E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ שמות - תשס"ה
שונות
"היום יום" - כ"ח כסלו
הרב מיכאל אהרן זליגסון
מגיד שיעור במתיבתא

*"הנהוג אצל הצ"צ כי באחד מלילי חנוכה היו עושים כעין פארבריינגען עם בני הבית, והיו באים גם כלותיו, ונקרא "לאטקעס אווענט". וכן היה אצל רבינו הזקן ואדמו"ר האמצעי. בין הספורים שהיו הרביים מספרים בסעודה זו, היו ספורים אשר בכל חנוכה היו משוחחים אודותם, אף שכבר דברו מזה בשנה העברה...".

ולכאורה יש להעיר מכאן בנוגע השקו"ט בלקו"ש ח"י [ע' 142] ששם מדייק הרבי בנוגע לענין סעודות בימי החנוכה, אם יש בזה ענין וגדר בנס דחנוכה ע"פ הלכה.

א. מ"ש "פארבריינגען" והיינו מסיבה. וזה מודגש עוד יותר [בהמשך הפתגם]: "סעודה" והרי "סעודה" - מורה שיש קביעות של מסיבה וכו'. ובמיוחד מה שנקבו לליל זה בשם מיוחד "לאטקעס אווענט", משנה לשנה.

ב. מה שהשתתפו גם כלותיהם. כנראה שסיפור פרט זה, הוא להורות על החידוש שבדבר, (מפני כל כבודה בת מלך פנימה וכו'), והרי פרטי זה עצמו מוכיח שזה קביעות של כל בני המשפחה. וכמו ביום טוב שעליו נאמר "ושמחת וגו' אתה ובנך ובתך וגו'" (דברים טז, יא).

"אאמו"ר היה נותן דמי חנוכה בליל נר הרביעי או החמישי".

ולכאורה הרי בפשטות אפשר לומר שזה תלוי בקביעות ימי השבוע, שבאם חל ליל הרביעי בליל ש"ק, אזי הי' חלוקת דמי חנוכה במוצאי שבת שהוא ליל נר החמישי..

אבל לכאורה יש לעיין בזה:

והוא ע"פ מ"ש הרבי בשיחה קדושה (ראה שיחת מוצש"ק וילך תשל"ט סע' מ'), שהנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב הי' - ע"פ קבלה - שלא להוציא כסף במוצאי שבת קדש על הוצאות, ולכן ציוה לאשתו הרבנית שהיא תקבל הכסף ממנו בערב שבת.

ועפ"ז נמצא שי"ל בדא"פ גם בנוגע לדיוק "ליל נר הרביעי או החמישי". שאצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, באם נר הרביעי חל בליל מוצש"ק, אזי מצד הנהגה הנ"ל (ע"פ קבלה- לא להוציא כסף וכו'), הי' לכאורה דוחה החלוקה לנר החמישי ביום א'.

ויש לחקור אם דמי חנוכה הוא בדומה להוצאות כסף על צרכים וכו'. שהרי ע"פ חסידות וכן בפשטות מבואר שענינם דדמי חנוכה, הוא המשכה יתירה שניתנית אז לבנים ובנות וכן למושפעים (ראה ש"פ מקץ תשט"ז), בדוגמת תוספות מתנות בחנוכת המזבח (כמבואר בדרושי חסידות).

וכן כשזה נקרא בשם 'מתנה', הרי בהלכה, גדר ענין המתנה הוא "דאי לאו דעביד לי' נייחא דנפשא לא יהיב לי' מתנתא".

הנה בזה לכאורה י"ל בא' מב' אופנים:

א. תענוג - הרי זה גם ענין של תענוג קורת רוח מיוחדת שמתבטא בנתינת המתנה. ואילו הוצאות הפרנסה הוא בגדר "עול רחיים על צוארו".

ב. תשלום - מבואר בחסידות (סה"מ תר"פ ע' רנז) שענינו דמתנה הוא דאי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא יהיב לי' מתנתא, "דאחר העבודה שבאתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא נותנים מלמעלה בחי' מתנה...".

ועפ"ז יש להעיר מה שבשיחת יט כסלו תשי"ב, אמר הרבי שבעוד עשרה ימים (נר חמישי דחנוכה) יהי' ענין מיוחד, ונוגע איך שיהיו הנהגות בעת הסדרים וכו'.

אבל בנוגע לענינינו- נידון זה - הרי נתינת דמי חנוכה לתלמידי הישיבה אצל הרבי הי' "ושננתם לבניך אלו התלמידים" שהתמימים הם הבנים [בדוגמת ברכת הבנים בערב יוהכ"פ וכו'].

ומבואר בפירש"י מסכת כתובות מט, ב: "ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנה אבל בנו ליכא למימר הכי".

