E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ דברים - שבת חזון - תשס"ג
שונות
בדד ישב - בגיחזי ושלשת בניו
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'

שיטת הראב"ד בגדר דין "בדד ישב"

א) עה"כ [פרשת תזריע יג, מו] "כל ימי אשר בו הנגע יטמא גו' בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", כתב הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם, וז"ל: בדד ישב, לבדו ישב, שיהא כמנודה שאסור בארבע אמות שלו. וכן כל המנוגעים. ומכאן למדו חכמים [ראה מועד קטן ט"ו, ע"א] שהמצורע הוא כמנודה וכאבל מדכתיב ראשו יהיה פרוע ובגדיו פרומים ועל שפם יעטה - כמנודה, מהכא, כדאמרן, דאי מהכא לא נפקא להו, מהיכא ילפי לה נידוי, והלא האבל טעון פרימה ופריעה ועטיפת הראש ואפילו הכי אין בו נידוי, עכ"ל הראב"ד.

ונראה מבואר מדברי הראב"ד דס"ל דהא דאמרינן בברייתא במו"ק שם, "[ועל שפם יעטה, שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו], שיהא (המצורע) כמנודה וכאבל", לאו לענין חיובים ואיסורים דומים בלבד קאמר, ולמימרא דדין המצורע כדין המנודה לגבי כמה דברים המנויים בסוגיא דמו"ק שם, אלא דאיכא חלות שם מנודה על המצורע, ואשר ע"כ הוא דנוסף על דיני טומאה שנוהגים במצורע, עוד נוהגים בו דיני מנודה, והך דינא דבדד ישב הוא מדיני נידוי דמצורע.

ויעויין בצפנת פענח עה"כ שם דלפי דברי הראב"ד דדינא דבדד ישב לאו משום טומאה [לחודא] הוא אלא משום לתא דנידוי הוא, א"כ אסור גם למצורע אחד לישב בתוך ארבע אמותיו של מצורע אחר כמו שאסור למנודה אחד לישב בתוך ארבע אמותיו של מנודה אחר1.

הערת הצפנת פענח על הראב"ד

ב) ובצפנת פענח שם העיר על שיטת הראב"ד מהא דאיתא בברכות נ"ד סע"א "שני מצורעין הוו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל" [וכנראה ס"ל להצפע"נ דמשמעות הגמרא היא שהיו הולכין ביחד ממש], וברש"י מנחות צ"ה ע"א ד"ה קדשים נפסלים ביוצא, כתב "וזבין ומצורעין משתלחין חוץ ממחיצתן, מצורע חוץ למחנה ישראל, והיו מהלכים בסוף מחנה כדאמר בברכות (נ"ד סע"א) את והב בסופה". הרי שהיו שני מצורעים אלו "בסוף מחנה ישראל" משום דינא ד"בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", [ואעפ"כ הלכו ביחד].

עוד העיר בצפע"נ מהא דמצינו בבבא בתרא כ' ע"א: "במצורע, אתי מצורע חברי' ושרי לי'", ע"ש. ולכאורה אפ"ל דהגמרא מיירי במצורעים שעשו שלא כדין, ועברו על העשה דבדד ישב. [וביותר י"ל כן בהא דברכות, עפמש"כ היעב"ץ בהגהותיו לברכות שם דהני שני מצורעין היו מערב רב שעלו אתם ממצרים שלא נתרפאו מצרעתן שהיתה להם לפני מ"ת, אלא דצ"ב מנ"ל להיעב"ץ לומר כן, וצ"ע וחיפוש מקורו].

"ארבעה אנשים מצורעים ישבו פתח השער" - היכי משכח"ל?

ג) והנה לכאורה עוד צ"ב ממש"כ בספר מלכים-ב ז, ג [הפטרת פרשת מצורע] "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו", ובמפרשים ביארו שזה שהיו פתח השער הוא כדין מצורע שצ"ל בדד מחוץ למחנה, [יעויין בפירוש רש"י וברד"ק וברלב"ג. ועוד], ומשמע שהיו יושבים ביחד זע"ז ומדברים זה עם זה, וא"כ הלא מבואר בקרא דדינא דבדד ישב אינו מחייב שיתרחקו זה מזה. ובדוחק אולי י"ל שהרחיקו זה מזה, ולא ישב אחד מהם תוך ארבע אמותיו של חבירו2.

