*) פי' ויחמנה וכיו"ב הוא שהי' מוכנים לקבל זכר ולהזריע, ומה שקשה לו לרש"י בפשטות שמעתיק מלת "ויחמנה וגו'" הוא על כל התהליך פה, שנאמר ויחמנה בבואן לשתות, וכן ויחמו הצאן אל המקלות וכו', אבל האיך ילדו הלא לא נזכר בכתוב אודות רביעת הזכר, ולכן מפרש רש"י (שלבד זאת מה שמובן מפשוטו של מקרא שכאשר הצאן באו לשתות הם התחממו כנ"ל, כפשוט) הנה ע"י ראיית המקלות נרתעו לאחריהם והזכר וכו', ויולדת כיו"ב מטעם מ"ש בפסוק לאח"ז ש"ויחמו הצאן אל המקלות" (כי מלת וגו' שבד"ה זה מתייחס גם לפסוק לט). אבל זה קשה בפשש"מ שהלא לא נזכר בכתוב כלל אודות הזכר, ולכן מביא פי' ר"א שהכל מובן בפשטות, ויחמו הצאן כשבאו לשתות, והיו מוכנים להזריע ולאחר ששתו הנה ויחמו אל המקלות, שהמים נעשו זרע ומאחר שהחימום היתה נוכח המקלות לכן הולידו כיו"ב. ומה שמסיים רש"י וזהו ויחמנה וגו', בא לומר שהפסוק לא רק בא ליתן סימן מתי קרה ה"ויחמנה" אלא שה"ויחמנה וגו'" עצמו הי' סיבת הלידה. אבל כמובן שכ"ז הוא רחוק הרבה מפשוטו של מקרא שקרה נס כזה, שלא הוזכר כלל בפסוק, ולכן זהו רק פי' ב'. המערכת.

בראשית לב, יא, ברש"י ד"ה 'כי במקלי': "ומפרש לא הי' עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן". וכבר פירש בשפת"ח שלפי פירוש הראשון הנה החסד שעשית את עבדך הוא זה שעבר רק במקל "ועכשיו הייתי לשני מחנות", משא"כ לפירוש השני הרי יש כאן שני חסדים שעבר את הירדן (בנס) ע"י המקל, וגם שעתה הייתי לשני מחנות.

ומה שצ"ע למה הוצרך רש"י לפרש את הפירוש השני. דאף שלפי הפירוש השני מובן יותר תיבת "במקלי", שהשתמש במקלו כדי לעבור את הירדן אבל לכאורה גם לפירוש הראשון אתי שפיר בפשש"מ, שאדם שהולך בלי כלום, נקרא עם מקלו (ותרמילו) שבדרך כלל משתמשים במקל (וכהלשון מקל נדודים) בדרכים או להשען עליו לפעמים, או להבריח ממנו בע"ח וכיו"ב.

ולהעיר ממה שמובא ברש"י קהלת (א, יב) בד"ה אני קהלת "הייתי מלך על כל העולם ולבסוף על ישראל ולבסוף על ירושלים לבדה ולבסוף על מקלי כו'".

וי"ל בדרך אפשר, שכיון שבדרכו לחרן לא נזכר ירדן, והרי שאינו חשוב כ"כ לספר שעבר את הירדן*, שהי' צריך לומר כי במקלי באתי (הגעתי) ללבן ועתה הייתי לשתי מחנות, וא"כ למה מזכירו כאן. שמזה מוכח שיש ענין (מיוחד) להזכיר את הירדן, וזה רק אם נאמר שקרה נס מיוחד שנוגע לירדן, שלכן מזכיר את זה (הירדן) אצל כל החסדים . . אשר עשית את עבדך שזה שבקע את הירדן במקלו ומה שהביא פירוש זה כשני, מובן שהרי ענין זה לא נזכר כלל בפסוק (שנבקע הירדן).

*) ובעיקר מה צריך להודיענו שעבר את הירדן במקל, אם בא להשמעינו שלא הי' עמו כסף וזהב הי' צריך לומר שבא ללבן ריקם. המערכת.

בראשית כה, א ברש"י ד"ה קטורה – "זו הגר ונקראת קטורה על שם שנאים מעשי' כקטורת ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם". ולכאורה הנפ"מ בין ב' הפירושים שלפירוש הראשון הנה קטורה הוא בלשון הקודש מלשון קטורת, ולפי הפירוש השני קטורה הוא מלשון ארמי לשון קשר.

