E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ שמות - תשס"ה
רשימות
ב"נ אם מחוייב ליהרג בעבירת שפיכת דמים
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

במדרש רבה פרשתינו (שמות פ"א פט"ו): "ותיראן המילדות את האלקים כו' ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, להן לא נאמר אלא אליהן. א"ר יוסי מלמד שתבע אותן להזדווג להם ולא קבלו ממנו, ותחיין את הילדים, וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעין שקיימו את הילדים, למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין את הילדים, יש קילוס בתוך קילוס, לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עצמם טובות, יש מהם שהיו עניות והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות כו'".

ובס' פרשת דרכים (דרך האתרים דרוש שני) תמה בזה, דכיון שהמדרש עצמו מפרש דרישא דקרא ד"ולא עשו כאשר דבר אליהן וגו'" קאי בנוגע לדבר עבירה, א"כ מה מקשה אח"כ ד"ותחיין וגו'" למה לי דכ"ש דידעינן זה מרישא דקרא, הלא רישא דקרא הו"ע בפני עצמו וסיפא דקרא הו"ע בפני עצמו שלא המיתו הילדים?

ותירץ עפ"י מה שחידש שם, דאף דנקטינן דב"נ אינן מצווין על קידוש ה', מ"מ זהו רק בנוגע לע"ז וגילוי עריות דילפינן מקרא, כדאיתא בסנהדרין עד,א. ובב"נ ליכא קרא. אבל בנוגע לרציחה דידעינן זה מצד הסברא, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו, כמבואר בסנהדרין שם. במילא זה שייך גם לב"נ, דיהרג ואל יעבור על איסור רציחה, עיי"ש בארוכה (מובא גם במל"מ הל' מלכים פ"י ה"ב). ועפי"ז מבאר כוונת המדרש, דמקשה, דאם מסרו נפשן בנוגע לג"ע אף שלא נצטוו ע"ז, כ"ש דידעינן שמסרו נפשן בנוגע לאיסור רציחה בהילדים, וא"כ סיפא דקרא מיותר. ולזה מתרץ, דקרא משמיענו שהיו גם מסייעות כו', ועי' גם בס' מנחה חריבה סוטה יא, ב. שהביא דבריו, ותירץ עפ"ז הקושיא שהובא בס' תורת הקנאות שם, לפי שיטת הרמב"ם דבמקום שהדין הוא דיעבור ואל יהרג אסור להחמיר ע"ע, א"כ איך מסרו נפשן ולא המיתו הילדים? ולהנ"ל ניחא, כיון שבזה היו מחוייבות.

הערת הרבי על מ"ש בתניא דיהרג בג' עבירות הוא גזה"כ

והנה ב"מ"מ הגהות והערות קצרות לספר של בינונים", פכ"ה ע' קנ [על מ"ש בסש"ב שם שיהרג ואל יעבור גזירת הכתוב הוא] כותב הרבי וזלה"ק: "לכאורה קאי אע"ז וג"ע בלבד, דרוצח סברא הוא - סנהדרין עד, א - והא דיעבור כו' הוא משום דאמרה תורה כו' כנ"ל". עכלה"ק.

והנה בענין מאי חזית דדמא דידך וכו' כתב רבינו יונה ע"ז כח, ב, וז"ל: "דילמא דמא דחבריה סומק טפי. וא"ת כיון שהדבר ספק, יהרוג אותו ואל יהרג הוא? י"ל שב ואל תעשה שאני, שאדם יש לו למנוע מלעשות שום עבירה בידים, ורש"י1 פי' שהטעם הוא שאין לו להרגו, ואעפ"י שיש ספק בדבר, לפי שעיקר האמונה הי', שעל כל המצוות כולן יהרג ואל יעבור, אלא שהתורה הקפידה עליו ואמרה וחי בהם כו' ומכאן אמרו חכמים שעל כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג כדי שיחי', חוץ מג' עבירות. ועכשיו, כיון שאומרים לו הרוג חבירך, אין כאן וחי בהם, שהרי המת לפנינו, א"כ נחזור לעיקר האמונה, שעל כל המצוות יש לו ליהרג ולא לעבור וזה כפתור ופרח", עכ"ל.

