E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ תולדות - תש"ע
רמב"ם
הוראת שעה בנביא
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. ברמב"ם הל' יסודי התורה פרק ט הלכה ב: "א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, וכן אם צונו בדברי הרשות .. מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו", וממשיךבהלכה ג': "וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו, וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון, ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם".

וצריך להבין בדבריו:

א( דהתחיל בלשמוע אל דברי הנביא, ובהלכה ג' בא לומר שאם מכחיש נבואתו של משה אין שומעין לו, ואח"כ מוסיף שאם אינה אלא הוראת שעה שומעין לו, וא"כ למה התחיל בהדינים של "נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים". הי"ל לסיים הענין של שמיעת דברי הנביא, מתי שומעין לו ומתי אין שומעין לו, ואח"כ לכתוב ההלכות של נביאשעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו.ואף את"ל שכללם ללמד שהנביא נכלל ג"כ בדין שמיעת דברי הנביא, ורצה בדוקא להדגישו באמצע הענין, הרי בהדין דכובש נבואתו א"א לתרץ כן. ואולי באמרו "ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו" מבאר שייכותן זל"ז.

ב) אריכות השקלא וטריא של "ואילו שאלו את אליהו" ותשובתו. הול"ל בקיצור שבאליהו הי' לפי שעה להכחיש נביאי הבעל,וימשיך תיכף "וההולך בדרכי הנבואה אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת".

ג) שאלת העם לאליהו שכתב "ואילו שאלו את אליהו",על מה השאלה, הרי מחוייבים לשמוע אליו בכל אופן. ובפרט לפי מש"כ פ"י הלכה ה', " .. נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו פעם אחר פעם או שהעיד לו נביא והיה הולך בדרכי הנבואה אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי .. ".

ד) חזרתו בסוף ההלכה על הדין דהוראת שעה שכ' "ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם".

ה) סיום ההלכה "ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם", הרי כבר כתב הלכה זו בריש הפרק.

ו) מה שכתב בריש ההלכה "חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו", ואח"כ הביא ההלכה דהוראת שעה. וכתב רק שיש מצוה לשמוע לו ולא הזכיר חיוב מיתה .

ב. במסכת יבמות (צ,ב) בסוגיא דיש כח חכמים לעקור דבר מן התורה, מקשה הגמרא: "ת"ש אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו שאני התם, דכתיב אליו תשמעון. וליגמר מיניה, מיגדר מילתא שאני".

ותוספות הקשו (ד"ה וליגמר מיניה) "וא"ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור, ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (ב,ב) מקראי, וא"ת דאמר בפרק אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט,ב ושם) היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי, אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר המוריה, אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ, אלא היכא דמוחזק שאני, ובאליהו למה לן משום דמוחזק הא משמע דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא, ואר"י משום דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש ושוחטים - על הבטחתו - קדשים בחוץ שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים וע"י כך יחזרו ישראל למוטב.

הרי שלשיטת התוס' אינו מוכרח שאליהו דיבר על פי ה' "דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא".

והתוספות הרא"ש שם תירץ קושיות התוס' דמדקדק מלישנא דברייתא מדקתני הכל לפי השעה שמשמע מפני צורך שעה יש לשמוע אפילו לנביא שעושה מדעתו דאי ע"פ הדיבור בין לצורך שעה בין שלא לצורך שעה צריך לקיים צוויו של מקום.

והוא אזיל ג"כ בשיטת התוס' שאין הכרח שאליהו דיבר בנבואה.

והנה תוספות בסנהדרין (פט,ב) דן בענין זו אם אליהו דיבר בנבואה, וכתב, "ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו' ופרש"י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ"ק דמגילה (דף ב) ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקב"ה אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה".

יוצא מדבריו דלחד פירושא, אליהו דיבר בנבואה, ומזה אפשר ללמוד בנוגע לב"ד, דאי לאו הכי יש בעיא של אין הנביא רשאי לחדש דבר, או נימא שגם אליהו לא הי' ע"פ נבואה.

ג. והנה בירושלמי מגילה פ"א: "ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות? א"ר שמלאי דבירא א"ל ובדברך עשיתי ובדיבורך עשיתי", הרי דסובר דכל ההיתר של אליהו הוא משום שצוה לו בנבואה ע"ז.

והרמב"ם כתב בפירוש "ואילו שאלו את אליהו... היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל", והלחם משנה שם למד מדבריו דסובר רבינו דהא דאליהו ע"פ הדבור היה ולא מדעתו.

ולפ"ז יש להוסיף לדקדק בדבריו

א) שכותב "ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון .. ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם", ומזה משמע דכל החיוב לשמוע לו היא מדין נבואה "ומפני שהוא נביא", ולכאורה לפי הגמרא דין זה הוא גם בב"ד, וא"כ למה לא הזכיר החיוב לשמוע לב"ד באופן כזה.

ב) לפי הגמרא כל ההיתר של אליהו הי' מפני שעשה למיגדר מילתא, ואף שכתב הרמב"ם בהתשובה "שישיב" אליהו "אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל", מ"מ לא כתבו בההלכה עצמה ולא בהכלל שהביא "ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם". רק שהדגיש שתהא הוראת שעה -

ג) ואם נאמר שלהרמב"ם לא בעינן דוקא למיגדר מילתא למה כתבה בתשובת אליהו.

ד) גם יש להבין מה שכתב לבסוף "ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים" מה כוונתו ב"ועל דרך הזאת".

ומכל הנ"ל אולי אפשר לומר, שהרמב"ם סובר שהירושלמי חולק על הבבלי, וס"ל כביאור השני שבתוס' הנ"ל. היינו דלהבבלי א"א לומר שאליהו בא בתור נביא דאם כן איך דימה מעשה אליהו לב"ד וכקושית התוס'. וס"ל להרמב"ם דתירוץ הגמרא "דבעינן מיגדר מילתא" היא משום דלא הי' ע"י נבואה, ואין היתר של הוראת שעה כ"א כשהיא למיגדר מילתא.

והרמב"ם ס"ל כהירושלמי דאליהו דיבר בתור נביא, ומשו"ה עיקר הקפידה (מצד מקבלי הנבואה) היא שתהי' הוראת שעה, וזה שייך רק בנביא ולא בב"ד. ומשו"ה לא הביא הרמב"ם שום דין בב"ד.

ד. וי"ל דאף שהנביא יש לו כח לעקור מצוה בהוראת שעה מ"מ שונה נבואה זה משאר נבואות (כדלקמן). ומשו"ז לא צירף הרמב"ם דין זה עם הנבואות האחרות שמחוייבים לשמוע אל הנביא. וגם הפסיק הענין בנביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו שחייבים מיתה בידי שמים.

ואולי יש לומר שמי שאינו שומע לדברי הנביא בהוראת שעה אף שעבר על "אליו תשמעון" מ"מ אינו חייב מיתה כשאר עובר על דברי הנביא. ומשו"ה כתב לפני דין זה הסיכום של "ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו" דעל הוראת שעה לא נאמר אנכי אדרוש מעמו.

ולפ"ז אתי שפיר מה שהביא הרמב"ם השאלה לאליהו והתשובה שלו שאף שיש מצוה לשמוע אליו אבל בנדון של הוראת שעה שאין חייבין עלי' מיתה אינה בגדר שאר נבואה, ומאחר שאינה בגדר שאר נבואה יש מקום לשאול. ואפשר לומר דס"ל להרמב"ם דמאחר שאינה בגדר שאר נבואה א"כ צריך אליהו לענות בטוב טעם. וזהו מה שאמר "כדי להכחיש נביאי הבעל". ונמצא דכל האריכות בהדו"ד דהשאלה ותשובה עם אליהו היא להורות שאין זה כמו שאר נבואה, ויש לה גדר חדש בתנאים חדשים.

ואולי זהו מה שחזר עוה"פ "ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם", דאולי רצה להדגיש שאף ששמיעה לנביא הזה חלוק משאר דין נבואה, לא בעינן נביא מיוחד לזה וסגי ב"כל הנביאים" ובתנאי שיוכלו לשאול אותו על מעשיו ויש לו תשובה נכונה. וזהו גם הלשון "ועל הדרך הזאת" היינו באופן דשאלה ותשובה.

ומאחר דס"ל להרמב"ם דבהוראת שעה צריך הנביא להטעים העקירה, משו"ה חזר עוה"פ על הדין של "ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם", שאף שיש לו טעם נכון על זה מ"מ בודאי הוא נביא שקר ומיתתו בחנק. ואתי שפיר, ודוק.

רמב"ם
ארבע מאות ועשר שנים עמד בית ראשון (גליון)
הרב משה מרקוביץ
ברוקלין נ.י.

בגליון הקודם העיר הרמ"מ שי' רייצעס בדברי הרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל לענין זמן בנין בית ראשון, וכתב בסוף דבריו:

"שכיון ודבר זה שהבית ראשון נבנה ת"פ שנים לאחר יציאת מצרים הוא כתוב מפורש במלכים, הרי אין הרמב"ם צריך להביאו, והרמב"ם סומך על הלומד שהוא כבר יודע את המפורש בתורה שבכתב, וממילא יצרף את הכתוב שם לחשבון שכותב הרמב"ם. [כי הרמב"ם בא בתור "קיצור" ו"סיכום" של המשניות והגמרא שבתורה שבעל פה, אך לא בתור "תחליף" ללימוד התורה שבכתב, וכמפורש בהקדמתו. ואכמ"ל] .אך דוחק הוא כמובן, ועצ"ע".

ויש להעיר בדבריו, דלא ברור מהו הדוחק שבזה, לומר שהרמב"ם סמך על המפורש בקרא בספר מלכים, שהרי כותב בפירוש בהקדמתו ש"אדם קורא בתורה שבכתב תחילה".

אלא שבאמת כבר דן כ"ק אדמו"ר זי"ע אם ב"תורה שבכתב" כאן הכוונה רק לחמשה חומשי תורה או לכל ספרי נ"ך (שיחות ש"פ אמור (התוועדויות עמוד 1645) וש"פ בחוקותי (התוועדויות ע' 1740) תשד"מ, הובאו ב"יין מלכות" סימן ו), והכריע שהכוונה לחמשה חומשי תורה בלבד, ולפי זה התירוץ הנ"ל "אינו תשובה" ולא רק דוחק.

ולא באתי אלא להעיר.