בפרשת וארא עה"פ וארא אל אברהם יצחק ויעקב אומר רש"י "וארא, אל האבות". ומקשים העולם מה מחדש רש"י כאן בפירושו האם הבן חמש למקרא לא ידע שאברהם יצחק ויעקב הם האבות?

וישנם בזה כבר המון פירושים של חכמי הדורות, אלא מכיון שרוצה אדם בקב שלו ע"כ הי' נ"ל לפרש בזה דהנה באמת יש עוד קושיא חזקה במה שרש"י ד"ה "ולא שמעו אל משה" מביא: וז"ל "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה שאמר משה למה הרעותה, אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין וכו' וכשביקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר וכו' וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה" (ש"ר ו, ד) עכ"ל.

ולכאורה תמיהה גדולה היא, איך זה שהקב"ה טוען נגד משה במה שאמר למה הרעותה ומדמה את זה למעשה אבות, הרי משה רבינו טען בשביל כלל ישראל "ומאז באתי לפרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמיך" וגו' ולא הי' פה ענין פרטי בשביל עצמו רק בשביל כלל ישראל ואיך מדמה הקב"ה את זה לענין של האבות, שהיו לכאו' ענינים פרטים, אברהם הוצרך לקבור את שרה, יצחק חפר בארות, ויעקב קנה את חלקת השדה כדי לנטות שם אהלו א"כ אינם דומים זל"ז כלל, וא"כ היאך צדקה טענת הקב"ה נגד משה?

וע"ז מביא רש"י "וארא אל האבות" כלומר, הם האבות של כלל ישראל ולא היו נשמות פרטיות אלא נשמות כלליות אשר כל ענינם הי' מעשה אבות סימן לבנים ובמילא כאשר ניתנה להם הארץ לא ניתנה להם בפרט, אלא ניתנה לכלל ישראל. ואעפ"כ לא הרהרו אחר מדותי, וע"כ מביא רש"י את המילים אל האבות לדייק שכל עניניהם לא היו ענינים פרטים אלא ענינים של אבות כלומר, איך שהם אבות לבנים ומורישים לבניהם עד סוף כל הדורות, וכל עניניהם הם סימן לבנים ולא הי' כאן ענין פרטי כלל. ואעפ"כ לא הרהרו אחר מדותי כו'. וד"ל.

בפרשת בא עה"פ (יא, ט) 'למען רבות מופתי בארץ מצרים' פי' רש"י דקאי על מכת בכורות, קריעת ים סוף ולנער את מצרים. ובנח"י שם (הובא בשפתי חכמים) כתב: "קשה לי' דהכתוב אומר באמ"צ ואלו המופתים (קריעת ים סוף ולנער את מצרים) היו חוץ לארץ". ובפי' 'משכיל לדוד' כתב וז"ל: "ולעד"נ עם מ"ש רש"י עצמו בפרשת בשלח על פסוק כי ה' נלחם להם במצרים, והוא מהמדרש שכשם שהיו לוקים אותם שעל הים כך בכל אותם מכות היו לוקים אלו שנשארו במצרים והיו רואים זה את זה", עכ"ל.

ויש להקשות, דאין הכי נמי דהמופת דקריעת י"ס ודאי היה גם בארץ מצרים, וכדכתיב "ויבקעו המים" ופי' רש"י שם "כל מים שבעולם", וודאי דארמ"צ בתוכם. (גם להעיר דלכאורה אין קריעת י"ס נכללת בהמדרש הנ"ל דאמר "במכות שהיו לוקים . . כך היו אלו שבמצרים לוקים" דלכאורה קריעת י"ס היא בגדר של מופת ולא מכה), אבל ולנער את מצרים מהיכן אנו רואים שהיה גם בארמ"צ ומהפסוק (יד, כה) "כי ה' נלחם להם במצרים" (כמו שפ' המשכיל לדוד) א"א לכאורה להביא ראיה, דהרי פסוק זה נכתב קודם שחזרו המים לאיתנם וינער את מצרים (שכתב רש"י) היה לאחר שחזרו המים לאיתנם, דהוא בפסוק כז.

וי"ל דמלשון רש"י עה"פ "כי ה' נלחם להם במצרים", אפשר לומר שאין נראה כ"כ ראיה שקרי"ס ולנער את מצרים היה גם בארמ"צ, וז"ל שם: "שכשם שאלו לוקים על הים כך אותם שנשארו במצרים" אבל לפי לשון המדרש: "רבי יוסי אומר מנין אתה אומר במכות שהיו לוקים אלו על הים כך היו אלו שבמצרים לוקים", משמע עוד יותר גם קרי"ס ולנער את מצרים (ואפשר לומר דזהו הטעם למה המשכיל לדוד הביא מהמדרש ולא מדברי רש"י עצמו) אבל בפשטות גם רש"י סבר כן אלא שקיצר בלשונו.

ויש גם לתרץ מה שהמשכיל לדוד לא הביא כלל את הפסוק 'ויבקעו המים' לראיה לרש"י שקרי"ס היתה גם בארץ מצרים, די"ל כיון שהפסוק כתב "למען רבות מופתי בארץ מצרים" משמע שזהו מופת שהיה בארמ"צ דוקא ולא מופת שהיה גם בכל העולם כולו. וזהו שפי' רש"י על פסוק ויבקעו המים "כל מים שבעולם" לא הביא המשכיל לדוד בגלל ראיה לרש"י 'על פסוק למען רבות מופתי בארץ מצרים'. כי מפסוק 'ויבקעו המים' אין נראה שייכות המיוחדת לארץ מצרים דוקא. משא"כ מהפסוק 'כי ה' נלחם להם במצרים'.

בגליון העבר תירץ הרב י.וו. על מה ששאלתי בגליון תתקיא, שלאחר שהכתוב אומר (וישלח לה, י): "... לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהי' שמך וגו'", אם כן למה נאמר בפרשת ויגש (מו, ב): "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני".

ועל זה כתב הרב י.וו. וז"ל: "ועל זה באים דברי רש"י שם בד"ה "לא יאמר עוד" (לב, כט): שהברכות באו לך בעקבה ורמי' כי אם בשררה וגלוי פנים. דהיינו שהמלאך אומר ליעקב שפירושו של עשו על השם יעקב "קרא שמו יעקב ויעקבני" (כז, לו) מתבטל ונעקר ע"י שם "ישראל" . . ועצם השם יעקב נשאר בפירושו המקורי על שם אחיזת העקב". עכ"ל.

והנה הגם שדבריו בכלל הם נכונים מאד, ובזה מתורץ בפשטות מה שלאחר שקרא הקב"ה לאברם אברהם לא מצינו בתורה שיקרא עוד אברם, משא"כ ביעקב.

ואולי אפשר לומר שזה גם כוונת ה'משכיל לדוד' במה שכתב על פירש"י ד"ה "לא יקרא" וז"ל: "נראה כוונתו ז"ל לתרץ דהא בתר הכי כמה זימנין נקרא בשם יעקב ומתרץ שאין הכוונה כאן אלא לומר דלענין הברכות קא"ל דווקא", עכ"ל.

אבל נראה שעדיין אי אפשר לתרץ השאלה הנ"ל באופן הנ"ל בפשוטו של כתובים ובפרט לפי פירש"י מצד שני טעמים:

א. כבר הבאתי בגליון הנ"ל כמה פסוקים שנאמר בהם "כי אם" שהפירוש של "כי אם" הוא דוקא. ואם כן גם מה שנאמר בפסוק דידן "כי אם ישראל יהי' שמך וגו'" צריכים לפרש גם כן באופן זה. ועל כל פנים הוה לי' לרש"י לפרש שהגם שבכמה מקומות הפירוש של "כי אם" הוא דוקא, כאן צריכים לפרש שהוא לאו דוקא.

ב. באותו רש"י, ד"ה לא יעקב (לב, כט) שהרב הנ"ל מביא ראי' לדבריו כותב רש"י שם, וז"ל: "...וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך וכו'". שלכאורה הי' מתאים אם רש"י הי' אומר "ומוסיף לך שם" ולא שמחליף, שהרי לפי דבריו, וכן הוא האמת, לא הי' כאן החלפת שם כי אם הוספת שם.