ועפ"ז נמצא שבנידון זה - תלמידי הרבי שנחשבים כבנים או המבואר ב"היום יום" כאן, ה"ז בני המשפחה כבנידון של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) - וא"כ זהו גדר של מתנה, קשור במיוחד עם נחת רוח ועונג לבד.


*) לע"נ אמי מורתי האשה החשובה מרת הינדא רחל בת הרב יצחק מאיר הכהן שו"ב ע"ה, ליום היא"צ, ג' טבת. תנצב"ה.

שונות
תוכן אימרת רבותינו - לפסוק "לו" -
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

ידועה אימרת רבותינו עה"פ (וישלח לג, יז) "ויעקב נסע סוכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות". (מאמרי אדה"ז הקצרים ע' טז, ואילך; וראה תורת מנחם חי"ג ע' 67 ואילך. שערי המועדים סוכות ע' קי; קטז ועוד) ש"לו" לעניני הנשמה בנה בית ענין של קבע, ואילו "למקנהו" עניני הגשמיות עשה סכות, לשון עראי.

יש לציין, שתוכן הענין מבואר בספר נחל קדומים להחיד"א עה"פ: "דידוע דכל קניני העה"ז הבל המה, וחסידים הראשונים כל עצמם ודעתם ומגמתם שבתם וקימתם לעוה"ב, ושם היו בונים בית ע"י תורתם ומצותם ודבקותם. ועניני העה"ז היו להם עראי כאהל רועים . . יעקב בחיר שבאבות כל חשקו בבית העוה"ב הקיים. וז"ש ויבן לו דייקא לעצמו כי העושר המדומה לא יתיחס לו כי לא במותו יקחנו ולכן ויבן לו בית עיקרי וקיים. ולמקנהו כלומר כל קנינו עשה סכת חסר עראי דעראי. על כן קראי שם המקום סוכות להודיע כי כל עניני העה"ז עראי".

שונות
מניעה משבועה
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

רמב"ם הל' שבועות פי"ב הי"ב: "וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל". [וגם לעיל ה"ח כתב: "צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כגוים"]. ובס' מ"מ (קה"ת תשמ"ה) ע' שמא - צויינו כמה מקורות.

ויש להוסיף עוד כמה מ"מ עפמ"ש באחרונים:

א) ויקרא רבה ו, יג: "המשביע את חבירו לשקר, סוף שיצא ריקם מכל ממונו. ר' יונה אומר אפילו על אמת".

ב) ירושלמי גיטין פ"ה ה"ד: "אדם מבריח עצמו מן השבועה, ואין מבריח עצמו מן התשלומין".

ג) מדרש עשה"ד (מובא בתורה שלימה עה"פ כ, ז): "אמרו רבותינו, חייב אדם לשמור שפתיו מן השבועה ואפילו באמת אין אדם רשאי להשבע" (עיי"ש מעשה נפלא).

ד) בשו"ת חת"ס (חו"מ סימן צדי"ק) הוכיח מפסוק מפורש בקהלת ל, ב. עיי"ש.

ויש להאריך עוד ואכ"מ.

שונות
תיבת "נא" בסידור קה"ת המתורגם לאנגלית
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

כידוע, ברוב המקומות בתורה הפירוש "נא" הוא "עתה", ובמיעוטם ל' בקשה. ויש הרבה מחלוקות בזה בין המפרשים, ובפרט בין אונקלוס לפירש"י.

והנה בסידור זה [תח"י ההוצאה דשנת תשל"ח], יש מקומות שהרב המתרגם שי' התעלם לגמרי מתיבה זו, כמו בפ' העקידה, ב'אהבת עולם - 'רחם נא עלינו', וב'ברכה מעין שלוש' - 'רחם נא ה' אלוקינו', בברכת 'עננו' - ברוב ההושענות ובהקפות, ב"אנא ה' הושיעה נא" - שבהלל וב'והוא רחום'; ב'ידיד נפש', ועוד.

יש מקומות שתרגם לשון בקשה, כמו 'נא גבור' - ב'אנא בכח'; "יהמו נא רחמיך" - ב'על הצדיקים'; 'נא אל תשכחנו' ו'הבט נא והושיעה' - ב'והוא רחום'; 'נא אל תשיבנו' - ב'אבינו מלכנו'; 'סלח נא­ - באא"א; "רחם נא קהל עדת ישורון" בהושענות, ועוד.

ויש מקומות שחילק, כמו "רפא נא לה" שתירגם ב'ידיד נפש' וב'סליחות לתחלואי ילדים' ל' בקשה (אם כי אונקלוס, חזקוני, ספורנו וראב"ע פירשו ל' עתה!) ומה'נא' שלפניו שם ("א-ל נא", שלרוב הנ"ל הוא לשון בקשה) התעלם; "למה יאמרו הגויים איה נא אלקיהם" שב'הלל' תרגם זאת "עתה", ואילו ב'והוא רחום' התעלם מזה!