דלפי פירוש הא' נמצא דמאי חזית כו' הוא מילתא דסברא דכיון שיש כאן ספק, לכן אמרינן ליה בכה"ג שב ואל תעשה ולא יעבור עבירה בידים, משא"כ לפירוש הב' נמצא משום דההיתר ד"וחי בהם" ליתא באיסור רציחה, כיון דבכל אופן יהי' נפש מישראל אבוד, ורק דמוסיפים, דלא נימא דדם זה סומק טפי מאידך, שלכן נימא שאכן שייך כאן הדרשה דוחי בהם בדם שהוא סומק טפי. מאידך הנה ע"ז אמרינן מאי חזית כו', אבל עיקר הדין הוא דברציחה ליכא ההיתר דוחי בהם.

וברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ה"ה כתב: דאם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו נהרוג כולכם אם אינו חייב מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ובכס"מ שם הביא, דבירושלמי (תרומות פ"ח הי"ב) פליגי ר"י וריש לקיש בהך דינא ביחדוהו להם. והרמב"ם פסק כר"ל, והביא קושיית הרב משה הכהן מלוניל ע"ז, עיי"ש. ומסיק, דקשה באופן שיחדוהו להם, אפילו אם אינו חייב מיתה למה לא ימסרוהו, דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו, ולכן כתב די"ל דסב"ל לר"ל דסברא זו אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם, דש"ד יהרג ואל יעבור. אלא שנתנו טעם וסברא להיכא דשייך, אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא, הוה דינא הכי דיהרג ואל יעבור.

מאי חזית וכו' הוא סברא או עיקרו גזה"כ

ובס' דגל ראובן (ח"ג סי' ה') הביא ב' פירושים אלו מדיליה, וביאר די"ל דבזה גופא פליגי ר"י וריש לקיש בהפירוש דמאי חזית דדמא דידך וכו', דר"י מפרש כאופן הא', דהא דברציחה יהרג ואל יעבור הוא לגמרי מצד הסברא, דשב ואל תעשה עדיף, ולכן סב"ל, דביחדוהו להם, מותר למסור כיון דאם לא כולם נהרגים. אבל ר"ל סב"ל דהטעם דבש"ד יהרג ואל יעבור הוא מפני, דבאיסור רציחה ליכא ההיתר דפקו"נ, ולכן אפילו ביחדוהו, דלא שייך בזה מאי חזית כו' כיון שיחדוהו, מ"מ אסור למסור להם אף דעי"ז יהיו כולם נהרגים, והרמב"ם פסק כר"ל.

ועיי"ש עוד שהביא שהמנ"ח (מצוה רצ"ו) נסתפק אם בטריפה וגוסס בידי אדם חל הדין של יהרג ואל יעבור, כגון שאונסים אותו להרוג טרפה וכו' אם יהרג ואל יעבור או לא, דמבואר ביומא פה, א. דפקו"נ חל גם על הטרפה עיי"ש, ומסיק דדין זה תלוי בהנ"ל: דלפי אופן הא', שכל הטעם דיהרג הוא משום הסברא דמאי חזית, כאן לא שייך סברא זו, כיון שהוא רק חיי שעה. אבל לפי אופן הב', דברציחה ליכא ההיתר דיעבור ואל יהרג, גם הכא אסור, עיי"ש. ולפי"ז יש לבאר ג"כ פלוגתת הרמב"ם והתוס' באופן דליכא מעשה עבירה, רק איסור בלבד, אם אמרינן יהרג ואל יעבור וכמבואר בארוכה בחי' ר"ח הלוי בתחילתו ואכמ"ל, וראה בכ"ז גם בגליון תשל"ח.

ולפי הנ"ל יוצא, דלפי פירוש הא' הוה הדין ברציחה דיהרג ואל יעבור מצד הסברא בלבד, שלכן במקום דלא שייך סברא זו באמת יעבור ואל יהרג, משא"כ לפי אופן הב' נמצא דהדין דיהרג ואל יעבור אינו מצד הסברא, שהרי אפילו במקום דהסברא נותנת שצריך לעבור ואל יהרג כנ"ל, מ"מ אמרינן שיהרג ואל יעבור משום שכן גזרה התורה דברציחה ליתא הדין דיעבור, ולפי"ז הרי אפ"ל דמ"ש אדה"ז "דגזה"כ הוא" קאי גם על רציחה2.

