E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ תולדות - תש"ע
הלכה ומנהג
פטור אשה נשואה ממצות כיבוד אב ואם
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'

מקור הדין וביאורו לפי שיטת התוס'

א. במסכת קידושין ל, סע"ב [ובפירוש רש"י שם]: תנינאלהא דתנו רבנן, איש אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים; אם כן, מה תלמוד לומר איש, איש סיפק בידו לעשות [שאין מוחה בידו], אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים [בעלה] עליה[1]. אמר רב אידי בר אבין אמר רב, נתגרשה [מבעלה], שניהם שוים [הרי היא כאחיה במצות כיבוד].

וברמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ו [ועד"ז הוא לשון הטור יו"ד סר"מ]: "אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד, אלא שהאיש יש בידו לעשות והאשה אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עלי', לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה הרי שניהם שוים".

ובשו"ע יו"ד סר"מ סי"ז:"אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה. ואם נתגרשה או נתאלמנה, חייבת".

ובתוספות עמ"ס קידושין שם כתבו, וז"ל: שיש רשות אחרים עליה, ואע"ג דמעשה ידי' לבעלה מדרבנן בעלמא,[2] מכל מקום אינה מצוי' אצל אבי' אלא אצל בעלה, עכ"ל.

ונראה בכוונתם, דלכאורה הי' אפ"ל דהטעם שאשה נשואה פטורה מכיבוד אב הוא משום דין שיעבודה לבעלה, וכמבואר ברמב"ם הל' אישות פי"ב ה"א, ד"כשנושא אדם אשה .. יזכה בארבעה דברים .. מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידי' שלו[3], ולהיות מציאתה שלו .. ", ושם ריש פכ"א [ועד"ז בטושו"ע אהע"ז סימן פ]: "מציאת האשה ומעשה ידי' לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה". והנה בסוגיא לקמן לב, רע"א מבואר דאפילו למ"ד כיבוד אב אינו אלא משל אב (וכדקיי"ל ברמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ג ובטושו"ע יו"ד סר"מ ס"ה) חייב להתבטל ממלאכתו כדי לכבד אביו ואמו, אבל אשה שחייבת לעשות מלאכה עבור בעלה אינה יכולה להתבטל ממלאכתה, וזוהי הכוונה במ"ש בברייתא "רשות אחרים עלי'". [וצ"ל דלולי הלימוד מקרא הו"א דמצות כיבוד או"א דוחה את השיעבוד לבעלה לעשות מלאכה, וקמ"ל קרא דפטורה ממצות כיבוד וממילא פשוט שחייבת היא בשיעבודה לבעלה].

אבל ע"ז הקשו התוס', דהרי הא דמעשה ידי' לבעלה אינו אלא מדרבנן, ואיך אפשר לומר שזהו הטעם לכך שהאשה פטורה מכיבוד או"א מדאורייתא וכדילפינן לה מקרא דאיש אמו ואביו תיראו. וע"ז תירצו דבאמת הטעם שהיא פטורה הוא משום ש"אינה מצוי' אצל אבי' אלא אצל בעלה".

ופירש בספר דברות משה עמ"ס קידושין (סימן נ הערה טו) דס"ל להתוס' "דאף שאינה צריכה לעשות מלאכה לבעלה, מ"מ מחוייבת היא להיות בבית בעלה מדאורייתא[4], דזהו עיקר הנישואין שנעשית ברשות בעלה, והיא צריכה להיות בבית בעלה, לא רק ברגע הנישואין אלא לעולם, שמחוייבת לדור במקום שהבעל דר בו ממש".[5] ולפי דבריו כוונת התוס' היא שהטעם שהתורה פטרה אשה נשואה מכיבוד או"א הוא מפני שאינה נמצאת בבית הורי' ואין לה רשות ללכת לשם, וע"כ אינה יכולה לכבדם. [וצ"ל דלולי הלימוד מקרא הו"א דמצות כיבוד או"א דוחה את השיעבוד לבעלה לדור במקומו, וקמ"ל קרא דפטורה מכיבוד או"א וממילא אין לה היתר לצאת מבית בעלה].

והנה, יעויין לקמן ס"ג דנראה דנחלקו הראשונים באשה נשואה שרשות אחרים אינה מונעת אותה מלכבד את אבי' ואמה, אם בכה"ג חייבת בכיבוד או"א, או שלגמרי פטרתה תורה ממצוה זו כ"ז שהיא נשואה, ובש"ך יו"ד שם סקי"ט צידד ופסק כצד הראשון, דבכה"ג חייבת.

והשתא יש לעיין לשיטת התוס' במסקנתם דהא דרשות אחרים עלי' פירושו שאין לה רשות ללכת לבית הורי' כדי לכבדם, איך יהא הדין באשה שאינה צריכה לעזוב את בית בעלה כדי לכבדם [וכגון שהורי' גרים בביתה], אבל תצטרך להתבטל ממלאכה שמחוייבת לעשות לבעלה מדרבנן, האם בכה"ג היא חייבת בכיבוד או"א שהרי לא גילתה התורה שפטורה ממצות כיבוד או"א כי אם כרשות אחרים עלי', ומה שהיא משועבדת בשיעבודים שאינם אלא מד"ס אינו מספיק להגדירה כמי שרשות אחרים עלי' מדאורייתא, או דלאח"ז שגילתה תורה ד'רשות אחרים עליה' ה"ה סיבה לפטור מכיבוד או"א, ה"ה כל היכא דרשות אחרים עלי', אפילו מחמת שיעבוד דרבנן, שהתורה פטרתה ממצוה זו.[6]

והנה בטושו"ע יו"ד סר"מ סי"ז פסקו: "אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה מכבוד אב ואם בעודה נשואה". ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סקנ"חכתב דמ"ש בשו"ע "שהיא משועבדת לבעלה" פירושו ע"ד מ"ש התוס' ו"צריך לפרש שאין הכוונה דמשועבדת למלאכה דהא אף מדאורייתא היתה פטורה אלא שמשועבדת לבעלה להיות בביתו[7] וכלשון הקרא [פ' מטות ל, יא] 'ואם בית אישה נדרה', ובגירושין נאמר [פ' תצא כד, א; שם, ג] 'ושלחה מביתו', ובפרשת בכורים קורא אותה 'ולביתך' כמפורש בגיטין דף מ"ז[8], והוא משום דהיא צריכה להיות בביתו דבעל".

ולפי דבריו נוגעת שאלה זו להלכה ולמעשה, היכא דיכולה האשה לקיים שניהם, להיות בבית בעלה ולכבד או"א, אבל אינה יכולה לעשות מלאכתה (שמשועבדת לעשות לו) ביחד עם זה, האם בכה"ג חייבת בכיבוד או"א או לא.

וצ"ע בזה.

ביאור ושקו"ט בטעם הדין לפי שיטת הרמב"ם והטוש"ע

ב. בפירוש המשנה להרמב"ם עמ"ס קידושין פ"א מ"ז כתב, וז"ל [במהדורת קאפח]: "מורא וכבוד .. כל אלו ותולדותיהם חייבים הבנים זכרים ונקבות לעשות להוריהם, אלא אם כן היתה הבת נשואה לאיש לא יחול עלי' מחובת הכבוד אלא מה שאפשר לה לעשותו עם מלאכות שהיא חייבת מן הדין לעשות לבעלה כמו שנתבאר בכתובות". וכוונתו לכאורה כפירוש שדחו התוס', ובאמת לדעת הרמב"ם הטעם שאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א הוא מחמת שיעבודה לעשות מלאכתו. [וי"ל שנכלל בזה החיובים שכתבם הרמב"ם בהל' אישות פכ"א ה"ג, ש"כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו", וגם "המלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות" דהיינו שתהא "מטחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו", ע"ש].

וכ"מ מפשטות לשון הטוש"ע סר"מ סי"ז "אחד האיש ואחד האשה שוין בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאשה אין בידה לעשות, שהיא משועבדת לבעלה, לפיכך היא פטורה בכבוד אב ואם בעודה נשואה", דמשמע שטעם הפטור הוא משום השיעבודים שיש לאשה כלפי בעלה וע"כ היא פטורה כל אימת ששיעבודים אלו מפריעים לכיבוד או"א.

וכן נראה שפירש דברי המחבר בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן רנה (הו"ד לקמן ס" ) וכמ"ש ד"אשה אינה מחוייבת [בכיבוד או"א] אם הוא נגד צורך הבעל כמפורש בקידושין .. ונפסק כן בשו"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"ז"; וכ"מ בהמשך דבריו שנקט כדבר הפשוט דכל היכא "שהאשה משועבדת לבעלה .. שעושה לבעלה דברים שמשועבדת לעשות לו" פטורה מכיבוד או"א.[9]

וצ"ע מה יענה הרמב"ם (והטושו"ע) לקושיית התוס' הנ"ל, שבברייתא דקידושין הנ"ל מבואר דילפינן מקרא דאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א; וקשה, דלכאורה איך אפשר לומר שהטעם שפטרתה התורה מכיבוד או"א הוא מפני שיעבודים שאינם אלא מדרבנן. וי"ל.

מחלוקת הראשונים בגדר הדין והפס"ד למעשה

ג. בגמרא שם: "אמר רב אידי בר אבין אמר רב, נתגרשה שניהם שוים". ובחידושי הריטב"א שם כתב: "פירוש דלא תימא כיון דנפטרה נפטרה, קא משמע לן דהדרה לחיובא". ובבית הבחירה להמאירי שם כתב "הא אם נתאלמנה או נתגרשה חזרה לחיובה אע"פ שכבר נפטרה".

ונראה מדבריהם שהבינו דלכאורה יש מקום להקשות, מהיכי תיתי שאשה גרושה תפטר ממצות כיבוד או"א, הלא לא נפטרה אשה נשואה ממצוה זו אלא בגלל שרשות אחרים מעכבה, ולכן מסתבר שלא נפטרה אלא כאשר רשות אחרים מפריע לה לקיום מצות כיבוד או"א, וא"כ פשיטא (ובמכ"ש וק"ו) דכאשר נפקע רשות אחרים מעלי' לגמרי (דהיינו כשנתגרשה או נתאלמנה) חוזרת היא לחיובה, ולמה הוצרך רב להשמיענו דין זה.[10] ועל כן פירשו שבאמת כשהיתה נשואה פטרתה התורה לגמרי ממצות כיבוד או"א, ואפילו בכה"ג שאין רשות אחרים מפריע לה לקיים מצותה, וע"כ הי' מקום לקס"ד דכיון שכשנישאת נפטרה ממצוה זו לגמרי תו לא חייבתה התורה במצוה זו מחדש כשנתגרשה, ולזה קמ"ל רב דכשנתגרשה חוזרת היא לחיובה.

ולפי דבריהם נראה מבואר דבאמת כ"ז שהיתה נשואה נפטרה לגמרי ממצות כיבוד או"א אפילו כשאין רשות אחרים מפריע לה.

אבל בר"ן שם כתב בזה"ל: "וקמ"ל משום דנשאת לא פקע חיובא מינה". ונראה שהוא פירש דרב שאמר "נתגרשה שניהם שוים" בא להשמיענו שבאמת לעולם לא פקע מינה חיוב כיבוד או"א, גם כשהיתה נשואה, ולא אמרו ש"אין סיפק בידה לעשות" אלא כאשר 'רשות אחרים', דהיינו הבעל, מפריע לה ומעכב על ידה, אבל כאשר יש ביכלתה לכבד או"א מבלי לפגוע ברשות אחריםשפיר חייבת במצות כיבוד, ועל כן הוא דכאשר נתגרשה שניהם שוים כי מעולם לא נפטרה לגמרי.

וכשיטת הר"ן (לפי מה שנתבאר בדבריו) מבואר בפירוש המשנה להרמב"ם הנ"ל ס"ב שכתב שאשה נשואה אינה חייבת כי אם ב"מה שאפשר לה לעשותו עם מלאכות שהיא חייבת מן הדין לעשות לבעלה". וכ"מ ממ"ש הרמב"ם בספר היד (ועד"ז הטור ביו"ד - וכנ"ל ס"א) "אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד, אלא שהאיש יש בידו לעשות והאשה אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה", שמסתימת לשונו משמע דבמ"ש "אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד" מיירי גם כן באשה נשואה, וא"כ מבואר מדבריו שלא נפטרה אשה נשואה מכיבוד או"א לגמרי, ולשיטתי' אזיל בפירוש המשנה.

וכ"מ בספר החינוך מצוה לג (מצות כיבוד אב ואם) קרוב לסופה: "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, ובנקבות כל זמן שאפשר להן, כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן".

ויעויין בש"ך יו"ד שם סקי"ט שכתב "ונראה דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש".[11] ומבואר דאזיל בשיטת הרמב"ם, הר"ן וספר החינוך וכמשנ"ת.

וכ"מ בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן פטבנידון אשה נשואה שעמדה בבית אביה לששה חדשים, שכתב בא"ד: "בת שעשתה נחת רוח לאבי' מצוה קא עבדא .. ות"ר אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, ומה ת"ל איש, איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עלי' דהיינו בעלה, מכלל דכל היכא דיכולה לכבד אותו, כנדון דידן שהיא בבית אביה, הרי היא חייבת מדרשא דתיראו, ודמיא לההיא דאמרינן התם אמר רב אידי נתגרשה שניהן שוים".

[אמנם נראה פשוט דגם לפי שיטת הר"ן, הרמב"ם, החינוך, הש"ך והרמ"ע שאין אשה נשואה פטורה ממצות כיבוד או"א אלא כאשר ימנעו אותן בעליהן, אין הפירוש בזה דכל פטורן הוא מחמת אונס, שאנוסים הם מחמת שיעבודן לבעליהן, וכדקיי"ל בכה"ת דאונס רחמנא פטרי', אלא כיון דילפינן ממה שנאמר בתורה "אישאמו ואביו תיראו", שאשה פטורה מכיבוד או"א כשרשות אחרים עלי', הר"ז פטור גמור, דהיינו שפטרתן ממצוה זו לגמרי כשנמצאת במצב זה, אלא שהפטור מוגבל למצב זה שרשות אחרים מפריע ומעכב לקיום המצוה, ולכן, כשאין רשות אחרים מונע בעדן ה"ה חוזרות ממילא לחיובן].

פס"ד האגרות משה לגבי אבילות י"ב חודש דאשה נשואה ומקור לדבריו מדברי הפוסקים

ד. בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן רנה נשאל בדבר "אשה שהיא אבלה בתוך י"ב חודש על אבי' והבעל רוצה בדוקא שתלך עמו לאיזה משתה שעשו לאיזה צורך לטובת בית הכנסת משום שבעצמו אינו יכול ללכת לשם משום שאינו כדרך כבודו ובאם לא תלך אמר שלא יהי' שלום בבית".

והתיר הדבר מפני השלום כיון ד"מסתבר לעניות דעתי, שדין י"ב חדש על אב ואם שהוא יותר משאר קרובים שחייבים להתאבל עליהם אינו מצד הקורבה היתירה שיש לאב ואם אליו נגד שאר קרובים .. אלא הוא מדין כיבוד אב ואם, שהבן והבת מחוייבין במצות כיבוד לכבד אביו ואמו .. ומכיון שהוא מדין כיבוד הא אשה אינה מחוייבת אם הוא נגד צורך הבעל כמפורש בקידושין דף ל' אף בחיי האב ונפסק כן בש"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"ז .. וזה ודאי שאין החיוב דלכבדו במותו עדיף מדין הכיבוד בחייו ולכן גם מדין כיבוד במותו פטורה אם הוא נגד צורך ורצון הבעל, ולכן בעובדא זו שהבעל צריך לילך ומתבייש לילך בעצמו הוא צורך הבעל שפוטרה מכיבוד, וגם על הבעל אין איסור מלהקפיד שעל ידי זה תתמנע ממצות כיבוד".[12]

ויש להעיר דמ"ש מסברא דנפשי' שאבילות די"ב חודש הוא משום כיבוד או"א לכאורה מפורש כן בש"ך יו"ד סשד"מ סק"ט ש"אם צום האב ואם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם, מצוה לקיים דבריהם". [ומקור דבריו הוא (כמו שציין הש"ך) בשו"ת מהר"י ווייל סימן יז: "ועל האשה שצותה לבנותי' שלא לישא הסרבל על ראשם, הדעת מערכת שהבנות יקיימו מה שציותה, מידי דהוה אמי שצוה אל תספדוני מנכסי, דשומעים לו, כיון דהספדא יקרא דשכיבא הוא כדאמרינן פרק נגמר הדין. וה"נ לאחר שלושים עד י"ב חדש לא הוי אלא משום יקרא של האם, והאם שמחלה על כבודה כבודה מחול כדאמרינן פרק קמא דקידושין, אבל תוך שלשים, כיון דאשאר מתים נמי מתאבלים עליהם .. לא נתברר לי אי הוי יקרא דחיי ואינו יכול למחול, או יקרא דשכבא הוא ויכול למחול, דהא ודאי דאאבילות גופי' אינו יכול למחול, דאם כן בטלי להו דיני אבילות"].

ביטול כבוד או"א מפני 'רצון הבעל' והערה עצומהבדברי הבית יעקב

ה. עוד כתב באגרות משה שם: "ואולי אף שאין בזה צורך ממש להבעל אלא שרוצה שתעשה עבורו איזה דבר אף שאינו דבר נחוץ שאשה כשרה עכ"פ צריכה לעשות רצונו כהא דבנדרים דף ס"ו[13], נמי פוטרה מכיבוד אב אף שאינה משועבדת ממש לזה, וכן משמע מש"ך שם ס"ק י"ט דכתב ד'אם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש', דאם הפטור שלה הוא דוקא בזמן שעושה לבעלה דברים שמשועבדת לעשות לו, הי' לו לומר בלשון ד'אם בעלה מחל שעבודו משעה זו חייבת' ולא בלשון 'אם אין מקפיד', ולכן משמע קצת דפטורה בכל קפידת הבעל שתעשה לו ואף שאינה מחוייבת מדיני שעבודי' מאחר דעכ"פ יש עלי' לעשות רצונו".[14]

ונראה להוכיח כדבריו ממ"ש בשו"ת בית יעקב (לר' יעקב בן ר' שמואל מצויזמיר – בן דורו של הש"ך) סימן קמז בנידון "אשה שמתו בני' ואמרו לה הרופאים שחלבה מזיק לבני' ושלא תניק לבני' עוד" שכתב בא"ד (קי, א ד"ה ועוד דבר מן דין) "דאם ירצה הבעל שלא לסמוך על הרופא תצייתנה ותניק אע"ג דעובר עבירה משום סכנת בנו, דאפילו אם עוברת עבירה נקראת משועבדת לבעלה, וכמו שדרשו חז"ל איש אמו ואביו תיראו וגו' אשה אין סיפק בידה לעשות, אלמא התורה התירה שלא לשמוע אל אביה ואמה כדי לעשות רצון בעלה, וכן מהא דנדרה שלא תלך לבית האבל (כתובות עא, ע"ב; רמב"ם הל' אישות פי"ג הי"ג; טושו"ע אהע"ז סע"ד ס"ו) שכתבו טעמא משום דאין לה להטיל עלי' שתשב בבית הסהר כו', משמע דאי לאו האי טעמא אסורה לעשות מצוה מפני רצון בעלה, וכן מהא דגרסינן בנדרים דף ס"ה בההיא איתתא שרקקה בלבוש דרשב"ג וההיא איתתא דתברא תרין כו' על רישי' דבבא בן בוטא ואמר .. הרי מיה[א] דאף דעברה עבירה מ"מ הי' לו היתר לעשות רצון בעלה", ע"ש.

וממ"ש הבית יעקב "התורה התירה שלא לשמוע אל אבי' ואמה כדי לעשות רצון בעלה", וכן ממה שהביא, בקשר לזה, עובדא דההיא איתתא שתברה תרי שרגא על רישי' דבבא בן בוטא, מבואר דס"ל דאפילו כדי לעשות רצון בעלה פטורה מכיבוד או"א, וכמ"ש באגרות משה.

אלא דמ"ש בשו"ת בית יעקב להוכיח מכאן "דאפילו אם עוברת עבירה נקראת משועבדת לבעלה" לא זכיתי להבין כלל, ולפי פשוטם דבריו תמוהים מאד, שהרי לכאורה הא דאיתא על אשה נשואה שאין סיפק בידה לעשות אין פירושו שהתורה התירה לבטל מצוה שמחוייבת בה או לעשות מעשה האסור לה מפני שרשות אחרים עלי', אלא שהתורה הוציאה מכלל החיוב דכיבוד או"א ופטרתה ממצוה זו כל שרשות אחרים עלי', ובכה"ג איננה נקראת עבריינית כלל וכלל, ואיך ניקום ונלמוד בנין אב מכאן שהתורה התירה לעבור על איסורי' כדי לקיים רצון הבעל, אתמהה!

קושיית החיי אדם על דין זה ושוברו בצדו

ו. בספר חיי אדם כלל ס"ז סי"ז הביא הדין דאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א, והקשה בחצאי עיגול: וצ"ע להפוסקים דכיבוד חמיו הוא דאורייתא למה פטורה, שהרי גם הוא חייב, כדלעיל דהאב קודם לאם מפני שגם היא חייבת בכבוד בעלה, עכ"ל.

ובאמת לא הבנתי קושייתו לפי מה שפסק הוא בעצמו כשיטת הב"ח דחובת כבוד חמיו וחמותו אינו אלא כזקנים בעלמא (בלשון החיי אדם: "חייב אדם בכבוד חמיו וחמותו .. כמו שאר זקנים וחשובים"), ולפ"ז פשוט שאינו מחוייבלהניח לאשתו להניח כבודו מפני כבוד חמיו וחמותו, ולק"מ.

והנה גם בלאו הכי הי' נ"ל דעד כאן לא מצינו שתועיל סברת "אתה ואמך חייבים בכבוד אביך" להקדים אחד לשני אלא בשני חיובי כבוד, אבל בכה"ג שמצות הכבוד מפריע לשיעבודים, וכבנדו"ד שקיום כיבוד או"א יהי' על חשבון ביטול חיובי האשה שנשתעבדה לבעלה, מהיכי תיתי דתהני "את ובעלך חייבים בכבוד הורייך".

ועוד בה שלישי', דנראה דקושיית החיי אדם מעיקרא ליתא, ומשום דנראה פשוט דהא דאשה נשואה פטורה מכיבוד או"א לא מסברא ד"רשות אחרים עליה" קאתינן עלה, [וכמו באביו ואמו אומרים לו השקני מים דקיי"ל "הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך" שהוא מסברא ד"אתה ואמך חייבים בכבוד אביך"] שאז יש מקום לומר דסברת 'את ובעליך חייבים בכבוד אביך' גוברת על "רשות אחרים" ודוחה את חיוביה כלפי בעלה, אלא מקרא (דאיש אמו ואביו תיראו) הוא דילפינן לה, [והסברא ד'רשות אחרים עליה' לא באה כי אם (א) להסביר מאי טעמא פטרתה התורה ממצות כיבוד או"א, והיינו כדי שלא תצטרך לעבור על רשות בעלה; (ב) כדי להשמיענו שפטור זה אינו אלא בכה"ג שרשות אחרים אשר עלי' מפריע לה לכבד את אבי' ואת אמה וכמשנ"ת לעיל].

ואם כן הוא, מה בכך שלולי הלימוד מהכתוב היינו מכריעים (ע"פ סברת 'היא ובעלה חייבים בכבוד אביה ואמה') שתניח כבוד בעלה ותעסוק בכבוד הורי', הלא מאחר שגזרה תורה ופטרתה מכיבוד הורי', הרי אפילו אם בעלה חייבת בכבוד הורי', הלא היא עצמה אינה חייבת בכבודם, ואיך שייך לחזור ולחייבה מסברת 'היא ובעלה חייבים בכבוד אביה ואמה'.

אשה ארוסה במצות כיבוד או"א

ח. בקונטרס 'מילואים לשלמים' לספר שלמי נדרים (במהדורת ירושלים תשנ"ב: עמוד רל) כתב הגאון ר' אליהו דוד תאומים [האדר"ת] להוכיח דאשה ארוסה אינה מחוייבת במצות כיבוד או"א "מהא דמצינו דהאב מיפר נדרי בתו, רק אם נתארסה אינו יכול להפר לבדו כי אם עם הארוס בשותפות, ובע"כ דאז אינה חייבת בכבודו עוד וע"כ אין יכול להפר בלא שותפות הארוס".

ודבריו אינם מובנים, דמה ענין הפרת נדרים לכיבוד או"א, הלא קיי"ל דאשה שנתאלמנה או נתגרשה חייבת בכיבוד או"א אף שאין אבי' יכול להפר את נדרי', כמפורש בכתוב (פ' מטות ל, יו"ד). ועוד, דקיי"ל (רמב"ם הל' נדרים פי"א ה"ז. טושו"ע יו"ד סרל"ד ס"א) דכבגרה הבת אין האב מפר לה "והרי כל נדרי' ושבועותי' כנדר אלמנה וגרושה" (רמב"ם שם) ואעפ"כ פשיטא שבוגרת חייבת בכבוד אבי'.

ולכאורה כיון שהטעם שנפטרה אשה נשואה מכיבוד או"א הוא משום שרשות אחרים עלי', והיינו או מפני שאינה מצוי' אצל אבי' או מפני שהיא משועבדת לבעלה וכמשנ"ת, נראה פשוט דארוסה שעדיין אינה משועבדת לבעלה והיא מצוי' בבית אבי' חייבת בכיבוד או"א, כנ"ל פשוט*.


[1]להעיר) מלשון הגמרא מנחות מג, סע"ב: "שלא עשאני עבד, היינו אשה", ופירש רש"י "היינו אשה דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו".

[2]ראה) גם תוס' [ישנים] כתובות לט, ע"א ד"ה הואיל: "ור"י מפרש דנישואין מוציאין מרשות אב מדדרשינן איש אמו ואביו תיראו איש סיפק כו' אשה אין סיפק בידה לעשות. ולא נהירא, דמעשה ידי' אינו לבעל מן התורה".

ובתוס' הרא"ש עמ"ס כתובות שם ד"ה הואיל: "ועוד יש לומר, דלענין ממון נמי אשכחן דמוציאין מרשות אב דאמרינן בפ"ק דקדושין .. אשה אין סיפק בידה לעשות פי' שצריכה לעבוד את בעלה אלמא דכשנישאת עובדת לבעלה ואינה יכולה לעשות עוד מעשה ידיה לאביה".

[3]ראה) משנה כתובות מו, ע"ב: "האב זכאי בבתו בקידושי' .. ובמעשה ידי' .. יתר עליו הבעל כו' [שהוא זוכה גם בכל השנויים למעלה]".

[4]ולפענ"ד) יש לומר באו"א קצת, והוא דאפילו אם אין עלי' חיוב מדאורייתא להיות בבית בעלה, מכל מקום, מכיון שכ"ה דרך כל הארץ שהאשה דרה בבית בעלה, שפיר שייך לומר שמפני זה פטרתה התורה ממצות כיבוד, ועדמ"ש התוס' גיטין מז, ע"ב ד"ה ולביתך דאף ש"מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו" מכל מקום כיון ש"דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן" י"ל ד"כי האי גוונא איירי קרא", וע"ש עוד דוגמא לדבר.

[5]וראה) גם דבריו בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סקנ"ח:"באשה לאחר נישואה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל, הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא, שזהו עיקר הנישואין, שנמסרה להבעל להיות בביתו כדאיתא בכתובות דף מ"ח [סע"א ואילך, ע"ש], והוא מטעם דדין נשואה הוא שתהי' בבית הבעל, והוא מדאורייתא, שלכן איתא בקידושין דף ל' שאשה אין סיפק בידה לקיים מצות כבוד אב ואם מפני שרשות אחרים עלי', שלכאורה תמוה טובא, הא שיעבוד מלאכה דאשה לבעלה הוא רק מדרבנן ואיך אמר זה על הקרא דנאמר 'איש', ועיין בתוס' ישנים כתובות דף ל"ט שדחו בזה פירוש ר"י שהוכיח מזה דאין סיפק בידה שנישואין מוציאין מרשות אב, הא מדרבנן הוא; אלא צריך לומר משום דאף שמן התורה ליכא דין שעבוד מלאכה על האשה, מכל מקום איכא דין על האשה שתהי' אצל בעלה שזהו עיקר נישואין, ואם כן אין סיפק בידה לילך אצל אבי' להאכילו ולהשקותו ולעשות כל עניני כיבוד". [וצ"ע שלא הזכיר האג"מ שקושייתו וגם תירוצו מבוארות להדיא בתוס' בסוגיין]. וראה גם דברות משה עמ"ס קידושין סימן יג ענף ב (עמוד צו) ועמ"ס ב"ק סימן ג ענף ג (עמוד כה).

[6]בסגנון) אחר: האם פטרה התורה כל אשה שיש עלי' התחייבויות ושיעבודים אחרים.

[7]ולפי) דבריו נראה דנצטרך לפרש מ"ש הש"ך יו"ד שם סקי"ט "דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש" דר"ל שאם אין בעלה מקפדת שתעזוב את ביתו כדי לקיים מצות כיבוד או"א.

[8]בפרשת) תבא כו, יא: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך". ובגמרא גיטין מז, ע"ב: "ולביתך מלמד, שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא". וברמב"ם הל' ביכורים פ"ד ה"ו: "מביא אדם מנכסי אשתו בכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע שנאמר אשר נתן לך ה"א ולביתך".

[9]וצ"ע) לתווך דבריו אלו עם מ"ש בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סקנ"ח (הנ"ל ס"א) דמ"ש בשו"ע "שהיא משועבדת לבעלה" פירושו "שמשועבדת לבעלה להיות בביתו".

[10]ראה) דברות משה עמ"ס קידושין שם, הערה טז: "החדוש דאמר רב אידי בר אבין אמר רב נתגרשה שניהן שוין, לכאורה אין בזה חדוש מאחר שאשה קודם שנישאת חייבת מקרא דתיראו הרי כאן שנים, וא"כ הכרח שבנתגרשה שאין רשות אחרים עלי' חייבת ויקשה מה הוצרך להשמיענו", וע"ש מה שנדחק בזה, ונשאר בצ"ע.

[11]ולפי) זה נראה דהוא הדין באשה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה, דקיי"ל (רמב"ם הל' אישות פי"ב ה"ד; טושו"ע אהע"ז סס"ט ס"ד ורמ"א שם ס"פ סט"ו - כרב הונא כתובות נח, ע"ב) ד"שומעין לה ואין כופין אותה".

[12]"אבל) מכיון שלא מצאתי בפירוש דין זה לא רציתי להתיר אלא באופן זה שיש לחוש שתופר השלום ביניהם, שמצינו שהקלה תורה בדברים יותר חמורים בשביל שלום שבין איש לאשתו, שבזה סמכתי על סברתי שבעצם היא ברורה" (אגרות משה שם).

[13]במסכת) נדרים סו, ע"ב: ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה בשילי לי תרי טלפי, בשילה לי' תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה, בשילי לי גריוא, בשילה לי' גריוא. אמר לה, זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה, זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבאבן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישי'. אמר לה, מה הדין דעבדת. אמרה לי', כך ציוני בעלי. אמר, את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.

וברמב"ם הל' אישות פט"ו ה"כ: "וכן צוו חכמים על האשה שתהי' מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהי' לו עלי' מורא ותעשה כל מעשי' על פיו ויהי' בעיני' כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהי' ישובן נאה ומשובח". ובהגהות מיימוניות שם אות ס: "כתנא דבי אליהו וכי מה טיבה של יעל שבאתה תשועה גדולה על ידה אמרו אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה מכאן אמרו אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה". מגיד משנה שם שמקורו מהא דאיתא בסוגיין לקמן (לא, ע"א) "אתה ואמך חייבים בכבוד אביך" ומהא דאיתא במס' מגילה (יב, ע"ב) "אמרי אינשי קרתא בביתיה פרדשכא ליהוי" וסיים "ודברים פשוטים הם".

[14]וגדולה) מזו כתב בפירוש הגור ארי' עה"כ בפ' קדושים שם: "ואשמועינן הכתוב שאם אמר האב לאשה 'לך למקום פלוני להביא דבר זה', והבעל אמר שלא תלך, שאל תשמע לאבי', כיון דרשות בעלה עלי', צריכה היא לשמוע לבעלה".

*) ראה רשימות חוברת ל', והעו"ב גליון תשא.

הלכה ומנהג
"מזונותיו עליך" בכלב של הפקר
הרב יוסף יצחק יהושע העכט
מח"ס אתפשטותא דמשה על הרמב"ם

בשו"ע אדה"ז הל' שבת סי' שכ"ד ס"ז: "וכן שאר עופות או חיות הגדלות בבית התירו לטרוח ליתן להם מזונות ומים מפני שמזונתן עליך אבל אין נותנין מים ולא מזונות לדבורים ולא ליוני שובך ויוני עלייה ואפילו להשליך לפניהם אסור מפני שאין מזונתן עליך שיוצאים ואוכלים בשדה. אבל נותנין מזונות לפני כלב שמזונותיו עליך ואפילו כלב של הפקר שאינו מגדלו בביתו מכל מקום קצת מצוה יש ליתן לו מעט מזונות שהרי הקב"ה חס עליו על שמזונותיו מועטים ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים. אבל אין נותנין מזונות לפני חזיר מפני שאין מזונותיו עליך שהרי אמרו ארור האיש מישראל שמגדל חזירים". ע"כ.

ובשו"ע אדה"ז חו"מ הל' עוברי דרכים וצעב"ח ס"ג: "ומשום צעב"ח לא חייבה תורה אלא להטריח גופו אבל לא להפסיד ממונו ולכן אין אדם חייב להאכיל בהמת חבירו או של הפקר משלו, ומ"מ נכון להשליך חתיכה קטנה לפני כלב להדמות בדרכי הקב"ה שמרחם עליו ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים מעל"ע הואיל ומזונותיו מועטים כו'". ועד"ז כ' במחצית השקל למג"א סי' שכ"ד סק"ז.

וכ' בעולת שבת: "היינו דוקא שאין בו חשש שיזיק אבל כלב רע שיש בו חשש שיזיק לבני אדם דאסור לגדלו וכדאמרינן לא יגדל אדם כלב רע אסור ג"כ ליתן לפניו מזונות", ע"כ. הובא בתוספות שבת ונעתק בדע"ת (למהרש"ם) שם. וכ"כ משנ"ב ס"ק ל"א בשם אחרונים, הובא בפתחי עולם בשמו, ומפורש הוא בחדא"ג מהרש"א שבת (קנה, ב): "דאפי' בשבת נותנין מזונות לפני כלב דמזונותיו עליך וכדאמרי' ס"פ מרובה דמגדלין כלבים בקשור בשלשלאות או סמוך לספר וק"ל", ע"כ. (וכ"ה בס' 'שבת של מי' עמ"ס שבת שם). ומצאתי כן בחי' רבינו פרחי' עמ"ס שבת שם: "הכלב מזונותיו עליך, ובעיר הסמוכה לספר מיירי דביום קושרו ובלילה מתירו", ע"כ.

הנה מצד א' י"ל לפרש גם דעת אדה"ז בהל' שבת כן, שכלב שמזונתן עליו אינו אלא בכלב כזה שלא נאמר עליו ארור כו', דבלא"ה הוי כחזיר ואסור, וכמ"ש אדה"ז בהל' שמירת גוף ונפש ס"ג " .. ביטל מ"ע ועבר בלא תשים כגון .. וכן המגדל כלב רע ואפילו אינו נושך אלא שמנבח כי שמא תפיל אשה מיראתו וכל המגדל כלב רע הרי הוא עומד בארור כמו המגדל חזירים", וכלב שמותר כאן אינו רע, ומותר לגדל כלב שאינו רע בכל ענין, כמ"ש אדה"ז בהל' שמירת גו"נ שם "וכלב שאינו רע שאינו מנבח על אדם מותר לגדלו בכל מקום ואין צריך לקשרו כלל". ואת"ל שמיירי כאן (בסתימת לשונו) גם בכלב רע, צ"ל שמיירי שמאכילו באופן שמותר לגדלו ע"פ המבואר בהל' שמירת גו"נ שם "ואם הוא קשור בשלשלת של ברזל מותר שאז אין מורא ופחד לאדם ממנו ובעיר הסמוכה לספר וצריכה שימור מאויבים מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה".

ומצד השני נ"ל מסתימת לשונו שאינו מחלק, ובפרט שלא העתיק דברי העו"ש המפורשין על אתר, משמע קצת דמתיר בכל ענין[1]. ובטענת העו"ש שאסור לגדל כלב כחזיר ומטעם זה הוי חזיר אין מזונתן עליך א"כ כמו"כ צ"ל בכלב, אולי י"ל ע"פ מ"ש אדה"ז כאן "קצת מצוה יש ליתן לו מזונות שהרי הקב"ה חס עליו כו'", וכמ"ש אדה"ז בהל' צעב"ח הנ"ל, וזה נאמר בכל הכלבים, וא"כ אף שנאמר ע"ז ארור כו' מ"מ עדיין הוא בכלל מזונתן עליך (לענין שבת הנתבאר כאן).

וכ"נ לומר כן במג"א שלא העתיק כלל דברי העו"ש (אף שלאח"ז בס"ק זה עצמו מעתיקו לענין אחר ומפריכו. וזה שבנדו"ד אינו שוללו, י"ל שא"צ כדלקמן. ויל"ע בכללי פירושו), ובפרט שמוסיף לבאר: "משמע בגמ' אפי' כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות"[2]. ונ"ל, שמפני שמתיר בכל סוג כלב (גם של הפקר) ובכל אופן (גם היכא שאסור לגדל) לכן לבאר זה מדגיש וכ' "מצוה כו'" היינו שאינו רק דרך ארץ, וע"ע. [וראה שאילת יעבץ ח"א סי' י"ז].

ולהעיר בזה ע"פ הנתבאר בילקוט מפרשים במהדורת שו"ע השלם (הגהות מהרי"ש נטנזון) הל' שבת סי' שכ"ד שמעיר בטעם המג"א בלא לפני חזיר מפני דאסור לגדל כו', וז"ל: "אמת שכ"כ רש"י, אבל לפי מאי דמסיק בגמ' שבת (קנה, ב) לית עתיר מחזירי, י"ל דבלא"ה אסור מפני דמצוי מזונות לו, שוב מצאתי בחי הרמב"ן בשבת שם (ד"ה הני) שביאר בהדי' כן[3], ודברי המג"א צ"ע", ע"כ. ומיושב בזה דברי הלבוש (שכ' ע"ד טעם הרמב"ן) שהעיר עליו הפרמ"ג א"א סק"ו, ע"ש.

ועפי"ז בכלב שאין מזונותיו מצויה כו' (אף שאינו קשור ואסור לגדל) יש מקום לחלק בין כלב רע וחזיר.

ואולי י"ל באו"א זה שסותם ולא נעתק דברי העולת שבת לאסור בכלב רע, ע"פ מ"ש אדה"ז בהל' שמירת גו"נ שם: "ועכשיו נהגו להקל בגידול כלב שאינו קשור ביום ויש שלימדו עליהם זכות אם אינו נושך ונדחו דבריו לכן כל ירא שמים יזהר שיהא קשור בשלשלת של ברזל עד שעה שבני אדם הולכים לישן אפילו אינו נושך אלא מנבח", היינו שמביא "יש שלימדו זכות כו'" אף שכ' ע"ז "ונדחו דבריו" (וגם הלימוד זכות אינו אלא ב"אינו נושך") אבל מסיק (רק) "כל ירא שמים יזהר", ולמעשה יל"ע[4].


[1]אף) שעדיין י"ל לכאורה שזה שסותם אינו מוכיח להיתר, אלא גם אם ס"ל לאסור כוונתו לאופן המותר, (אלא שאינו מאריך כאן בפרטי הענינים וסומך על הנתבאר בשו"ע חו"מ, ע"ד המבואר בא"ר כאן סי' תט "לפני חזיר" וכו'. משמע אפילו מגדלו בבית אם לא בענין שמותר לגדלו. ועי' בכללי וסגנון שו"ע אדה"ז בזה).

[2]ומעיר) עליו בא"ר סקי"א: "ומלבוש לא משמע הכי, גם בגמרא שם לא קאמר אלא אורח ארעא וכו' ולא מצוה, והני מילי בשדהאבל במתא לא".ואולי לכן כ' אדה"ז "קצת מצוה" (העתיקו במשנ"ב).

[3]ז"ל) הרמב"ן: "והא דאמרינן אין נותנין מזונות לפני חזיר דוקא חזיר שאינו בן גידול כלל כמו שאמרו ארור מגדל חזירים או מפני שמצויין לו מזונות בכל שעה כדאמרינן לית עתיר מחזירא, וכיון שאין מזונותן עליו ושכיחי לי' מזונות מודה ר"י דאפילו למישדא קמי' אסור".

[4]עי') רמב"ם הל' שבת פכ"א הל' ל"ו שכ' לשון סתמי וכללי: בד"א במי שמזונותיו עליו כגון בהמתו וחייתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין אבל מי שאין מזונתיו עליו כגון חזיר כו', ולא פרט מפורש כלב כבגמ' שבת (אף שמפורש ברי"ף), ודוחק קצת לומר שמובן הוא ממ"ש בהל' י"ח מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, דב' דינים הם בב' משניות.

הלכה ומנהג
סדר ברכות לפי סדר קדימותם וחשיבותם*
הרב אברהם אלשוילי
חבר מערכת 'אוצר החסידים'

(ע"פ שיטת אדמו"ר הזקן בסדר ברה"נ פרק י)

א. ברכת המוציא על לחם של חיטים[5].

ב. ברכת המוציא על לחם של שעורים[6].

ג. ברכת המוציא על לחם של כוסמין[7].

ד. ברכת המוציא על לחם של שבולת שועל או שיפון[8].

ה. ברכת מזונות על מאפה של חיטים.

ו. ברכת מזונות על תבשיל של חיטים[9].

ז. ברכת מזונות על מאפה של שעורים.

ח. ברכת מזונות על תבשיל של שעורים[10].

ט. ברכת הגפן על היין[11].

י. ברכת מזונות על מאפה של כוסמין[12].

יא. ברכת מזונות על תבשיל של כוסמין.

יב. ברכת העץ על זיתים[13].

יג. ברכת מזונות על מאפה של שבולת שועל או שיפון.

יד. ברכת מזונות על תבשיל של שבולת שועל או שיפון[14].

טו. ברכת העץ על תמרים.

טז. ברכת העץ על ענבים.

יז. ברכת העץ על תאנים.

יח. ברכת העץ על רימונים[15].

יט. ברכת העץ[16] על שאר פירות שאינן משבעת המינים[17].

כ. ברכת האדמה על פירות האדמה[18].

כא. ברכת שהכל על שאר מאכלים ומשקאות[19].


*) היות וראיתי שרבים וטובים מסתבכים בהלכות אלו בשיטת אדה"ז, ואף בהערותי לסדר ברה"נ פ"י (קה"ת תשס"ו) נפלו בו שיבושים, לכן עיינתי שוב בהלכות אלו וסיכמתי אותם לפי סדר קדימה של כל ברכה וברכה, באופן שהברכה הנזכרת ראשונה בטבלא היא קודמת לברכה שלאחריה, בהתאם למבואר בהערות. כמובן שאשמח לקבל הערות המעיינים והלומדים על סיכום זה.

[5] ובזה גופא הסדר הוא: א) שלם, ב) נקי, ג) גדול, ד) לבן. אך ביחס ללחם משאר מינים, לחם של חיטה קודם אפילו הוא פרוס וקטן, ושל שאר מינים הוא שלם וגדול (ה"א).

[6]) ואם של שעורים חביב עליו יותר משל חיטים – איזה שירצה יקדים (ה"ט).

[7]) ואם הוא חביב עליו, יש מחלוקת אם יקדים את של כוסמין על של שעורים וחיטים (ה"ה), ולכאורה ההכרעה צריכה להיות שיקדים איזה מהם שירצה, אך רבנו לא כתב כן בפירוש. וצ"ע.

[8] ברכת המוציא (של כל מיני דגן) כיון שהיא חשובה מכל הברכות היא קודמת לכל הברכות (הי"ד). יתכן שלחם של שבולת שועל קודם ללחם של שיפון, כיון ששיפון נזכר תמיד אחרי שבולת שועל (דהיינו שהוא סוג הכי פחות חשוב במיני דגן), ואדה"ז אף מזכירו בלשון "אפילו" ביחס לשאר מינים (ראה הי"ב בחצע"ג), אך כיון שלא כתוב כן במפורש, לכן סתמתי בפנים. ואם של שיבולת שועל או שיפון חביב עליו יותר משאר מינים, דינו כבהערה הקודמת.

[9]) פ"ט ה"ח.

[10]) ברכת מזונות של חטה ושעורה קודמת לברכת היין אפילו היין חביב עליו יותר (הי"ג). והיא קודמת אף לברכת העץ של הזית, אף שהזית קודם לשעורה בפסוק, מפני שברכת מזונות חשובה מברכת העץ (משמעות הי"ג).

[11]) ברכת היין קודמת לברכת העץ של זיתים, אף שהזית קודם לגפן בפסוק, כיון שברכת הגפן חשובה יותר מברכת העץ, ולכן היא קודמת לו אפילו אם הזית חביב עליו יותר (הי"ג). והיא קודמת גם לברכת מזונות של כוסמין ושל שבולת שועל ושיפון, כיון שאינן מפורשים בפסוק (משמעות הי"ג-יד).

[12]) ברכת מזונות של כוסמין קודמת לברכת העץ של הזית, כיון שהיא ממין חיטה שקודמת לזית בפסוק (משמעות הי"ב)

[13]) ברכת העץ של הזית קודמת לברכת מזונות של שבולת שועל ושיפון, כיון שהן ממין שעורה, והזית קודם בפסוק לשעורה (הי"ב). ואם מיני המזונות של שבולת שועל ושיפון חביבים עליו יותר מהזית – יקדים איזה שירצה (ע"פ ה"ט).

[14]) והיא קודמת לברכת העץ אפילו אם פרי העץ חביב עליו יותר (הי"ב).

[15]) ואם הרימון חביב עליו, יכול להקדימו אפילו לזית (ה"ט). ברכת העץ על פירות משבעת המינים יש להם דין קדימה על פירות שאינם משבעת המינים אפילו אם שאר פירות שאינן משבעת המינים הם שלמים ופרי משבעת המינים אינו שלם. ואם הפרי שאינו משבעת המינים חביב עליו – יכול להקדימו (ה"ח).

[16]) דין קדימת ברכת העץ (אפילו על פירות של שבעת המינים) על ברכת פרי האדמה, אינו "חיוב גמור", אלא רק "טוב להקדים" (ה"ו וה"ח).

[17] ובהם גופא: א) מצוה מן המובחר לברך על החביב תחילה. ב) אם החביב אינו שלם, מצוה מן המובחר לברך על השלם תחילה. ג) כשהפרי חביב עליו, יכול להקדימו אפילו לפירות משבעת המינים (ה"ו-ח).

[18]) ואם הוא חביב, הוא קודם לברכת פרי העץ, אף על פירות של שבעת המינים (ה"ח). מדברי אדה"ז בהי"א משמע שאין עדיפות לברכת פרי האדמה על מין חטה ושעורה להקדימו לשאר פירות.

[19] א) אפילו הן חביבות עליו, אין להקדימם לשאר ברכות (ה"ז). ב) אם רוצה לאכול עתה (מפני סיבה) מהמאכלים שברכתם שהכל, ורק אח"כ רוצה לאכול משאר מאכלים של שאר המינים, אינו חייב להקדימם לברכת שהכל (ראה שוע"ר סי' רמט סי"א וסי' רצט סי"ד). ג) אם ע"י שיקדים את ברכת שאר המינים יפסיד את ברכת שהכל מדין עיקר וטפל, יש לו להקדים את ברכת שהכל לברכת שאר המינים, כדי להרבות בברכות הצריכות (שוע"ר סי' ריב ס"ט). אלא שאם העיקר חביב עליו יותר מהטפל – יש לו להקדים את ברכת העיקר ולפטור את הטפל (פ"ג הט"ו).

הלכה ומנהג
הוספה על נוסח התפלה שתקנו חז"ל [המשך]*
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

שלילת ההוספה לתפילה מטעם בל תוסיף ושינוי המנהג

ועכשיו נתנה ראש ונשובה לבאר את הנימוקים השונים לשלילת הוספות לתפילה, דהנה ה'שבות יעקב' בתחילת דבריו נימק: "דהמוסיף איזה תפילה בציבור עובר משום בל תוסיף", והיה אפשר לבאר את דבריו

שכוונתו לאיסור בל תוסיף דקרא (דברים יג, א; 'ספר המצות' להרמב"ם ל"ת שיג), וע"ד שכתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' לא אות א) אודות "החזנים שמזמרין ונופלין התיבות הרבה פעמים בזמירתן.. ומכפיל התיבות והחרוזים אפילו בתיבות מתפלת י"ח וקדושה"[20], וכתב המהר"ם שיק שזה אסור "משום בל תוסיף, שהרי ילפינן בר"ה דף כ"ח [ע"ב] שכהן שאמר בשעת ברכה שיוסף ברכה, כגון ד' אלקיכם יוסף עליכם [דברים א, יא], ה[ו]א עובר על הקרא שנאמר לא תוסיפו על הדבר, ומקרא דלא יוסיפו ילפינן דגם דבר אסור להוסיף אפילו תיבה אחת או אות אחת.. וא"כ בנידון הנ"ל לא מבעי' במצוה דאורייתא דהיינו בקדושה ותפלה וברכות.. מבואר בכמה דוכתי דהתפילות והברכות הכל במדה ובמספר ובמנין, ואסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים, ואף אם אין בזה איסור בל תוסיף דאורייתא וודאי עכ"פ אית בי' איסור בל תוסיף דרבנן, וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון". והוסיף להסביר בשו"ת 'דבר יהושע' (ח"ב סי' ח אות א) דאין כוונת המהר"ם שיק "דקעבר בבל תוסיף מדאורייתא מחמת דהוי כמצוה דאורייתא משום לא תסור [וכדעת השואל שם, ועד"ז כתב גם בשו"ת 'התעוררות תשובה' ח"א סי' כב (וראה עוד שם ח"ג סי' סו סוף אות א)], אלא בל תוסיף מדרבנן אית בה, וכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון".

[ובענין בל תוסיף במצות דרבנן דן בזה ה'פרי מגדים' (פתיחה כוללת אות מ), והגרש"ק בהגהות 'חכמת שלמה' (או"ח סי' לא ס"ב) פשיטא ליה דשייך בל תוסיף, וראה עוד 'קהלת יעקב' (תוספות דרבנן אות ל סי' קסו) שהביא מש"כ ה'בית יוסף' (או"ח סי' קז) בשם הרשב"א, "דנראה דס"ל דאפילו בתפילה שהיא דרבנן אם חזר והתפלל איכא משום בל תוסיף", 'שיח השדה' (שער הכללים כלל י בתחילתו).]

אבל מהמשך דברי ה'שבות יעקב' משמע שאין כוונתו כלל לאיסור בל תוסיף, שהרי כתב: "ואיכא משום בל תוסיף על גבול שגבלו ראשונים סדר תפל[ו]ת". דבר זה מיוסד על הפסוק (שם יט, יד): לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, ומצינו בכ"מ שכתבו עד"ז בקשר לשינוי מנהגי תפילה[21]. ומסתבר לבאר את זה במובן של איסור כללי לשנות מנהגי הקדמונים[22], וע"ד המבואר בתשובת רב שרירא גאון (שנעתק בטור חו"מ סוף סי' שסח): "..חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגם, דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא, שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, וכ"ש בדבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבה, לפיכך עשו כמנהגכם ולא תשנו.." [וב'תורה תמימה' (דברים שם אות לב) כתב על דברי רב שרירא: "הלשון דאמרינן משמע דהוא מלשון חז"ל מאיזו ברייתא, אבל לא מצאתיה"].

שלילת ההוספה לתפילה מטעם ש"יהיו דבריך מעטים"

אבל ביאור שיטתו של הרבי בשלילת ההוספה בתפילה הוא באופן אחר לכאורה, והדברים מבוארים בארוכה במענה לשאלה שנשאל: "מדוע נמנעים אנ"ש שי' מלומר בכל יום הי"ג עיקרים, וגם לא הוזכר אודותם בסידור של רבינו הזקן", וע"ז ענה הרבי ('אגרות קודש' חלק יב עמ' יח-יט, וראה שם חלק טז עמ' ער-רעא): "בכלל בעניני תפלה, הנה כל הוספה על מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה ומובא בראשונים, צריכה להביא ראי' לקבלתה. במילות אחרות כל המתקן תפלה בנוסח ואמירה לרבים, עליו להביא ראיה ברורה ויסוד לזה, ולא על הנמנע מלקבל ההוספה. והרי ידוע עד כמה הקפידו על כל התיבות ואותיות שבנוסח התפלה וכמה רמזים בזה, ואף שאפי' האומרים הי"ג עיקרים אומרים זה לאחר התפלה גם זה צריך ראי'. וכבר ידוע הראי' בזה מרבינו האריז"ל הובא ב[פ]ע"ח שער א' בתחלתו וז"ל: לא הי' חפץ בשום פזמון או פיוט מאלו שחברו האחרונים, רק מאלו שחיברו הראשונים כו' שניתקנו ע"ד האמת. אך אלו האחרונים שלא ידעו דרך קבלה אינם יודעים מה שהם אומרים וטועים בסדר דיבורם בלא ידיעה כלל וכו', אשר לכן כנ"ל יש להזהר בהוספה. ומקרא מלא דיבר הכתוב (קהלת ה, א) כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהי[ו] דבריך מעטים, ועיין שם בפירוש האבן עזרא[23]. ואם רוצה האדם להרבות בתפלות ותחנונים הרי יוכל להרבות באמירת תהלים וכו'[24] דנעים זמירות ישראל".

פשוט שאין הרבי בא לשלול לגמרי ההוספות בתפילה, שהרי בודאי ניתוספו במשך הדורות הרבה פרקים לתפילה, ואכן הרבי מדייק בלשונו שכתב: "..הוספה על מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה ומובא בראשונים", שהרי כבר בראשונים אנו מוצאים קטעים בתפילה שנהגו להוסיף על מה שתיקנו אנשי כנה"ג[25]. וצ"ל שכוונת הרבי לומר שכיון ש"הקפידו על כל התיבות ואותיות שבנוסח התפלה" על כן בכל מקרה של הוספה "צריכה להביא ראי' לקבלתה", כלומר צריך לבדוק מי המוסיף ולמה הוא מוסיף את זה. ואכן גם אחרי כלות תקופת הראשונים ניתוספו קטעים לתפילה ע"י האריז"ל ועוד.

ונראה שישנם שני יסודות במכתבו של הרבי[26]: (א) שלילת הוספה בתוך חטיבת ('מטבע') התפלה שנתקדשה במרוצת הדורות, ומקורו בתקנות אנשי כנסת הגדולה, הראשונים, קבלת האריז"ל ועוד, פסקי השו"ע והרמ"א – אשר רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם, או אפילו מנהג ישראל מקדמת דנא וכיו"ב [כלומר: בין הריני מקבל (או: הודו) לאך צדיקים], והטעם שאין להוסיף בה כלום, כיון שתיבות ואותיות שבנוסח התפלה מדוייקות מאד[27] ויתכן שכל המוסיף הוא באמת גורע[28]; (ב) שלילת או עכ"פ הסתייגות מאמירה קבועה[29] של תפלות ופזמונים, פיוטים ותחנונים כאלה שספק אם מחברם היה שוקל בפלס כל מלה כדבעי ומכוין אל האמת ביצירותיו. שלילה זו אינה מוגבלת להוספה בתוך נוסח התפלה השוה לכל נפש, אלא בתקפה עומדת כל היום כולו[30].

שני נימוקים מביא הרבי לשלול פזמונים ופיוטים חדשים "מאלו שחברו האחרונים": (1) מש"כ ב'פרי עץ חיים' משם האריז"ל ש"אינם יודעים מה שהם אומרים וטועים בסדר דיבורם בלא ידיעה כלל"[31]; (2) הכתוב בקהלת (ה, א) כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ונראה שלדעת הרבי שני המקורות הללו באים לשלול גם כל הוספה לתפילה. ודברי תורה עשירים יותר במק"א, שהרי ב'אגרות קודש' (חלק יח עמ' שסב) מבאר אדמו"ר "הטעם שאדה"ז לא הביא בסידורו לומר ובנחה יאמר.. כי הזהיר הכתוב (קהלת ה, א): אל תבהל על פיך גו' ע"כ יהיו דבריך מעטים (עיי"ש בפי' הראב"ע). ובפע"ח התחלת שער התפלה: אלו האחרונים שלא ידעו דרך קבלה אינם יודעים כו' וטועים וכו'. וכיון אשר האריז"ל דנהירין לי' שבילי דרקיע ושערי תפלה ודקדק בכל אות ונקודה בתפלה ובסידורו.. לא הביא פסוקים הנ"ל, אזלינן בתרי'..". הרי שלדעת הרבי הכתוב בקהלת והנאמר בפע"ח אודות "אלו האחרונים שלא ידעו דרך קבלה" קאי גם על הוספות קבועות של פסוקי תנ"ך בתוך נוסח התפלה[32].

וב'אגרות קודש' שם (עמ' תל) הסביר הרבי את דעתו בזה: 'יהיו דבריך מעטים' "הוא פסוק בתנ"ך, ובמילא מתייחס גם לפסוקי תנ"ך, ולא עוד אלא שמוכרח הדבר מפשוטו של מקרא, שהרי אינו אומר שהדברים אינם אמיתיים או שאינם רצוים, כ"א שצריך להיות דברים מעטים ולא מרובים, ז.א. שהחסרון הוא רק בריבוי שלא מן הההכרח..". וראה שם עוד שאכן כך נהג אדה"ז בסידורו "שהשמיט רבנו פסוקים וכו', אף שנוהגים לאומרם בכו"כ נוסחאות".

[ומצאתי עד"ז ממש בשו"ת 'דברי יציב' (ח"ז סי' יט, וראה שם סי' נב): "הגיעני מכתב מאחד שמתלונן על אשר לא נהוג אצלינו לומר התפלות ובקשות שנתחברו לאחרונה.. הנה מודעת זאת שקפידא גדולה היתה אצל אבוה"ק זי"ע ועכ"י שלא לחדש ולהוסיף דבר על המקובל לנו מדור דור, וכידוע לא אמר אא"ז מצאנז זי"ע מזמור לדוד ה' אורי בחודש אלול וטעמו ונימוקו עמו שאינו עושה שום דבר בלי מקור בש"ס ופוסקים וכתבים.. וזאת למרות שמנהג זה הובא בספרים ועצם המזמור חובר ע"י נעים זמירות ישראל, ועל אחת כמה וכמה במנהגים ותפלות שנתחדשו בזמנינו..". ועד"ז כתב גם הגריד"ס - ראה 'שנה בשנה' תשמ"ב עמ' 324-325.]

היסוד השני הנ"ל אינו שייך, כמובן, באמירת תהלים וכיו"ב שלא במסגרת התפילה, כי באם אין חשש על התוכן וכיו"ב, הלא קיי"ל (ברכות כא, א) דהלואי שיתפלל אדם כל היום. אבל היסוד הראשון שייך גם בהוספת מזמורים שחיבר דהע"ה נעים זמירות ישראל וכיו"ב, מכיון ש'צורת' התפלה, סדרה, כמותה, מספר התיבות וכו' וכו' ה"ה בתכלית הדיוק. וזהו שממשיך אדמו"ר תיכף ומיד (אחרי המשפט "ידוע עד כמה הקפידו על כל התיבות ואותיות שבנוסח התפלה וכמה רמזים בזה") ואומר, דאף שיסוד זה אינו שייך בנידון אמירת י"ג 'אני מאמין' מכיון שאינו אומרם בתוך מסגרת התפלה הקבועה, מ"מ עדיין לא יצאנו מידי החשש שביסוד השני.

וע"כ העצה היעוצה למי שרוצה להרבות בתפלה היא לקרוא ספר תהלים, וכל המרבה בזה שלא באמצע התפלה הקבועה הרי זה משובח, כיון שהתפלות כשלעצמן נכתבו בנבואה וברוה"ק, ובכה"ג אין חשש 'הוספה' ושינוי המטבע כנ"ל כיון שאינו מרכיבם לתוך נוסח התפלה הקבועה. וע"כ "יוכל להרבות באמירת תהלים וכו' דנעים זמירות ישראל".

וע"פ כל הנ"ל מבוארים דברי הרבי הרבי אודות אמירת פרקי תהלים היומי, דכיון שלא נאמר בשום מקום שהחליטו להוסיפו לתפילה, וגם אדמו"ר מוהריי"צ עצמו נזהר ואמר שאין זה בא כהוספה לתפילה, על כן צריך ליזהר שלא יראה כאילו שזה חלק מהתפילה.

מקורות הלכתיים ל"יהיו דבריך מעטים"

איתא בגמרא (ברכות סא, א): אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים.

דברי רב הונא הובאו גם ברי"ף שם (סוף פרק ט), 'שבלי הלקט' (ענין תפילה סי' כח) ועוד. ולא הובא הלכה למעשה בשו"ע, אמנם לפי כמה מהאחרונים הרי הדברים כן רמוזים בטור ובשו"ע:

כתב הטור (או"ח סי' א [ס"ד]): "ויפיל תחנתו לפני המקום אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה", וב'מטה יהודה' לר"י עייאש לשו"ע שם (סי' א אות ד) מקשה בזה כמה קושיות, ומבאר: "וצ"ל דתפלות ותחנונים שאני, דלא טוב עושה המרבה בתפלות שלא תקנום אנשי כנה"ג, וכדאיתא בברכות לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה, שנא' אל תבהל על פיך וגו', והרב ר' אברהם ן' עזרא ז"ל האריך בקהלת בפ' זה דאל תבהל וגו' והעלה שלא יתפלל אדם כי אם תפלה הקבועה יע"ש, ולכך כתב הטור דהממעיט אע"פ שיכול להרבות בכוונה שוה הוא למרבה אפילו מכוין..".

כתב הרמ"א (או"ח סי' א ס"א): "שויתי ה' לנגדי תמיד [תהילים טז, ח], הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים[33], כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך..", דברי הרמ"א אלו הועתקו בלשונם מה'מורה נבוכים' להרמב"ם (ח"ג פנ"ב) בתרגומו של ר"ש אבן תיבון[34], אמנם המלבי"ם בספרו 'ארצות החיים' שם (ב'ארץ יהודה') מציין ע"ז: "והוציא זה ממ"ש בברכות לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה".

וכעת ראיתי דיון ארוך בדברי רב הונא האם זה הוראה כללית בנוגע לתפילה או שזה קשור רק לעת צרה (וכפירושו של המהרש"א ב'חידושי אגדות' שם) – במאמרו של הרה"ג יעקב חיים סופר: "בענין המרבה בתפילה", ב'ישרון', ג (תשנ"ז), ובעיקר שם עמ' שצט-תב.

יש אומרים דאסור לומר פסוקים של זמרה אחר התפילה

והיה אפשר להוסיף נימוק הלכתי לשלילת אמירת פרקי התהלים היומי כחלק מהשירות ותשבחות שבתפילה, דהנה כתב הטור (או"ח סי' נב): "ואם בא לביהכ"נ ומצא צבור בסוף פסוקי דזמרה על זה שאלו לרב נטרונאי מהו שיתפלל עם הצבור ויאמר פסוקי דזמרה אח"כ. והשיב שאינו יכול, כי תקנום קודם תפלה, אלא אומר ברוך שאמר.. ואומר תהלה לדוד ומדלג .. וממהר להתפלל עם הצבור, ולא יאמר אותם אחר התפלה כל עיקר", ושוב הביא דעת הרא"ש שלא הזכיר השלמת המזמורים אחר התפילה, ואח"כ הביא דעת רבינו יונה שכן אפשר להשלימם אחר התפילה, "ואח"כ יקרא פסוקי דזמרה עם הברכות שלפניהם ושל אחריהם".

ופירש ב'בית יוסף': "ומש"כ רב נטרונאי ולא יאמר אותם אחר התפלה כל עיקר דהיינו דוקא בברכה לפניהם ולאחריהם, אבל בלא ברכות יכול לאומרם כוליה יומא ..". אמנם הב"ח פירש: ".. אין רשאי לאמרן אחר התפלה אף בלא ברכות, דלא תקנום אלא כדי לסדר שבחיו קודם שיתפלל, כדדריש רבי שמלאי [עבודה זרה ז, ב], ומאחר שא"א לסדר שבחיו קודם שיתפלל אין זה כבודו יתברך להתפלל על צרכיו של אדם ואח"כ לסדר שבחיו, ולכן.. אפילו בלא ברכות נמי אין לאמרן אחר התפלה, ולא מיבעיא היכא שהיה אומר מקצת פסוקי דזמרה והיה מברך לפניהם ולאחריהם קודם תפלה דפשיטא שלא יאמר מה שדלג לאחר התפלה, דכבר יצא ידי חובתו במה שספר שבחו יתברך ובירך לפניהם ולאחריהם, אלא אפילו לא אמר כלל פסוקי דזמרה קודם תפלה, כגון שנכנס ליוצר אור.. אפילו הכי לא יאמר התפלה כל עיקר פסוקי דזמרה אפילו בלא ברכה, כטעמא דאמרן..".

ושוב כתב בדעת הרא"ש "מדלא הזהיר שלא יאמר אותם אחר התפלה כל עיקר אלמא דאין לחוש אם אומרן, דכיון דאומרן בלא ברכה אינו אלא כקורא בתורה ולא כמספר שבחיו אחר התפלה, והכי נקטינן כהרא"ש ודלא כרב נטרונאי". אמנם הביא מש"כ המהרש"ל (בחידושיו לטור) על דברי רבינו יונה: "אבל הסמ"ג אוסר, וכן הרמב"ן, וכן מצאתי בליקוטי פרדס שאיסור גדול הוא, וכן קבלתי ממורי זקני שאין לאומרו אח"כ". ה'פרישה' שם (סק"ג) כותב על דברי המהרש"ל: "ונראה דר"ל עם הברכות, אבל בלא ברכות לא יהא אלא כקורא בתורה וכמו שכתב ב"י". אמנם מדברי ה'ערוך השלחן' (ס"ו בסופו) משמע שהבין דלשיטתם אסור לאומרם גם בלי ברכה, ועוד הוסיף לומר: "וכן נראה דעת חכמי הקבלה", ופסק: "ולדינא דינא נראה דשב ואל תעשה עדיף, ובפרט שי"א שאיסור גדול הוא לאומרם אחר התפלה". ואין בידי חידושי המהרש"ל לבדוק את דבריו בפנים, וכן לא מצאתי את דברי הראשונים במקורם כדי לראות לאן נוטים דבריהם.

ולפי זה יוצא לדעת רב נטרונאי וכפי שפסק ה'ערוך השלחן' אסור לומר פרקי תהלים בסוף התפילה כחלק מהתפילה, כי אין לומר שבחו של מקום אחרי בקשת צרכיו שבתפילה. הן נכון דאדה"ז בשלחנו (ס"א בסופו) הביא להלכה דברי ה'בית יוסף' ד"אם רוצה לקרותם בלא ברכה יפה הוא עושה והלוואי שיאמרם כל היום", אבל עדיין יש מקום לומר דזה אינו אלא בנוגע המזמורים דתקנו חכמים לאומרם בתפילה, משא"כ בנוגע למזמורים אחרים דאין רשאי לאומרם כחלק מהתפילה, אבל באם אומרם אחרי שנגמר התפילה אין בזה איסור.

אמנם באמת אין כל זה נוגע לאמירת תהלים הנהוג מאז ומעולם, שהרי כבר נקבע בהלכה כדבר פשוט שאמירת תהלים שלנו "אין אומרים אותו דרך שירה רק דרך תחנה ובקשה" (ראה 'מגן אברהם' סי' תקפד סק"א שצוין לעיל), והרי ודאי שאין שום איסור להרבות בתחנונים גם בסוף התפילה. גם הרבי דייק בלשונו במכתבו דלעיל שכתב דב"אם רוצה האדם להרבות בתפלות ותחנונים הרי יוכל להרבות באמירת תהלים", דרק כהוספת תפלות ותחנונים מותר להרבות בסוף התפילה, ולא כהוספת שירות ותשבחות לה'.


*) לזכות בני הת' מנחם מענדל בן בת-שבע ראכיל לרפואה שלימה בקרוב.

[20]) והאריכו בזה הפוסקים, ראה גם 'פקודת אלעזר' להגר"א לעוו מאוהעל (שו"ת או"ח סי' כה), 'משכיל אל דל' (ח"ד כלל ג פרט ג שאלה ה), 'ערוך השלחן' (או"ח סי' קכא ס"ב), שו"ת 'אגרות משה' (או"ח ח"ב סי' כב) ועוד.

[21]) ראה לדוגמא 'חסידים ומתנגדים' ח"א עמ' 40-41.

[22]) ומצאתי סגנון זה במכתב שנכתב בזמנו של ר"א בן הרמב"ם נגד ביטול אמירת הפיוטים, וזה לשונו בתרגום מערבית: "ואנחנו, בית ישראל ואומת משה, לא ניטוש את דברי הקדוש 'אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו פועל פעלתה בימיהם בימי קדם' [ע"פ תהלים עח, ג; מד, ב]. ולא נניח את דברי התורה 'לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים' ואת דבריה 'ארור מסיג גבול רעהו' [דברים כז, יז] ואת דברי הצדיק [משלי כב, כח] 'לא תסיג גבול עולם'..". ראה כ"ז במאמרו של מ"ע פרידמן: "זעקת שבר על ביטול אמירת הפיוטים", 'פעמים', 78 (תשנ"ט), עמ' 140-41.

[23]) "..יהיו דבריך מעטים שלא תסתכן, כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה קצרה ויוצא" [ע"פ משנה יומא נב, ב].

[24]) יש לעיין מה בא לרבות בזה.

[25] ראה לדוגמא ברמב"ם שם (פ"ב הי"ט) : "יש מקומות שנהגו בעשרת ימים אלו להוסיף בברכה ראשונה זכרנו.. בראש השנה יוהכ"פ מנהג פשוט הוא להוסיף בשלישית ובכן ובכן וכו'.."; שם (פ"ז הי"ב): "ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תלים בכל יום והן מתהלה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם.."; ושם ב'סדר התפלות' (ויודגש כאן שכותרת זו אינו אלא של המדפיסים, וכפי שכתבו ב'ילקוט שינויי נוסחאות' שם) הוא כותב: "נהגו העם לקרות בכל יום בשחר אחר שקורין פרשת צו.. נהגו להתחנן בנפילת אפים בדברים ובפיסוקים אלו, פעמים בכולן ופעמים במקצתן.. נהגו העם להתחנן אחר נפילת אפים כשמגביה פניו מן הקרקע בפסוקים אלו.. וכן נהגו העם להתחנן אחר סדר היום תמיד בתחנונים אלו.. ונהגו מקצת העם לקרות בכל יום אחר תחנונים אלו שיר מזמור שהיו הלויים אומרים בבית המקדש.." (אלא שבהל' תפלה שם פ"ט ה"ה-ו משמע שההלכה מחייב ש"יתחנן" והמנהג אינו אלא מה הם הפסוקים שמתחננים).

[26]) ות"ח לידידי הרה"ג חיים שי' רפופורט שהאיר את עיני בזה, ועוד הוסיף כמה הפניות חשובות שנעתקו לקמן.

[27]) העירני הר"ח רפופורט מהוראת כ"ק אדמו"ר זי"ע ('תורת מנחם' חלק לה עמ' 60): "כאשר מנגנים 'אתה בחרתנו' בחזרת הש"ץ אין לנגן את הבבא שבה חוזרים וכופלים התיבות שהרי בתפלה בכלל אינו מן הראוי לחזור ולכפול תיבות (כי גם מספר התיבות שקבעו בתפלה הוא בדיוק), אפילו במקום שמותר להפסיק, ועאכו"כ במקום שאסור להפסיק, כבנדו"ד, בתפלת העמידה, ולכן, יש לנגן רק את הבבא שבה אין כופלים התיבות".

[28] ולהעיר ממה שאמרו (ברכות לג, ב) בנוגע להוספות תוארים: "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך"!

[29]) משא"כ הוספת בקשה עראית לפי צורך הזמן והמקום, כמו באמצע שומע תפלה וכיו"ב.

[30]) וראה חידוש ב'לקוטי שיחות' (חלק טז עמ' 578) אודות אמירת תחינה בעת הדלקת נרות ש"ק, ונוסחו: "..לא יתערב בזה.. אולי בחושך כפול דתקופתינו כו', הרי (בסגנון הידוע) אפילו אם אלף סכלים וכו'. ובלבד שתתוסף תפלת א' – שתהי' כדבעי".

[31]) וראה עוד מה שהוסיף לבאר בזה ב'תורת מנחם' (חלק יד עמ' 6 הערה 19), שהרי "הפיוטים נתחברו ע"י גדולי ישראל וקדושי ישראל". ועד"ז כתב ב'דברי יציב' שם.

[32]) ויש לציין שאצל הרבי "יהיה דבריך מעטים" היא הוראה עיקרית בקשר לתפלה, וכפי שכתב ב'אגרות קודש' (חלק יד עמ' עג) במכתבו להגאון בעל 'משנה הלכות' שליט"א: "..תפלה עצמה אפילו תהי' רשות ובכ"ז כשמתפלל לפני ממה"מ הקב"ה יונחו עליו כמה גדרים ואפילו מן התורה, גדרים הקשורים בהנוגע כבוד המקום אהבת ה' ויראתו, האלקים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דבריך מעטים ועוד ועוד, ולדעתי גם זה פשוט".

[33]) כ"ה עם קו"ף בהגהת הרמ"א דפוס ראשון, קראקא של"ח. וכ"ה לקמן סי' תקפה ס"ב.

[34]) אמנם ר"י קאפח תרגם: "ולא דבריו וחפשיותו", ובהערה 2 מפרש: "פשטות התנהגותו בשבתו וקומו וכדומה.. ובר"ש 'והרחבת פיו' ואינו נכון".

הלכה ומנהג
בענין דייעט בשבת [גליון]
הרב שמואל דאוועראוו
תושב השכונה

בגליון תתקפז עמ' 66 כתב הרה"ג ח. ר. שליט"א להתיר לעשות דייעט בש"ק. והשיג על מ"ש רב א' שההיתר להתענות הוא רק כשמזיק לו ולא לשם דייעט. וע"ז הק' הרב ח.ר. דמפורש יוצא מפי הרמב"ם והשו"ע דכל מי שמצטער אף שאינו ניזק (שונא דגים וכדו'), מותר לו להתענות.

אך לענ"ד לא דק כל צרכו. דהנה זה שמצטער פטור מלאכול הוא דין פשוט, שהשבת ניתנה לעונג ולא לצער, ולכן מי שמצטער מטעם הדגים, הבשר או היין - אינו מוכרח לאכלם. אך כאן הנידון שונה מהנ"ל, דהאכילה עצמה עונג הוא לו, והוא נהנה מטעם הבשר וכו', ורק תוצאתו (תוספת המשקל הבאה אח"כ) הוא המצערו. ולכן אומרים לזה האדם, ענג עצמך עכשיו וקיים המצוה, ומה שתפסיד ממנה הוא טורח המצוה, ככל מצוה הבאה לאדם ע"י עמל ויגיעה.

וע"ז הוסיף הרב אבא שאול ז"ל, דבניזק מהמאכל לא אמרינן כן. דאף שעכשיו נהנה מהאכילה וההיזק יבא לאח"ז, מ"מ מותר לו להמנע ואינו חייב להתענג בזה המאכל. וטעמו בזה י"ל בפשטות, דכיון שאכילה זו גורמת בעצם לתוצאה רעה, א"א לומר שהוא תענוג. משא"כ בתוספת במשקל שהוא תענוג ורצון אדם זה (כאשר אינו נוגע לבריאותו), שפיר אמרינן לי' דחה תענוגך והתענג בתענוג שבת קודש.