שאלתי זאת כמה מבינים, וגם מכב' הרב המתרגם בעצמו, ואין תשובה לע"ע.

שונות
הרחבת העניבה בהנחת תפילין
הרב שמעון אהרן הכהן רוזנפלד
תושב השכונה

עיין בסידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות לחבירי הרה"ת לו"י ראסקין במילואים סי' ט דשקו"ט בנוגע לאם מנהגינו להרחיב ולקצר העניבה בהנחת תפילין בכ"י.

ולהעיר שזקני הרה"ח הר"א סימפסאן - שכידוע הי' דייקן גדול במנהגי הרבי נ"ע ומובא ממנו בספר המנהגים כמה מהנהגת הרבי נ"ע - הורה לי בנוגע להנחת תפילין - שלפני שמניחים את התפילין בהתיק אחר התפילה מצמצמים את העניבה ובבוקר לפני הברכה פותחין את העניבה.

ומדי דברי אודות מנהגים שנהג זקני רציתי להעיר על מנהג של זקני שבכ"י הי' אומר פרק בתניא לפי מספר שנותיו (כפי שנוהגים לאמר פרק בתהילים) - מתחיל מלק"א, שער היחוד והאמונה וכו'. (ואבקש מקוראי הגליון להודיעיני אם ידוע להם מקור מנהג זה ואם כך נהגו זקני חסידים אחרים).

שונות
האם סיפורי צדיקים תורה הם
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'

בגליון 'התקשרות' שי"ל לש"ק פ' ויחי שנה זו (גליון 544) במדור 'ניצוצי רבי', הובא מ"ש רבינו זי"ע, למסור למארגני ה'פגישה' עם הסטודנטים שבליל שבת-קודש, היות והוא 'ניטל' לא יהיו שיעורים בתורה, אלא רק נאומים, סיפורים, וכיוצא בזה. עוד הובא שם בשם הרה"ח ר' יוסף וויינברג שליט"א, שרבינו אמר לו בנוגע להשיעור בתניא על הרדיו בלילה זה, שיספר איזה סיפורים מרבותינו נשיאינו.

ולכאו' יש להוכיח מזה, דס"ל לרבינו, שאין סיפורי צדיקים בגדר תלמוד תורה ממש, דאלה"כ איך אפשר לעסוק בהם בליל ניטל לפי מה שנוהגים (לוח 'היום יום' י"ז טבת) "שלא ללמוד בניתל . . כדי שלא להוסיף חיות". ואף שגדול ענין סיפורי צדיקים, מ"מ הר"ז כמו שאר מצוות שעושים גם בליל ניטל, אבל אין זה בגדר ת"ת.

וכ"מ ממ"ש רבינו במכתב מיום כ"ו אדר ה'תשט"ז (אג"ק חי"ב אגרת ד'קפה): "מאשר הנני קבלת מכתבו . . בו כותב אודות חידוש השיעורים, וטוב עושה אשר מדבר ג"כ וועגען דעם ארום פון חסידות, וע"ד מרז"ל פתח במילתא דבדיחותא, ובפרט שגם סיפורי צדיקים וסיפורי החסידים - מנהג של ישראל סבא תורה היא". ומהדמיון בין ה'סיפורים' ל'מילתא דבדיחותא' (אף שחילק ביניהם), משמע שסיפורי צדיקים אינם תורה ממש. וביותר משמע כן ממ"ש דהם בכלל "מנהג של ישראל סבא תורה היא", והרי קיום מנהגי ישראל אינו בגדר תלמוד תורה, (ומ"ש "תורה היא" ר"ל שיש בקיומם קיום רצון התורה), וא"כ ה"ה לסיפורי צדיקים שיש בהם משום הנהגה טובה או מצוה כשאר מנהגי ישראל, אבל לכלל תלמוד תורה ממש לא הגיעו1.

אמנם יש להעיר מלשון רבינו (לקו"ש ח"ח ע' 298), "און די שיעורים זיינען אויך ניט אין די טיפע ענינים פון תורה, נאר, מער ניט ווי לימוד דינים פון קיצור שולחן ערוך, אגדות חז"ל אדער ספורי צדיקים", וכיון דכולהו בחדא מחתא מחתינהו, משמע קצת, דגם ספורי צדיקים הם בגדר תורה ממש, וכמו הלכות ואגדות2.

וכ"מ קצת, מהא דאיתא בכ"מ במעלת ה"זכרונות מחיי צדיקים קדושים וטהורים" ע"פ ה"ידוע במעלת ספר בראשית הקודם לספר שמות וכו' כי הוא מלא סיפורי צדיקים3, ועל שמו נקרא ספר הישר"4.

