באג"ק כרך ב עמ' שכד, במכתב מיום י"ב ניסן תש"ח להרה"ח רע"ז סלונים ז"ל, בסוף ס"ב, כתב הרבי: "הח"ק וברכו השני דליל שבת אין שייך להאבל, וכן גם לא אכ"א ועלינו".

הקטע הראשון של משפט זה ברור, ש'קדיש' ו'ברכו' אלה שייכים למנהגנו (משא"כ למנהג הספרדים) לש"ץ ולא לאבל. הוראה זו מופיעה כבר באג"ק כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (ח"ב עמ' תתקד) ובס' המנהגים (עמ' 78) שנסמנו שם על הגיליון, ואיני יודע מדוע סיים זאת המו"ל ב"צ"ע" - אולי כיוון לתיבות שלאחר זה כדלהלן.

אבל את חציו השני, שעליו לא העיר המו"ל, לא הבנתי: מה הכוונה בשלילת 'אין כאלוקינו' ו'עלינו', הרי הקדישים שאומרים עליהם הם חלק מחיוב האבלים, כנהוג בכל מקום וכפי שנהג הרבי בעצמו?

ולכאורה הכוונה ב'אין כאלוקינו' היתה יכולה להיות לכך שאבל בתוך שבעה אינו אומר זאת (כמו שאין אומרים זאת בתשעה באב בשחרית), כנזכר ברשימת הרבי בקשר להסתלקות הרבנית שטערנא שרה ע"ה ('רשימות' חוברת ה. מנחם ציון ח"א עמ' 27): "ציווה שפיטום הקטורת יאמר אחר בקול רם" וכן בנוגע ל'תנא דבי אליהו' ו'אמר ר"א אמר ר' חנינא'. אלא שכאן שולל את כל הקטע, כולל הפסוקים והפיוט שבו, וכמו בתשעה באב, וגם לא משמע כלל שמדבר כאן באבל תוך שבעה.

ובפרט אינו מובן בקשר ל'עלינו', הנאמר גם בתשעה באב, שאינו תלמוד תורה אלא תפילה בלבד, אף שיש בו כמה פסוקים.

בגליון העבר (עמ' 23) העיר הרב מ.מ.ר. על שתי טה"ד באג"ק, וביקש לבדוק במקור. לכאורה צודק הוא בהערותיו אלו, ומוגש בזה תצלום כתי"ק של שני מקומות אלו.

א.

ב.

בראשון נראה מכתי"ק זה, שהיתה דעתו הקדושה להוסיף: וי"א שלא רשע היה (וע"ז היה צ"ל הציון לזהר ולמדרש). אלא שאח"כ מחק זאת (כדי לא לכתוב בפירוש שי"א שנח היה רשע, והסתפק בתחלת הדברים, שרק "יש אומרים" שהיה צדיק). ולכן נשאר ציון זה בהמשך לציון הראשון (אף שעיקר כוונת הציון היא לי"א כך וי"א כך).

בשני, מסופקני אם הקריאה הנכונה היא "בטעמ"צ טעהמ"צ" או "בטעמ"צ שעהמ"צ".