היום יום כ"ד טבת: "הסבא משפאלע . . סיפר, אשר בהיותו בן שלש שנים ראה את הבעש"ט "און ער האט מיר ארויפגולייגט די היילגע האנט אויפן הארצען און פון יעמאלט אן איז מיר ווארעם". תנועת צדיק, ומכל שכן ראי' או שמיעת קול, צריך לפעול שלא ישכח לעד", עכ"ל.

אולי הי' אפשר לבאר מה שכתב שם "תנועת צדיק . . צריך לפעול וכו'", ולא תנועת צדיק פועל, שהוא על דרך מה שכתוב בהיום יום לב' אדר שני: "הברכה צריכה לאיזה דבר שתאחז בו, וכמו המטר על שדה חרושה וזרועה, או היורה ומלקוש על תבואת השדה והכרם. אבל בשדה בור לא חרושה ולא זרועה, אין המטר יורה ומלקוש מביאים תועלת", עכ"ל.

שכמו שהוא בנוגע לברכת צדיק כן הוא גם בנוגע לתנועת צדיק, שבכדי שתפעול פעולתו [וצריך לפעול, שאל"כ יהי' תנועת הצדיק ללא תועלת] צריך הוא להתאמץ בעבודתו (החרישה והזריעה).

ויש להאיר שאותה שנה (תש"ג) הי' י"ד טבת ביום שלישי לפרשת ויחי. ויש להעיר שלכאורה הי' מתאים שמה שכתוב בהיום יום לי"ד טבת יהי' נכתב לי"ג טבת שהוא יום שני לפרשת ויחי שבו מסופר בנוגע להנחת ידי יעקב אבינו על מנשה ואפרים (תנועת צדיק).

אבל אולי אפשר לומר שהביאור בזה הוא, שאין הכי נמי שבנוגע לתנועת הצדיק מסופר ביום שני, אבל הפועל יוצא מתנועת הצדיק (וכלשון של היום יום "צריך לפועל שלא ישכח לעד") זה מסופר בפרשה שלישי, וכמו שכתב שם: "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו".

אבל מה שעדיין אינו מובן לי הוא מה שכתב שם בהיום יום: "ומכל שכן ראי' או שמיעת קול". שלכאורה, מהו הכל שכן, הלא תנועה של צדיק הוא יותר ממה שהוא רואה את הצדיק או שומע קולו. ועוד, הרי בתנועת הצדיק נכלל בדרך ממילא ראיית הצדיק, שהוא רואה איך שהצדיק עושה תנועה (בו).