והנה לכאורה אפשר ליישב קושיות אלו ע"פ מ"ש הגר"י אייבשיץ זצ"ל בספרו אהבת יהונתן בהפטרת פרשת מצורע, בביאור דברי הגמרא (סוטה מז, א. סנהדרין ק"ז ע"ב. ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב) דאלו הארבעה מצורעים היו גיחזי ושלשת בניו, וז"ל: ויש להקשות מאי פריך הגמרא (ירושלמי סנהדרין שם: "מי היו") למאי נפקא מינה מי היו וכו', רק יובן . . . דהנה הם אמרו (מלכים שם, ד) אם אמרנו נבא העיר [והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו וגו'], הלא אין מניחים אותם ליכנס משום צרעתם. רק י"ל דהנה קשה למה שלחו למצורעים הללו חוץ למחנה, הלא אין קדושה בשומרון כי היא אינה מוקפת חומה כדאמרינן (סנהדרין ק"ב ע"ב) למה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף עיר אחת בא"י, וא"כ איננה מוקפת חומה מימות יהושע, ואמרינן בעשר קדושות (כלים פ"א מ"ז) עיירות שאינן מוקפות חומה אין משלחין מתוכן את המצורעים, וא"כ למה נשתלחו הם חוץ לעיר. אמנם י"ל דהנה קשה על הפסוק ונתתי נגע [צרעת] בבית ארץ אחוזתכם (מצורע יד, לד) הלא כתיב (בשלח טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. רק י"ל דתרי מיני נגע הם דנגע נכרי אינו מטמא כי היא חולי המדבקת ולכך קראה הכתוב מחלה, משא"כ נגעי ישראל. וידוע דגיחזי ובניו הי' בהם צרעת נעמן, ונעמן הי' נכרי, והי' להם חולי המדבקת, ולכך אינו מטמא, והיו מותרים לבא אל המחנה, רק הם הרחיקו ושלחו לאותם המצורעים לחוץ משום שהי' בהם חולי המדבקת. ולכך כשהי' רעב בעיר ובלאו הכי כולם מתים ברעב ומה איכפת להם באיזה מיתה שהם מתים ולכן שפיר אמרו אם אמרנו נבא בעיר, ואתי שפיר תמיהת הגמרא מי היו אותן המצורעים שישבו פתח השער, הלא מותרים ליכנס לעיר שאיננה מוקפת חומה כנ"ל, ומשני גיחזי ובניו שהי' בהם צרעת נעמן והיא חולי המדבקת ולכן נשתלחו מחוץ לעיר ולא משום טומאה, כנ"ל, וק"ל.

ולפי דברי האהבת יהונתן מובן שלא קשה מידי איך לא הרחיקו גיחזי ובניו זמ"ז כדין מצורעים שצריכים לישב בדד כמנודים, כי באמת לא הי' להם טומאת צרעת האמורה בתורה ולא הי' להם דין מצורעים כלל, ומה שישבו מחוץ לעיר אינו אלא מפני שהי' להם מחלה המידבקת וע"כ היו צריכים להתרחק משאר בנ"א, אבל בינם לבין עצמם, שכולם חלו באותה מחלה דצרעת נעמן, לא הי' שום סיבה להתרחק.

ועד"ז י"ל במה שהעיר בצפע"נ על שיטת הראב"ד ממ"ש במס' ברכות וב"ב, ומשום די"ל שהראב"ד יפרש דהני "שני מצורעין הוו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל" לא היו טמאים בטומאת צרעת אלא שהיו מנוגעים בחולי הצרעת ומפני זה היו צריכים לילך בסוף המחנה. [ודלא כמ"ש בפירוש רש"י עמ"ס מנחות הנ"ל], ועד"ז י"ל בפירוש הגמרא בבבא בתרא.

אמנם עכ"ז לא יורווח לן לפי מ"ש מפרשי המקרא בספר מלכים, דמה שישבו גיחזי ובניו חוץ למחנה הי' מחמת דין תורה ד"בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", ומוכח דס"ל דגיחזי ובניו נצטרעו בצרעת המטמא, ולא מחלה ["צרעת נעמן"] בלבד דבקה בהם, ולפי דבריהם הדרא קושיין לדוכתא. ומכל מקום, אולי י"ל דהראב"ד יפרש בקרא דס' מלכים כמ"ש האהבת יהונתן. ועצ"ע.

שני תירוצים - והבוחר יבחר

ד) ונ"ל בפשטות בשני אופנים:

האחד: דאפ"ל דשאני עובדא דגיחזי ובניו שהרי היו במצב של סכנת נפשות וכמבואר במלכים שם בהמשך הכתובים שם, עד כדי כך שחשבו לבא בתוך העיר ["אם אמרנו נבא העיר"] באם הי' איזה תועלת בזה, אף שהיו עוברים בזה על עשה דבדד ישב, והוכרחו להתוועד ולהתייעץ יחד כדי לטכס עצה להנצל מן הרעב והרי פקו"נ דוחה כה"ת כולה.

והשני: דהנה איתא במס' ע"ז כ"ז ע"ב: אמר רבא א"ר יוחנן, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: ספק חי ספק מת, אין מתרפאין מהן [פירש רש"י: חולי שאם לא ירפאנו רופא ספק יחי' ספק ימות אין מתרפאין מהן דעובד כוכבים ודאי קטיל ליה ומוטב שיניח אולי יחי'], ודאי מת, מתרפאין מהן [פירש רש"י: היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ימות ואין כאן ישראל לרפאותו מתרפאין מהן דעובד כוכבים מאי עביד ליה, הא בלאו הכי מיית ושמא ירפאנו העובד כוכבים]. מת, האיכא חיי שעה [פירש רש"י: שהעובד כוכבים ממהר להמיתו ושמא יום או יומים יחי'], לחיי שעה לא חיישינן. ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן, דכתיב: (מלכים-ב ז') אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם [פירש רש"י: בארבעה אנשים מצורעים כתיב אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו ונחי' ואם ימיתנו ומתנו], והאיכא חיי שעה [ומיתה מיד. רש"י], אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן [הואיל וסופו למות]. ע"כ. והכי קיי"ל ביו"ד סקנ"ה ס"א, דלחיי שעה לא חיישינן, ע"ש.

ובשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סימן לו, נשאל הגר"מ פיינשטיין זצ"ל "אם מחוייב החולה ליכנס בסכנת החיי שעה בשביל ספק חיים הרגילין לאינשי", וכתב באג"מ דממה שלא נקט בשו"ע (יו"ד שם) דמחוייב להתרפאות מגוי בכה"ג שבאלה"כ וודאי ימות מיד, "משמע שאינו מחוייב", "בספק השקול מסתבר שאין לחייבו דאם הוא חס על חיי שעה שלו הוודאין ואינו רוצה ליכנס בספק לאבד זה בשביל ספק שירוויח עוד זמן, וודאי רשאי". והגרמ"פ הוכיח זה מזה שהגמרא הוכיח הך דינא דלחיי שעה לא חיישינן ממש"נ "עתה לכו ונפלה אל מחנה ארם וגו' ", ד"הא בעצם תמוה איך שייך למילף מארבעה המצורעים שהיו גיחזי ושלשת בניו שגיחזי הוא אחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעוה"ב כדתנן בסנהדרין דף צ', וא"כ הרי מעשיו אינם ע"פ דרך התורה אלא על דעת רצון עצמו ואיך יליף מיניה ר' יוחנן לדיני התורה לומר שכן הוא גם דין התורה.

ולכן צריך לומר דר' יוחנן אומר דדין התורה תלוי בזה בדעת האינשי דכיון שחזינן דלאינשי עדיף ספק חיות גמור מוודאי חיי שעה, לכן אמרינן דמותר גם מדיני התורה ליכנס בספק הצלת חיים גמורים אף שמסכן בזה וודאי דחיי שעה שלכן לא חיישינן, וכיון שתלוי בדעת האינשי, שפיר הוכיח הגמרא מגיחזי ושלשת בניו שעשו לדעת עצמן שהוא רק דעת האינשי, ראי' שכן מותר מדיני התורה כו'.

עכ"פ מה שא"ר יוחנן שמתרפאין מעכו"ם כשבלא זה ימות בזמן קצר הוא משום שכן הוא עדיף להאינשי, ולענין זה איכא בעלות להאדם על חיותו, שלכן היה שייך למילף מגיחזי ובניו כדלעיל, לכן מסתבר שאם החולה אינו רוצה משום שעדיף לו חיי השעה הוודאין מספק חיים המרובין רשאי שלא להתרפאות, דאין הכרח מגיחזי ובניו שהיה עדיף להם ספק חיים המרובין מחיי השעה הוודאין דגם לכולי עלמא עדיפי להם, דאפשר יש שעדיף להם יותר חיי השעה הוודאין מספק חיים המרובין, דהרי כן חזינן בעניני ממון שאיכא אינשי שבשביל ספק ריוח גדול קונין במעט המעות שיש להם סחורה אף שאם לא יצליחו יפסידו המעט שיש להם, ואיכא אינשי שלא ירצו לקנות במעט המעות שלהם כשאיכא ספק שיפסידו המעט שיש להם, וכן אפשר גם חלוקי דעות מצד טבעיות דהאינשי לענין החיות, לכן לא נבטל דעתם של תרוייהו כו', עכ"ל האג"מ.

הרי מבואר דבעצם אין ראי' ממה שעשו גיחזי ובניו למה שראוי לעשות ע"פ דין תורה, דהרי בשופטני עסקינן, ורק לענין חיי שעה אפשר ללמוד מגיחזי ובניו משום דאין למדין מהם הלכה, אלא דעת בני אדם, ומשום דנקטינן שדיבר הכתוב בהווה, וכמשנ"ת באג"מ. ועפ"ז פשוט שא"א להקשות מהנהגת גיחזי ובניו על שיטת הראב"ד, די"ל בפשיטות דאף שנשתלחו מצורעים אלו [ע"י הבית דין והציבור] מחוץ למחנה, [כדין תורה לשלח הטמאים בטומאת מצורע מחוץ למחנה ישראל, שזה אינו תלוי בהם כלל], מ"מ בישבם חוץ למחנה לא קיימו בעצמם מצות בדד ישב, ולכך ישבו ביחד ודיברו זע"ז שלא כדין, ואין מביאים ראי' מן הפוקרים עול שמים מעל צוואריהם.

צ"ב בתירוץ הרבי לקושיא זו

ה) אמנם יעויין בלקוטי שיחות חכ"ב עמוד 74 הערה 49, שהעיר גם רבנו זי"ע מקרא ד"ארבעה אנשים מצורעים" על דברי הראב"ד הנ"ל, אלא שסיים בזה"ל: "אלא שזהו גיחזי ובניו כו' שמחוייבים לכבדו וכו' ". עכלה"ק.

ולכאורה כוונתו בזה דאין להביא ראי' מהכתוב בספר מלכים, דכיון שבני גיחזי היו מחוייבים לכבדו ולשרתו מוכרחים היו להיות עמו במחיצתו. ולא זכיתי להבין דבריו, דלכאורה אם יש חיוב ומ"ע מה"ת ד"בדד ישב", איך אפ"ל דדין זה יודחה מפני מצות כיבוד אב וכיו"ב?

[ועוד יש להעיר, דכיון שבגיחזי קא עסקינן שהיה רשע כמפורש במאמרי חז"ל, (ראה במדב"ר ז, ה. זהר ח"ב מד, ע"ב. ובכ"מ), הרי באנו לפלוגתא דרבוותא אם מחוייבים בכיבוד אביו רשע, עיין רמב"ם הל' ממרים פ"ו הי"א. טור ושולחן ערוך ונו"כ יו"ד סימן ר"מ סי"ח].

ואני מבקש מאת הלנים בעמק העיון בתורת רבינו שיאירו נא לי את הדברים האלה.