והנה לפי לשון רבינו יונה הנ"ל מובן דפירוש הב' מיוסד על הא דעיקר האמונה הוא דלולי ההיתר ד'וחי בהם', הי' הדין בכל עבירות שבתורה שיהרג ואל יעבור כנ"ל, ולפי"ז אפ"ל, דבזה גופא פליגי פירוש הא' עם פירוש הב', דפירוש הא' סב"ל דמצד עיקר האמונה לא הי' צריך ליהרג בכדי שלא לעבור, ורק לאחר שמצינו שיש עבירות שיהרג ואל יעבור, גילתה התורה הדין דוחי בהם דבכל התורה אינו כן, (וכמ"ש התוס' סנהדרין עד, ב. בד"ה בן נח) ולכן אי אפשר לפרש כפירוש הב', דברציחה, דלא שייך וחי בהם, הדרינן לעיקר האמונה דיהרג, ולכן צ"ל דמאי חזית מצ"ע הוה סברא דשב ואל תעשה עדיף, משא"כ פירוש הב' סב"ל, דעיקר האמונה הוא, שבכל התורה כולה צ"ל מצ"ע דיהרג ואל יעבור, וע"ז בא "וחי בהם" להפקיע שלא כעיקר האמונה, אבל ברציחה דלא שייך זה שפיר הדרינן לעיקר האמונה דיהרג.

ולפי כל זה יש לחזור לדברי המל"מ שחידש דאף דב"נ אינו מחוייב ליהרג גם על ע"ז וגילוי עריות מ"מ מחוייב ליהרג על שפיכת דמים כנ"ל, די"ל שזהו רק אי נימא כפירוש הא' שהוא מילתא דסברא א"כ זה שייך גם לגבי ב"נ, אבל אי נימא כפי' הב' דזהו משום דהדרינן לעיקר האמונה דיהרג, י"ל זה שייך רק בישראל, משא"כ בב"נ לא אמרינן הך כללא דמעיקר האמונה צריך למסור נפשו, ובמילא גם בשפיכת דמים אמרינן דיעבור ואל יהרג, ולפי הנ"ל יוצא דהרמב"ם דסב"ל כפירוש הב', וראה גם בהערת הרבי בספר המאמרים תש"ט ע' 123 (מובא בלקו"ש חי"ב ע' 213) דדייק שם מלשון הרמב"ם ריש פ"ה מהל' יסודי התורה, דלולי ההיתר דוחי בהם, הי' חיוב ליהרג על כל עבירות שבתורה. ומתאים לפי מה שנת' - נמצא דלדעת הרמב"ם אין ב"נ מחוייב למסור נפשו אפילו על איסור שפיכת דמים, ומסתימת לשון הרמב"ם בהל' מלכים פ"י ה"ב שכתב דב"נ שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור, ולא חילק דשפיכת דמים שאני, משמע ג"כ שלא כהמל"מ.


)

1) ראה רש"י יומא פב, ב. ופסחים כה, ב. וסנהדרין עב, א. ד"ה מאי.

2) ובמכתב הרבי באג"ק ח"א שהובא שם בלקוטי פירושים, לכאורה משמע דזה גופא הוה הספק בהפירוש דמאי חזית, עיי"ש, וראה גם ברשימות חוברת ב'.

