[1]) ביאור כ"ק אדמו"ר על לשון הרמב"ם הנ"ל נדפסו בקונטרס: משיחת י"ב תמוז, ה'תשכ"ד (ביאור בדברי הרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל "ולא שבט . . נדבה רוחו אותו כו'"), שיצא לאור לקראת כינוס השלוחים העולמי, ה'תשס"ג.

בלקו"ש ח"כ עמ' 238: "מפרשים זאָגן, אַז דאָס וואָס מלאכת השעבוד איז ניט געווען אויף שבטו של לוי איז מצד דעם וואָס עתידין לשאת את הארון . . 'לשאת את הארון' האָט נישט דערלאָזט ענין השעבוד".

ובהערה 37 שם: "וראה מדרש תלפיות אות יוד ענף יעקב מש"ך: צוואת יעקב שלוי לא ישא ארונו לפי שלעתיד במדבר (יהא) [ישא, ראה שוה"ג שם] ארון השכינה וכל המקבל עליו עול תורה פורקים ממנו עול דרך ארץ ולכך לא נשתעבד לוי במצרים", עכ"ל.

לכאורה יש להעיר לסיום ההערה מפירוש 'יפה תואר' לשמו"ר פ"ה, טז (שנסמן בלקו"ש שם הערה 34), דאהא דאיתא במדרש שם: "א"ר יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי הי' מעבודת פרך כו'" - כתב ב'יפה תואר' שם, וז"ל: "ובדברי רז"ל ראיתי לפי שהי' שבט לוי עתיד לעבודת ה' לכן לא ניתן בשעבוד פרעה", עכ"ל.

בלקו"ש חלק לא שיחיה א' לפר' וארא מביא הרבי את ביאור האדמו"ר הזקן בתו"א על פסוק "ושמי הוי' לא נודעתי להם", דזהו תשובתו של הקב"ה למשה בטענו "למה הרעות לעם", דאמר לו דדוקא לבנ"י בזמן יציאת מצרים אני מתגלה בשם הוי' (שם העצם, הוי' דלעילא, אור הסובב), דלא נתגלה עד עתה אפילו להאבות. ומבאר הרבי דהפירוש בזה הוא, דאע"פ שהאבות הן הן המרכבה, מ"מ לא זכו לגילו זה, דבכדי לזכות לגילוי זה צריך הקדמה של גלות מצרים דוקא. והיינו, דגילוי האבות הי' רק באוא"ס השייכת לעולמות ולא בשם הוי', ורק ביציאת מצרים (מלשון מיצר וגבול) זכו בנ"י לשם הוי'. וממשיך הרבי לבאר דפעולת הגילוי של שם הוי', פועל ביטול במציאות בהאדם לגמרי, שלא נרגש בעצמו כלל. וע"י ביטול זה יוצא מכל המיצרים וגבולים, דזהו ענין של יציאת מצרים בשלימות. והרבי מוסיף לבסוף דדוקא כאשר האדם מרגיש אלקות בלבד, ואין לו שינויים בזה כלל, זהו ראי' שיצא ממצרים לגמרי, ונתגלה בו שם הוי' [עכת"ד הנוגע לענינינו].

והנה ע"פ הנ"ל מובן שכשהאדם במעמד ומצב של ביטול במציאות לגמרי, ה"ז סימן שיש לו גילוי דשם הוי' (מדת האמיתיות של הקב"ה כמבואר שם). וא"כ צ"ב המבואר בתניא (פרק לט) דזה שהאבות הן הן המרכבה, היינו מצד הביטול במציאות שלהם (דאין להם רצון לעצמם). ועוד יותר, כל הכח שיש לנו להשיג מדריגה זו של ביטול במציאות הוא ע"י האבות שהם בחי' חכמה - כ"ח מ"ה [כמבואר בתניא], הביטול במציאות1. ועכצ"ל דהאבות היו בטלים במציאות לגמרי, וא"כ לכאורה הם היו בדרגא של גילוי שם הוי', דהרי עבודתם היתה בתכלית הביטול לאלקות בלי שום הרגש לעצמם2, וא"כ מה הפי' "ושמי הוי' לא נודעתי להם"?

ואפשר לומר, דאע"פ שהאבות היו בטלים במציאות לגמרי, מ"מ ביטול זה לא הי' מצד מדרגת גילוי שם הוי', ורק בבנ"י הביטול שלהם הוא מצד מדריגה זו. וביאור הענין הוא ע"ד החילוק בין ביטול דחכמה וביטול דמלכות3. דהנה מבואר דהביטול דחכמה - כ"ח מ"ה (דאצילות) הוא ביטול בתכלית, שבטל ודבוק במקורו באוא"ס. ומ"מ הביטול דמלכות (דאצילות) דהוא ג"כ בטל בתכלית, פועל עלי' יותר מבחכמה, וכמבואר שעולה לשרשו ומקורו ועד לעצמות. וי"ל דהחילוק בזה הוא בין גדלות הביטול לעמקות הביטול, היינו סיבת הביטול. דלגבי חכמה הביטול הוא מצד הקירוב שהוא מרגיש ומשיג אלקות ולכן הוא בטל, והיינו שמבין גדלות הדבר להתבטל בו, וממילא הביטול שלו הוא בתכלית. משא"כ בהביטול דמלכות שהוא מצד הריחוק, הרי הביטול שלו הוא דוקא מצד שאינו משיג ומרגיש את מקורו, ומ"מ הוא בטל בתכלית. וא"כ יש לו עומק יותר (א טיפערע ביטול), למעלה מטעם והשגה4.

ועפ"ז יש לומר החילוק בין הביטול דהאבות דלא מצד גילוי שם הוי', וביטול דבנ"י שנעשה ע"י שם הוי'ה הוא, דאע"פ שהאבות היו ג"כ בטלים במציאות, מ"מ הסיבה לזה הוא מצד הקירוב שלהם למקורם (כמבואר בתניא), ביטול מצד גדלות, [ובד"א ביטול דממילא], ובזה לא יכול לעלות [ולהמשיך], רק באוא"ס השייך לעולמות. משא"כ הביטול שנעשה בבנ"י הוא מצד הריחוק, ומצד זה היו צריכים (וזכו) לגילוי שם הוי' למעלה מעולמות, והביטול שנעשה בא בעומק יותר (מער טיף), [וזהו גם החילוק בין הביטול שנעשה בעבודת יעקב, וביטול בעבודת ישראל, כמבואר בתרס"ו]. ועוד יש להאריך בזה.

1) עיין לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1068.

2) ולהעיר דהטעם דלא זכו מובן מזה שלא היה הקדמה של גלות מצרים, (וע"ע בס' הערכים חב"ד). אלא דאינו מובן דמ"מ, אם היו במדריגה זו לכאורה משמע שזהו מצד גילוי שם הוי'.

3) וזהו גם החילוק בין ז"א ומלכות, חכמה ובינה, אורות וכלים, וכו'.

4) וע"ד החילוק בין אהבה ויראה.

בלקו"ש חל"ה שיחה ב' לפר' וישלח (עמ' 152 ואילך) מבאר הרבי את החילוק בין אופן עבודת בני רחל, יוסף ובנימין, לעבודת בני לאה ושאר השבטים, דעבודת בני רחל עניינם [בכללות] עבודת הצדיקים - קיום התו"מ ועבודת בני לאה עניינם [בכללות] עבודת הבע"ת - הפיכת הרע לטוב, ואיך ששרש עבודות אלו הוא באמותיהם, דלאה שייכת לעבודת הבע"ת, ורחל לעבודת הצדיקים. ועפי"ז מבאר הרבי בנוגע לדינה שנקראת "בת לאה" (וישלח לד, א) שגם תוכן עבודתה הוא "יציאה" לחוץ, להפוך את הרע לטוב, ואשר ע"כ גם יכלה להחזיר בתשובה את עשו (אם יעקב לא היה מונע ממנה). ומביא שם הרבי בהערה 38 "שלפעמים מבואר דיוסף ע"ש "יוסף ה' לי בן אחר" (ויצא ל, כד) ענינו לעשות "מאחר" "בן" ענין התשובה וכו'". עיי"ש הביאור בזה.

והנה מצינו ברש"י ישן בריש פר' וישב ד"יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולו . . יוסף, דכתיב .. ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם", וכן ברש"י (ויצא ל, כה) דיוסף הוא "שטנו שלו עשו"1.

וצלה"ב דמצד א' אומרים דדוקא דינה ענינה לעבוד עם עשו, ולאידך גיסא אומרים דיוסף הוא "שטנו של עשו", ובפרט כשדינה היא "בת לאה" ויוסף הוא "בן רחל" כנ"ל, ויותר תמוה זה שהרבי בכלל לא העיר על הנקודה הזאת [אלא רק בנוגע לענין "יוסף ה' לי בן אחר" שגם אצלו יש את אותו ענין].

והנה בנוגע לעבודת יוסף, "יוסף ה' לי בן אחר" מבאר הרבי בלקו"ש חכ"ו שיחה א' לפר' בשלח (עמ' 87 ואילך) וזלה"ק: "אז פון 'אחר' זאל מען מאכן א בן. פון א אידן וועלכער איז אן 'אחר' . . דארף מען פון אים מאכן א 'בן' . . בנים אתם לה' אלקיכם" וממשיך לבאר שם דברי המדרש (פסיקתא דף רכג פ"ג, פסיקתא רבתי פי"ב, ועוד (וכמו שמציין הרבי שם בהערה 32)) דמלחמת עמלק היתה צריכה להיות דוקא ע"י יהושע, דכיון שיהושע הי' מזרע יוסף, ועמלק מזרע עשו, ומלחמת עמלק היתה נגד "הנחשלים אחריך" (תצא כה, יח) (וכמו שרש"י מפרש שם "חסרי כח מחמת חטאם"), הנה לכן הי' זה דוקא ע"י יהושע שענינו הוא להראות להם שהם בנים לאבינו שבשמים ולהצילם, וזהו "יוסף ה' לי בן אחר". עיי"ש.

והנה ע"פ הנ"ל יוצא דביוסף ישנם שני ענינים; א. הפיכת הרע לטוב, ב. כיכוש הרע וכליונו, ובפרטיות יותר, הא' הוא בנוגע לבני ישראל2 בעבודת התשובה "יוסף הי' לי בן אחר" - הפיכת ה'אחר' שבתוכינו ל"בנים אתם לה' אלוקיכם", והב' כיבוש אומות העולם וכליונם, ובפרטיות אלופי עשו3, וכמו במלחמת עמלק דהי' החזרת הנחשלים אחריך בתשובה, ומלחמה נגד עמלק וכליונם4 דאפ"ל שהם הם ב' העניינים המובאים בשיחה בחל"ה ובהערה שם, דמצד א' ענינו של יוסף הוא עבודת הצדיקים (קיום התו"מ) ובדרך ממילא כיבוש אלופי עשו, ומצד שני ענינו הוא עבודת הבע"ת לעשות 'מאחר' 'בן'. אשר ע"כ בנוגע לעשו עצמו דישראל מומר הי' (כדאיתא בקידושין יח, א5), דמצד עבודת הצדיק שביוסף לא הי' מחזירו למוטב, משא"כ מצד עבודת הבע"ת שבו.

אבל בנוגע לאלופי עשו שהיו משאר אומות העולם הרי מצד עבודת הצדיק שבו ענינו לכובשם ולכלותם, ולכאורה לזה התכוון הרבי בשיחה ובהערתו שם עיי"ש6.

וזהו מה שמוסיף הרבי בשיחה בחל"ה שם בנוגע ליציאת דינה לראות בבנות הארץ, בכדי להחזירן למוטב, וזלה"ק: "שנתקיים מעין זה, שהרי בני יעקב פעלו על אנשי שכם שימולו כל זכר שזהו ענין של גיור שהי' נהוג בימים ההם כדי להיכנס למשפחת אברהם", וכן בנוגע ל"בנות הארץ" "כמפורש בקרא בזאת נאות לכם גו' להמול גו' ואת בנותיכם נקח לנו וגו' (וישלח לד, טו- טז), דזה דוקא בנוגע לבני לאה ולא בנוגע לבני רחל". עיי"ש.

וליתר ביאור, נביא את דברי המדרש בב"ר פר' פו, ב (לגירסת רש"י, מת"כ בב"ר שם): "ויוסף הורד מצרימה כבשון המד"א וירד מים עד ים שלט בהון המד"א כי הוא רודה בכל עבר הנהר". ומבאר הרבי בלקו"ש חכ"ה שיחת וישב-י"ט כסלו, בנוגע למדרש הזה דכשיוסף "הורד מצרימה" והתלבש בעניני העולם - מלך מצרים, לא רק שהטרדות לא בלבלו אותו בדביקותו לה' אלא הוא גם פעל עליהם שירגישו (דערהערן) אלוקות. וזלה"ק: "דערמיט וואס יוסף "הורד מצרימה" . . מיט דער ירידה גופא האט זיך אויפגעטאן דער "כבשון", ווארום ווען יוסף קומט אן אין מצרים, איז דאס גופא מאכט איבער מצרים, ביז אז אויך אין דעם "מקום" פון מצרים האט זיך דערהערט אלוקות". דמכאן משמע דלא רק ענינו של יוסף לכבוש בדרך מלחמה כנ"ל בנוגע לאלופי עשו אלא דיותר מזה בנוגע למצרים עבודת יוסף היתה באופן נעלה יותר, באופן של כיבוש דהמנגד עצמו משלים עמו, וכל זה מצד עבודת הצדיק שבו, כנ"ל.

ויותר מזה, הרבי מבאר בלקו"ש ח"י שיחה ב' לפר' מקץ (עמ' 138 ואילך) בנוגע לציווי יוסף על המצריים שימולו7 [דציווי המילה דאז היתה על יליד ביתו ומקנת כספו שברשותו הם וטפלים אליו] וזלה"ק: "כיון שיוסף הוא השליט על הארץ" (מקץ מב, ו) והי' נתון "על כל ארץ מצרים" (שם מא, מג) ובלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (שם מד), היינו שהיו נתונים תחת שלטונו וברשותו כמקנת כסף, א"כ הסברא נותנת בפשוטו של מקרא שיש עליו חיוב להשתדל שיהיו נימולים"8 וממשיך שם: "ע"פ הנ"ל שמחוייב יוסף להשתדל שימולו, מוכרח לומר . . מחו"ב הי' יוסף . . לומר להם בתור תנאי שימולו" וה'מכה בפטיש' הוא מה שמסיים הרבי שם בהשיחה בפי' ה"יינה של תורה" בפרש"י עה"ת, וזלה"ק: "ולא זו בלבד שעניני עוה"ז לא הטרידו אותו מדביקותו ועבודתו לקונו, אלא שפעל והשפיע גם בהעולם שמחוץ הימנו, ולא עוד אלא שהכריח את אנשי מצרים, שהיא ערות הארץ, שימולו, ולהכניע בזה את בחינתם (שהם שטופי זימה)". עי"ש באריכות הביאור בענין. דמכל הנ"ל משמע דעבודת יוסף במצרים היתה כיבוש מצד שהוא "השליט על הארץ" ולא מצד "יוסף ה' לי בן אחר".

ולהעיר ממה שכותב הרבי ברשימות חוב' כ אות ב וזלה"ק: "יוסף, יוסף לי ה' בן אחר שמאחר נעשה בן, שגם בארץ מצרים בירר, וליקט את יוסף. דמכאן משמע ד"יוסף ה' לי בן אחר" הוא ענין אחד בנוגע ליוסף, וענין שני הוא הבירור במצרים ד"וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים" (ויגש מז, יד) וראה ברשימה שם בהע' 20, ונוסף ע"ז שגם "וילקט יוסף את כל הכסף" הוי משום שהוא הי' "השליט על הארץ" ולפי הנ"ל את שפיר. ועצ"ע.

ולסיכום: עבודת יוסף מתחלקת לשתים: א. עבודת התשובה - ד"יוסף ה' לי בן אחר". ב. עבודת הצדיקים, ובזה גופא ב' ענינים: א. עבודת עצמו וקיום התו"מ בלי בלבולים. ב. כיבוש העמים. ובכיבוש שני אופנים: א. כיבוש אלופי עשו באופן של כליון. ב. כיבוש מצרים באופן שהמנגד משלים עמו ומרגיש אלקות עד שהם מלים את עצמם.

1) וכן מביא הרבי בלקו"ש ח"ל פר' וישב א' בהערה שבשולי הגליון על הע' 35, עיי"ש.

2) ולהעיר מלקו"ש חל"ו פר' וארא ב' הע' 41 "שע"פ פשטות הכתובים, מזמן האבות ואילך כבר נעשו ישראל מובדלים מכל שאר העמים שעל פני האדמה, עיי"ש.

3) ולהעיר מ"ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה את כולם", "יוסף שטנו של עשו", כנ"ל בפנים.

4) ולהעיר מ"תמחה את זכר עמלק" (תצא כה, יט).

5) וכמו שמבאר הרבי בלקו"ש חט"ו עמ' 192, עיי"ש.

6) ועפ"ז מובן לכאו' למה הרבי לא ציין לענין הזה באלופי עשו כאן בשיחה.

7) וראה בהשיחה שם בהערה 9 גודל החידוש בזה.

8) וראה בהשיחה שם בהע' 24 דבני שכם מלו בכדי "להיות עם אחד" (וישלח לד, טז) - להכנס למשפחת אברהם, עיי"ש. ואתי שפיר לפי מה שהבאתי לעיל בפנים בנוגע למילת שכם ע"י השבטים, ומובן עפ"ז החילוק בין מלת בני שכם ע"י השבטים למילת יוסף על המצריים דהני מצד עבודתם [יוסף עבודת הצדיקים ושאר השבטים עבודת הבע"ת] כנ"ל בפנים בארוכה. וד"ל.

בגליון תתקט )עמ' 17( הביא הרב י.ד.ק. מש"כ בלקו"ש חט"ו (עמ' 192 ואילך) בענין החילוק בין עשו וישמעאל בשייכותם לאברהם ויצחק, דישמעאל לא הוגדר כישראל, "אברהם יצא (ונפרד) ממנו ישמעאל", ולכן לא הי' יורשו של אברהם, משא"כ עשו אע"פ שגם הוא "יצא ונפרד" מיצחק ("יצחק יצא ממנו עשו") מ"מ מצינו שעשו נשאר בגדר ישראל והי' יורשו. עיי"ש.

ובהערה 12 מביא על הנאמר בפנים שישמאעל לא הוגדר כישראל, "וכמש"נ (וירא כא, יד) "ביצחק יקרא לך זרע", שישמעאל לא הי' זרע אברהם . . משא"כ עשו שנכלל ביצחק, כדמוכח ממרז"ל (נדרים לא, א) על הפסוק הנ"ל "ולא כל יצחק" הרי שהוא נכלל ביצחק". ע"כ לעניננו.

והקשה מהא דתנן בנדרים שם "[האומר קונם] שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר בעובדי כוכבים" - ומקשה בגמ' "והאיכא ישמאעל" ומפרש רש"י "דזרע אברהם הוא והוא מן העובדי כוכבים", ומשני "כי ביצחק יקרא לך זרע כתיב" [ובאותו זרע קא נדר, רש"י] ושוב מקשה "והאיכא עשו" ומשני "ביצחק ולא כל יצחק", ומפרש רש"י "ועשו אינו נקרא זרע יצחק להכי מותר בעובד כוכבים".

ועפ"ז צ"ב כוונת רבינו בהערה "משא"כ עשו שנכלל ביצחק כדמוכח. - ולא כל יצחק", שהרי בגמ' שם מבואר לכאו' להיפך דעשו אינו נקרא זרע יצחק דאל"ה הי' אסור בעובדי כוכבים, וצ"ע. ועד"ז מקשה מסנהדרין (נט, ב) עיי"ש בדבריו. ע"כ תוכן שאלתו.

ולא זכיתי להבין את קושייתו הרי כוונת רבינו בקטע זה שבפנים ובהערה להדגיש שעשו שייך יותר ליצחק מישמעאל לאברהם. ופירוש ההערה בפשטות (במלים אחרות) היא הגם ש"ביצחק יקרא לך זרע", דהן ישמעאל לא הוי זרע אברהם והן עשו לא הוי זרע יצחק (ואברהם) וכמסקנת הגמ' שם מ"מ מצינו חילוק ביניהם, בישמעאל הלימוד הוא "ביצחק יקרא לך זרע" ואין לישמעאל שום שייכות לאברהם, משא"כ בעשו הלימוד הוא "ביצחק ולא כל יצחק", דהיינו הגם שגם עשו אינו נחשב לזרע יצחק (ואברהם) כי רק "ביצחק" (חלק מיצחק) יקרא לך זרע", מ"מ "נכלל" [לשון רבינו] עשו ביצחק, ויש לו שייכות כלשהי ליצחק יותר מישמעאל לאברהם, וז"פ. [ועד"ז מתורץ גם קושיתו מסנהדרין שם וצ"ע].

וע"ד המובא בפנים השיחה, דהגם שבין על ישמעאל ובין על עשו נאמר שיצאו ונפרדו מאברהם ויצחק מ"מ מצינו חילוק ביניהם, ישמעאל לא הי' בגדר ישראל ואינו יורש, משא"כ עשו הוי בגדר ישראל ויורש, דמורה על שייכות כלשהי בין עשו ליצחק יותר מישמעאל לאברהם, וכמו"כ היא הכוונה בההערה וכמוש"נ.

[אגב אורחא יש להעיר דבלקו"ש שם בשוה"ג להערה 12 נדפס "ולהעיר מב"ר פפ"ב, יג. וכו'" ולכאו' צ"ל פפ"ב, י"ד.]