1) בנדרים ז, ב: אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם מפי חבירו, צריך לנדותו, ואם לא נידהו, הוא עצמו יהא בנידוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה, ועניות כמיתה, שנאמר (שמות ד, יט) כי מתו כל האנשים, ותניא, כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני. ובר"ן שם כתב, וז"ל: דלא מתו ממש כדאמרינן לקמן בפרק ר"א (ס"ד, ע"ב) דמהוי הוו, דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם, ואינהו הוו במחלוקת של קרח, אלא דמפני שהענו אמר כי מתו, דאע"ג דאמרינן התם דארבעה חשובין כמת, עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים, הכא וודאי מעניות קאמר, דאין לומר שנסתמו דהא כתיב במחלוקותו של קרח (קרח טז, יד) העיני האנשים ההם תנקר, וליכא למימר נמי שהיו מצורעין דהא כתיב (פרשת עקב יא, ו) בקרב כל ישראל, וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא אמרינן (ראה במדב"ר ז, א) שחזרו למומן במעשה העגל, וליכא למימר דמשום שלא היה להם בנים אמר כי מתו, דא"כ היכי אמר להו מפני זה שוב מצרימה, וכי מפני שלא היה להם בנים לא היו נשמעין למלכות להלשינו אל פרעה אלא וודאי מפני שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעים, עכ"ל הר"ן. [וכ"ה בתוד"ה עניות שם ועד"ז בפירוש הרא"ש שם סד, ע"ב ד"ה כל מקום שנאמר נצים (בחד תירוצא) ובתוס' ד"ה אלא שירדו מנכסיהם עבודה זרה ה, ע"א]. ובהגהות מהר"ץ חיות שם (ז' ע"ב) הקשה על הר"ן שם מהא דקיי"ל (נגעים פ"ז מ"א. תו"כ עה"כ תזריע יג, ב. הוריות יו"ד ע"א) דמצורע לפני הדיבור אינו מטמא בטומאת נגעים ["מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה, דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה". רע"ב], "ודתן ואבירם היו מצורעים קודם מתן תורה, ומפני זה גם אחר כך כשניתנה תורה היו יכולין להיות בקרב המחנה ולא הצריכו לשלחם חוץ לג' מחנות כשאר מצורע". ותירץ בדרך אפשר, די"ל דמצורע שמלפני הדיבור אינו נפקע לאחרי מ"ת רק מדין טומאת מצורע, "אבל לענין שילוח חוץ לג' מחנות דקיי"ל בדד ישב שאינו יושב אף עם שאר מצורעים, ראינו שאינו נוגע לעניני טומאה וא"כ אף נגוע שקודם הדיבור היה נשתלח חוץ לג' מחנות". הרי שנקט המהר"ץ חיות להדיא דאסור למצורע לישב עם מצורעים אחרים, ו(ב) שדין זה אינו משום דין שילוח טמאים, אלא שלא הראה את מקורו לכ"ז, אמנם כבר הראנו לדעת שיסוד הדברים איתא בפירוש הראב"ד.

[אך בגוף נידונו של המהר"ץ חיות, דהיינו מ"ש המהר"ץ לתרץ קושייתו על הר"ן ד"אף נגוע שקודם הדיבור היה נשתלח חוץ לג' מחנות" נ"ל דדבריו דחוקים מאד, דהא בתו"כ ובברייתא דהוריות שם ילפינן דין מצורע שלפני הדיבור ממש"נ בתחילת פרשת צרעת "אדם כי יהי' " וכנ"ל, ומשמע להדיא דכל דיני צרעת המנויים בפרשה [כולל הך דינא ד"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"] אינם נוהגים אלא בצרעת שלאחרי הדיבור. אמנם קושייתו על הר"ן מעיקרא ליתא, דהא מדברי הר"ן מבואר שבמתן תורה נתרפאו מצרעת שהיתה להם מקודם ורק ע"י חטא העגל נצטרעו עוה"פ, ונראה פשוט דכיון שהצרעת דמעיקרא אזדא לה, הרי מה שחזרו למומן ע"י שנולד בהם סימני צרעת מחדש לאחרי חטא העגל, שפיר מיקרי צרעת שלאחר הדיבור. וכ"כ בחידושי החת"ס עמ"ס נדרים שם ד"ה אמר ר"ח בא"ד: "א"כ ע"כ צ"ל להר"ן כשחזרו למומן נידונים כפנים חדשות וטימאו דאי לאו הכי לא הוה מקשה מידי דהרי היו מנוגעים קודם מ"ת ואינם מטמאים (והיו בקרב המחנה אע"פ שהיו מצורעים) אלא על כרחך צ"ל שנידונים כפנים חדשות ומיטמאו", אלא שהקשה ["מקשים העולם"] לפ"ז למאי הילכתא נאמר הך דינא דצרעת שלפני הדיבור אינו מטמא, דממ"נ הצרעת שהיתה עליהם קודם מ"ת כבר פרחה לה, ובכה"ג דחזרו למומן, הרי פנים חדשות באו לכאן ואינו נקרא צרעת דלפני הדיבור, וע"ש מש"כ בזה. ויעויין גם בפנים יפות עה"ת שם. ועוד. ואכ"מ].

2) ובספר כרם הצבי (להגר"צ פרבר ז"ל. לונדון תרצ"ה) ע"ס ויקרא עמוד נד ובספר מרגליות הים (להרב ראובן מרגליות ז"ל) עמ"ס סנהדרין שם ראיתי שביארו, דהנה בערכין ט"ז, רע"ב איתא "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב". אמנם בגמרא (ערכין שם ע"א) איתא ד"על שבעה דברים נגעים באין", ורק אחד מהם הוא לשון הרע, ע"ש, מ"מ "צ"ל דמספקא לן על איזה עבירה באה הצרעת, ויען שגם עון לשון הרע הוא מהשבעה דברים שעליהם נגעים באים, תלינן בלשה"ר . . . משום הכי בדד ישב ולא מפלגינן בין מצורע למצורע". אמנם כ"ז בצרעת סתם, אבל צרעת גיחזי ובניו הרי מפורש בקרא דלא מחמת לשון הרע הוא דבאה עליהם אלא מחמת עון שביעת שוא וקללת אלישע שאמר (מלכים-ב, ה' כ"ז), "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך עד עולם", הרי בוודאי דלא שייך בהו הך טעמא ד"הוא הבדיל וכו' ", ולכן לא היו צריכים להיות נפרדים זה מזה לקיים מש"נ "בדד ישב", ומ"מ היו יושבים על יד פתח שער העיר, דכיון שהיו סובלים ממחלה המידבקת, פגיעתן רעה לאנשי העיר. עכת"ד.

ולפענ"ד אין אלו אלא דברי תימה, שהרי אנן קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ומה בכך דל"ש בגיחזי ובניו הטעם ד"הוא הבדיל כו' לפיכך כו' בדד ישב", הלא מ"ע מה"ת היא: "בדד ישב". [ואפילו לר"ש דדריש טעמא דקרא, נ"ל דהיינו דוקא היכי דקיי"ל שלא ניתנה המצוה אלא מטעם האמור בה, אבל לא בטעמים שנאמרו בדברי אגדה וע"ד הדרש, עיין שו"ת תרוה"ד ח"ב סימן ק"ח. ואכמ"ל].

שונות
מצוות לא ליהנות ניתנו
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בעת סיום משניות ביום כ"ז סיון תש"ד דיבר כ"ק אדמו"ר (ראה היכל מנחם כרך א' עמ' רנז [נעתק ג"כ ברשימות חוברת סא עמ' 15] והקשה בענין מצוות לאו ליהנות ניתנו, אשר רש"י מבאר במסכת ר"ה דף כח, א וז"ל: "לא ליהנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צוואריהם ניתנו". עכ"ל [ועד"ז פרש"י בכ"מ בש"ס]. הלא כמה צדיקים נהנים מגוף המצוה, וגם העול גופא שבהמצוה הנאה ותענוג הוא אצלם ופועל גם בגופם, כמסופר על הרב נחום מטשערנאביל נ"ע. [וראה שם מה שמיישב].

ויש לציין שהקושיא עצמה מובאת באחרונים כמו בשו"ת 'מחנה חיים' (סי' כב) שהקשה על רש"י הנ"ל: "דמי יכחיש שיש הנאה לבר לבב אם זוכה לקיים מצוה, הלא החי ירגיש מתיקות תענוג מצוה עד שכל עצמותיו ידושנו, וגם מקבל שכרו בעבור קיום המצוה כאשר נתקשה הרשב"א וכו'".

וכן בשו"ת 'שואל ומשיב' (בדברי שאול יוסף דעת) ח"ה (סי' מה) העיר בקצרה: "והדבר צ"ב דמ"מ אית ליה הנאה".

[ברשימות כ"ק עצמו (רשימות שם עמ' 14): "נקדים מתחילה ביאור ענין דמצות לאו ליהנות ניתנו, עפמ"ש בראשונים ואחרונים"].

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות