בלקו"ש חי"ד פר' ואתחנן הערה 37: "ואפילו לפי מה דשקו"ט האחרונים במלאכת הוצאה אם העקירה היא העיקר או ההנחה או ששניהם עיקריים, או ששניהם טפלים לגבי ההוצאה עצמה הרי כל השקו"ט הוא רק מתי נק' (בעיקר) שהוציא (או שהכניס) החפץ מרשות לרשות, אבל לכ"ע גדר המלאכה הוא ההוצאה (או ההכנסה) וכל פרט של ההוצאה (וההכנסה) הוא עכ"פ חלק מהמלאכה.

ובמפרשים כתבו לבאר מחלוקת הראשונים בדף (ג, א) בפטורי דאתי לידי חטאת אם חשיב העקירה או ההנחה דתלוי בשאלה הנ"ל.

והנה בסוגית הגמ' ה, ב: "המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך", ומבואר בפירש"י שם ד"ה 'אינו חייב עד שיעמוד', דהטעם דפטור משום שעקירה ראשונה לא היתה ע"מ לצאת, והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת דגמרינן ממשכן שיתכוון לעשות המלאכה, אבל אם אינו יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת.

ובמפרשים כתבו לבאר (ראה בתוצאות חיים ס"ט סקי"א) דאין כוונת רש"י שצריך מחשבה בשעה שמתחיל המלאכה לגמור את המלאכה, דבמלאכת כותב וכיו"ב אם נתכוין לכתוב אות אחת וחזר ונמלך וכתב עוד אות חייב אע"פ שלא נתכוין בתחלה לכל המלאכה, דמלאכת מחשבת פירושה שיתכוין למה שעושה ולא יהי' מתעסק כמבואר לקמן (עב, ב) כשנתכוין להגבי' את התלוש וחתך את המחובר דפטור דהוי מתעסק [ומה דצריך הפטור דמלאכת מחשבת בשבת דבכה"ג שאין אפילו איסור, ומתעסק דכל התורה היא פטור רק בחטאת דקרא בחטאת כתיב] (ראה בחי' רעק"א שם).

ולכך כשכותב אות אחת הרי נתכוין לכתיבה, ואע"פ שלא נתכוין לשני' כשכתב הראשון מ"מ הוי מלאכת מחשבת דכל אות שכתב נתכוין לה, והטעם דבהוצאה צריך שיתכוין בעקירה ע"מ לצאת אע"פ שנתכוין לעקירה להגבהה משום דאם עקר ע"מ להצניעו בביתו נמצא שלא נתכוין למלאכת הוצאה, והוי עקירתו רק טלטול בעלמא ומתי חשיב כוונה לעקירה שהיא תחלת הוצאה, רק כשעוקר ע"מ לצאת.

ולפי"ז כתב שם בתוצאות חיים דלא צריך כוונה ע"מ להניח משום דהכוונה ע"מ לצאת מהני שיחשב מעשה עקירה דהוצאה, והנחה היא פעולה נוספת לגמר המלאכה, ואח"כ אם נמלך והניח הרי נתכוין להנחה וחייב ומדייק מהגמ' ונמלך עליהם והוציאן פטור, משמע דאם נמלך להניחן חייב, וכן משמע ברש"י שם שכתב והיא לא היתה ע"מ לצאת.

והנה ברשב"א בעבודת הקודש שער ג' פ"ה הלכה ב' וז"ל: "דבר תורה אין המכניס והמוציא אף מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים חייב עד שיעקר מרשות זה על דעת שיניחנו ברשות השני ויעקור מזה ויניח בשני". ומבואר שם דצריך להתכוין בשעה שעוקר ע"מ להניח ולא סגי רק בכוונה להוציאן (וכן מבואר בירושלמי הובא בתוצאות חיים שם).

ויש לבאר דהרשב"א לשיטתו בדף ג, א, שכתב: "ויש מפרשים איפכא שהנחות קא חשיב משום שעל ידו נגמרה מלאכה והיא עיקר המלאכה שע"י הנחה אתי בהו בעלמא לידי חיוב חטאת אבל עקירות לאו מידי קא עביד זה, וזה נראה עיקר".

והביאור: "דהנחות היא עיקר המלאכה" שאז חשיב (בעיקר) מעשה ההוצאה, דכל זמן שלא הניח לא חשיב הוצאה מרשות לרשות, (כמבואר בההערה הנ"ל) ולכך חשיב הנחות, ולפי"ז הרשב"א לשיטתו שפיר כתב דאם נתכוון לעקור ע"מ לצאת ולא נתכוין להניח לא היתה כוונתו למעשה ההוצאה שהיא המלאכה דבלי הנחה לא חשיב העקירה תחלת ההוצאה וצריך שיעקור ע"מ להניח, שאז חשיב נתכווין למלאכת הוצאה.

אבל רש"י סובר דבעקירה ע"מ לצאת כבר נעשה עיקר ההוצאה, והנחה היא רק פרט נוסף לגמר המלאכה, ולכך גם בנתכוין לעקור ע"מ לצאת יש כוונה למלאכת הוצאה.