ולכאורה, ע"פ הנ"ל, אין צורך לברך ברכת התורה לפני העסק בסיפורי צדיקים. ועצ"ע. ואבקש מקוראי הקובץ לחוות דעתם בכל הנ"ל.


1) ועד"ז צ"ל בפירוש דברי רבינו במכתב ט"ז כסלו ה'תשי"ג (אג"ק ח"ז אגרת א'תתקמ) ש"סיפורי צדיקים נשיאי החסידות . . מעלת הסיפורים מצדיקים, איך שנמצא בהם (הדגשת המעתיק) נשמתא ונשמתא דנשמתא דאורייתא" דהיינו שנמצא בהם בהעלם, וכדמשמע גם מהמשך לשון המכתב שם "שסיפוריהם, אף שלכאורה הם לבושא לגופא, יכולים להאיר [בהם] הנשמתא דנשמתא".

2) ולהעיר ממ"ש רבינו זי"ע בשיחת כ"ד טבת ה'תשי"ב: "לא מכבר קבלתי מכתב מאחד ובו כותב לי, שאיתא בספרים, שסיפורי צדיקים הם בבחינת 'מעשה מרכבה' . . לא מצאתי בספרים פתגם זה, ולכן משאיר הנני זאת על אחריותו של הנ"ל".

3) להעיר ממ"ש בשו"ת 'אפרקסתא דעניא' ח"א סל"ד שהביא מ"ש בשו"ת 'נהרי אפרסמון' (חיו"ד סי' נ"ד), דרב העיר שהוא אבל תוך יב"ח מותר לילך לבית המשתה (עכ"פ אחר שלשים יום), ד"כיון שנהוג שהרב אומר דברי תורה על חתונה, הוי כרבים צריך לו, שבסימן שפ"ד דמותר". והוסיף ה'אפרקסתא דעניא' "דאפילו שאינו נוהג לומר ד"ת ממש, מ"מ הו"ל בכלל רבים צריכים לו, דודאי אינו דומה סעודה שהרב אב"ד מיסב בה, דמורא רבם עליהם . . לסעודה דכל אפין שוין בה ואיש כל הישר בעיניו יעשה . . ועוד, דאפילו אינו אומר ד"ת בדרך דרוש הנהוג, מ"מ ודאי אי אפשר בלא מילי דאורייתא או עובדא דצדיקיא, וכבר פירשו הספרים הקדושים [מ"ש בבראשית רבה פ"ס, ח הובא בפירוש רש"י עה"ת פ' חיי שרה כד, מב] יפה שיחתן של עבדי אבות כו', עובדין דאבות אלו הצדיקים, וגם החוש מעיד דספורי צדיקים עושים יותר רושם מדרושי מוסר. וראיתי בשם הרה"ק מהר"י מרוזין זצ"ל, שאמר [ע"פ לשון הכתוב פ' תרומה כו, ה; ויקהל לו, יב] 'מקבילות הלולאו"ת', דכתיב (קיג, א) 'הללו עבדי ה' הללו את שם ה', דהנך ב' 'הללו' מקבילות ושוות זל"ז. ופי' 'הללו עבדי ה' את עבדי ה',' ודפח"ח ושפ"י".

4) לשון רבינו במכתב מיום כ"ד אלול, השי"ת (אג"ק חכ"א ז'תתסג).

שונות
הערות למהדורה החדשה דשוע"ר
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

א) בסימן שז ס"כ, נדפס: "השואל מחבירו בשבת ואין הלוה מאמינו" - וכן הוא במהדורות הקודמות. והוא טעות הדפוס דמוכח (שהרי: א. מדובר פה על שאילה ולא על הלוואה, ב. מי שצריך להאמין הוא המלוה ולא הלוה!) - ופשוט שצריך להיות "ואין הלה מאמינו", וכמו בסיום הסעיף: "כשאין הלה מאמינו".

ב) בסימן תעה סעיף ג: "אעפ"י שבכל יו"ט חייב האדם לבצוע על לחם משנה כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט". ובהערות ציינו, שבשוע"ר שם לא נזכר. - ולפלא שלא ציינו לשיחת כ"ק אדמו"ר (התוועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 594 ואילך), שביאר באריכות השמטה זו, עיי"ש.

ג) בסימן תרכה: "מצוה לתקן הסוכה ולבנותה כולה מיד למחרת יוה"כ אחר יציאה מבית הכנסת, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". - יש לציין (לכאו') להתוועדויות תשמ"ה ח"א ע' 183 שמבאר הדיוק בזה.

Download PDF
תוכן הענינים
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות