כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון" - ממילא לא נתבטל גם עכשיו. אבל אין הטעם משום שצריך מנין אחר להתירו.

[ואולי יומתק לפ"ז מה שאופן קיום התקנה נשתנה מזמן לזמן, שבתחלה הי' התקנה "שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים הלכות הרגל .. כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים ..".

ואחר החורבן הוא "שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל ל' יום כדי שיהיו בקיאים .. ולהמון עם היו דורשים הלכות הרגל בשבת שלפניו".

ואח"כ "בדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות (לפי שהכל כתוב בספר) מצוה על כאו"א שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל עד שיהי' בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה" - וכאן אינו מודגש שיש בזה דין של ל' יום דוקא!

ולכאו' אם הוא תקנה שאין לבטלה בלי מנין אחר כו', איך נשתנה התקנה וקיומו מתקופה לתקופה, שתחלה הי' הדרשנים דורשים ברבים, ואח"כ הי' כל רב דורש לתלמידיו, ולהמון העם הי' הדרשה רק בשבת שלפניו, ועכשיו יוצאים ע"י לימוד. וכן נשתנה מטרת התקנה, שבזמן הבית הי' המטרה "שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים לקרבן", ואחר החורבן המטרה הוא "כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון" - שכמדומה שלא מצינו עד"ז בשאר תקנות [לדוגמא התקנה של איסור מלאכה ע"פ שהוא משום שהוא יו"ט מצד הקרבת ק"פ, הרי אין אומרים שעכשיו שנשאר האיסור מלאכה הוא בשביל טעם אחר, כגון "שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו .. ותקון המצה לצורך הלילה" (כמו שהוא לשיטת רש"י בעיקר התקנה), אלא אומרים שהגם שאין הטעם שייך מ"מ נשאר האיסור בלי טעם מצד שצריך מנין אחר להתירו. וכאן בנוגע הדין שואלים ודורשים אומרים שיש לו מטרה אחרת, שבזמן הבית הוא בשביל הקרבנות, ועכשיו הוא בשביל המעשה אשר יעשון].

ולהנ"ל הרי בכלל אין זה בגדר תקנה שצריך מנין אחר, כיון שלכתחלה הי' רק לבני א"י השייך להבאת קרבנות, וממילא מובן ששייך שתקנה זו גופא נשתנה מתקופה לתקופה, מתאים לצורך ומטרת התקנה].

וממילא מובן שהדין של שואלין ודורשין אין שייך להשקו"ט שבאחרונים הנ"ל1.

ובאמת בדברי התוס' ע"ז ובדברי הב"י לא נזכר כלל מהא דצריך מנין אחר כו', רק שמובן מדבריהם שלא נתבטלה התקנה, אבל לאו דוקא משום שצריך מנין אחר וא"א לבטלו, אלא שי"ל שכיון שראו תועלת להחזיק התקנה (באופנים מסויימים וכנ"ל מדברי אדה"ז), לכן "תקנה לא זזה ממקומה".

[וראה בבאר היטב סי' תכט סק"ב "ומנהגינו שאין דורשין בחג עצמו גם אין אנו דורשין ל' יום קודם פסח, ואפשר משום דעיקר התקנה היה משום קרבנות, תוס' בכורות" (וראה ג"כ עט"ז). ולהמבואר מובן שאין להקשות ע"ז משום צריך מנין אחר להתירו]. ודוק2.