רשימות
שיעור מצות הצדקה
הרב מנחם מענדל פעלער
שליח כ"ק אדמו"ר - טווין סיטיז, מיניסוטא

ב"מראה-מקומות, הגהות והערות קצרות לספר של בינונים" לאגרת הקודש סימן י' מעתיק כ"ק אדמו"ר [מהתניא - לאחרי השיעורים דכמה מצוות וההמשך "וכן במעשה הצדקה וגמ"ח בממונו אף שהוא מהעמודים שהעולם עומד עליהם וכדכתיב עולם חסד יבנה אפ"ה יש לה שיעור קצוב]: חומש למצוה מן המובחר ומעשר למדה בינונית",

ומציין: "שו"ע יו"ד ר"ס רמ"ט." ושוב מעתיק: "בינונית כו'" ומעיר: "הרמז ד"כו'" - אולי על הסיום בשו"ע: "פחות מכאן עין רעה", ושם ס"ב: "[לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל] פחות מזה - שלישית השקל- לא קיים מצות צדקה". ובירושלמי פאה א"א: "עד היכן כו'" ועיי"ש בבאר היטב סק"ג אם מעשר ממון חיוב הוא". עכלה"ק.

בהע' 21 כתבו המהדירים: "כ"ה בכתי"ק. ואולי צ"ל: סק"ב. ושם, שקו"ט אם מותר להשתמש במעות מעשר עבור עניני מצוה".

הנה לפום ריהטא לכאורה אינו מובן מהו הקשר של "השקו"ט אם מותר להשתמש במעות מעשר עבור עניני מצוה" עם מ"ש כ"ק אדמו"ר אם מעשר ממון חיוב הוא". אלא שאין הכי נמי - קשה להבין מהו כוונת כ"ק אדמו"ר בציון והערה זו.

דהנה הבאר היטב כותב בסק"ג: "[שלישית] השקל: כ' הש"ך שלפי החשבון לקמן סי' רס"ה ס"ה [צ"ל ריש סי' ש"ה] הוא עשרה גולדין פוליש, ע"כ נהגו בארצות האלו שהגבאי צדקה הולך בבהכ"נ שני וחמישי לגבות מעות צדקה מכל אחד ואחד, ואפי' נותן מהפחות שבמטבעות הוא נותן יותר משלישית השקל לשנה ומנהג נכון הוא עכ"ל." וכאמור, בהשקפה ראשונה צ"ע הכוונה.

והנה רוב שיעורי המצות שמביא אדמוה"ז הם קצובין ומדאורייתא, אבל בנוגע למצות הצדקה ישנן כמה שיעורין שתיקנו חכמים כפי הישג הנותן. ואדמוה"ז מביא במפורש רק מעשר וחומש, וכ"ק אדמו"ר מחדש, שאדמוה"ז מרמז לשאר השיעורים הקטנים יותר - א' ממאה, א' מחמישים וכו' - שהובאו בתלמוד (ירושלמי - הלכות ופסקי דינים - ומקור לכמה מדברי השו"ע כאן) ובשו"ע, עד להשיעור הקטן ביותר שמחוייב בו. ודוקא שיעורים אלו שמביא אדמוה"ז במפורש, הם שיעורים שאסור לבזבז יותר מהם (וע' בירושלמי ובביאור המפרשים וכן ב'אגדות ירושלמי - יפה מראה' שמפרש תקנת אושה שזה לכל היותר ובפירוש ה'פני משה' ועוד, ואכ"מ) אבל אין חיוב ליתנם, ובשעת הצורך חייב ליתן הרבה יותר מחומש וכו'. וכשמחלק סתם לצדקת אל יבזבז יותר וכו'.

וכ"ק אדמו"ר מציין לה"באר היטב" שמביא איך שמקיימים מצות הצדקה באופן דחיוב, שכאו"א מחוייב בו, ולכל הפחות כזה, ובפועל ממש. ומהשיעור ד"לכל הפחות" מורה אדמוה"ז (בהמשך האגרת) ליתן הרבה יותר*.

אלא שעדיין צ"ע הלשון "מעשר" ("אם מעשר ממון חיוב הוא") ואולי צריך להיות פסיק או וא"ו ה(מוסיף ו)מחלק בין התיבות "באר היטיב סק"ג", ו"אם"( "ועיי"ש בבאר היטב סק"ג [.][או ו]אם מעשר ממון חיוב הוא" - ואז לברר השיטות אם מעשר ממון חיוב - שזה אריכות - ולפי דעת הסוברים שחיוב הוא אז מביא אדמוה"ז שיעור דחיוב במפורש) ותן לחכם וכו'.


*) ראה לקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי (ג) המערכת

Download PDF
תוכן הענינים
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות