בספר 'ימות המשיח בהלכה' סי' סה, מביא הגאון המחבר שתי שיטות אם יעמדו המתים לע"ל בלבושיהן או לא, ומבאר הטעם, דמ"ד יעמדו בלבושיהן ס"ל כהמדרש (ב"ר פצ"ה) דכשם שאדם הולך כך הוא בא, הולך עוור ובא עוור, חרש ובא חרש וכו', והוא בכדי שיכיר כאו"א את מתו ולא יאמרו אחרים הם, ולכן ס"ל דיעמדו בלבושיהן בכדי שיוכלו להכיר זא"ז, ועפ"ז מ"ד אינם עומדין בלבושיהן לא ס"ל כמדרש הנ"ל דיוכלו להכיר כו', אלא ס"ל כהפרקי דר"א (פל"ד) שלא ישאר כלום ממציאות הגוף הראשון אלא תקום מציאות חדשה, עיי"ש (ובסי' נט) בארוכה1.

ויש להוסיף בזה, דהנה הפלוגתא אם יעמדו בלבושיהן הוא בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג, כתובות פי"ב ה"ג) ושם איתא: "דרבי אמר לא כמה דבר נש אזיל הוא אתי (לא כמו שאדם נקבר בלבושו הוא עומד בתחה"מ - פני משה) . . א"ל רבי לאנטונינוס מי שהוא מביא את הדור הוא מלבישו (מי שהוא מחי' את הדור שמת . . הוא יברא את מלבושיהן . . - קרבן העדה).

ומפשטות לשון הירושלמי יש מקום לומר דלפי רבי מי שהוא מביא את הדור ילביש את המתים בלבושים חדשים ולא בלבושים שנקבר בהם.

אולם התוס' בכתובות (קיא, ב) כתבו בד"ה 'בלבושיהן' "אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן, משמע מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכים אלא בלבושיהן מחיים". (וכבר העירו האחרונים עמודי ירושלים, באר שבע ועוד, דלתוס' הי' גירסא אחרת שאינו נמצא בירושלמי שלפנינו), ולפי גירסת התוס' עולה דהגם דדעתו של רבי הוא שלא יעמדו בלבושיהן שנקברו בהן מ"מ אין הכוונה שיעמדו בלבושים חדשים כ"א יעמדו בלבושיהם שהיו רגילים בהם בחייהם.

ולפי גירסא זו של תוס' אפ"ל שגם מ"ד שלא יעמדו בלבושיהן שנקברו בהן, ס"ל כהמדרש דכשם שאדם הולך כך הוא בא, וכוונת המדרש ב"כשם שאדם הולך", הוא לכמו שהאדם הלך בחייו (ולא לכמו שהוא נקבר). וגם אם לא יעמדו בלבושיהן שנקברו בהן מ"מ יוכלו להכיר זא"ז מכיון שיתלבשו בלבושים שלבשו בחייהם.

והדבר מפורט במכתב הידוע בענין תחה"מ (אג"ק ח"ב עמ' עד) ושם בביאור 'אופנה' מביא כ"ק אדמו"ר דעת המדרש הנ"ל, ולאח"ז מפרט: "פי' הולך לבוש: תני ר' נתן כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו (ירושלמי כתובות פי"ב, וכ"מ בנדה סא, ב), ולפי גירסת התוס' (כתובות קיא, ב) מחלוקת יש בדבר ולדעת רבי באים בלבושיהם שהיו רגילים בהם בחיים".

הרי מפרש בדעת המדרש, שני אופנים, א. הכוונה להלבושים שנקברו בהם כדעת ר' נתן. ב. הכוונה להלבושים שהיו רגילים בהם בחיים כדעת רבי.

ולפי הנ"ל מובן למה תפס כ"ק אדמו"ר גירסת התוס' דכתובות, למרות שגם לפי גירסתנו בהירושלמי יש מחלוקת בענין זה, מ"מ מצד הירושלמי דלפנינו אפשר לפרש דלדעת רבי יעמדו בלבושים אחרים, ואין זה מתאים להמדרש הנ"ל, שהרי אם יעמוד בלבושים אחרים אין זה "כשם שאדם הולך", ולכן הביא דוקא מגירסת התוס' וכמשנת"ל.

היוצא מהמכתב הנ"ל הוא, דהגם דבהשקפ"ר הא דאמר רבי בירושלמי "לא כמה דבר נש אזיל הוא אתי" והא דאיתא במדרש "כשם שאדם הולך כך הוא בא" עומדים בסתירה זל"ז, מ"מ לפי גירסת התוס' י"ל דבירושלמי הכוונה היא ביחס לדעת חכמים ור' נתן (המובא שם לפנ"ז בגמ') דס"ל דיעמדו בלבושיהן שנקברו בהם, ולהא קאמר רבי דלא יעמדו כמו שנקברו, ובמדרש הכוונה היא בכדי שיוכלו להכיר זא"ז, ובזה שפיר קאמר דכשם שאדם הולך והיינו כמו שהוא הלך בחייו כך יעמוד לעתיד במהרה בימינו.

1) לכאו' יש מקום לומר דגם לפי הפרקי דר"א אין הכוונה שיקומו במציאות חדשה עד שלא יוכלו להכיר זא"ז, אלא דתקום מציאות חדשה, בריאה ושלימה, הדומה בצורתה לגוף הראשון, וכעי"ז כ' הרשב"א ב'פירושי הגדות' (ברכות יב, ב) בנוגע להלבושים לע"ל, דיהיו לבושים חדשים הדומים בצורתן להלבושים שנקברו בהם, עיי"ש.