א. בגמ' שבת ה, א: א' שהכניס ידו לחצר [חבירו] וקיבל מי גשמים והוציא חייב והקשתה הגמ' מה לי הטעינו חבירו מה לי הטעינו שמים, והגמ' שקו"ט בכותל משופע ולבסוף מתרצת הגמ' שמדברים בגומא, ואזדא רבא לטעמי' שמים ע"ג מים היינו הנחתן ואגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן וע"ז בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מהו בתר אגוז אזלי' והא נייח או בתר כלי אזלינן והוא לא נייח וע"ז השיבה הגמ' תיקו ע"כ.

ובתוס' ד"ה אגוז, הקשה שלכאורה אנו רואים בב"מ בנוגע לספינה ע"ג מים וקפצו בהם דגים דאמרי' שאע"פ שהספינה עכשיו ניידי אפ"ה אמרי' "ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא מטטי לה" ולהכי קנו הדגים, וא"כ אמאי הכא לא אמרי' ג"כ שאגוז שצף ע"ג מים אגוז מינח נייחא ומיא הוא דקא מטטי לה? וע"ז מתרץ תוס' שהתם מדברים בנוגע לקנין ובהא לא איקרי חצר מהלכת דחצר ילפי' מיד ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה, משא"כ הכא שמדברים בדיני שבת, דילפי' ממשכן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בנ"א, ע"כ.

ב. והנה בחי' הרמב"ן, רשב"א, ור"ן, שג"כ מקשים שאלה זו של תוס', אבל לא כמו תוס' שמקשה על המקרה דאגוז שצף ע"ג מים אלא לקמן בהאיבעי דרבא "באגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים" והקשו שאמאי בספינה אמרי' דקונה משא"כ הכא נשאר באיבעי, ומשני כמו תוס'. ולכאו' צ"ב מהו החילוק בין מקרה הראשון בהגמ' באגוז ע"ג מים למקרה השני בגמ' באיבעי דרבא ומהו החילוק בין תוס' והראשונים שהקשו שאלתם במקרה אחר.

וי"ל בזה ובהקדים, דבחי' המהרי"ט מביא שאלת תוס' והקשה על תוס' שלכאורה מהו הדמיון בין ב' הגמ' שתוס' מדמה התם להכא והקשה עליהם הא התם בב"מ מדברים בדג שקפץ בתוך הספינה והספינה ע"ג מים, וא"כ כשקפצו הדגים בתוך הספינה קפצו לתוך חצר שבעצם נחה ואינה מהלכת ורק המים שתחתיו הוי ניידי וא"כ שפיר יכולין לומר התם "ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא מטטי לה", משא"כ הכא באגוז ע"ג מים הרי האגוז צף ע"ג מים שה"ה חצר מהלכת וא"כ בודאי מובן אמאי אמרינן דלאו היינו הנחתן וא"כ מהו הדמיון ביניהם, ולכאורה זוהי קושיא עצומה.

וע"ז מתרץ המהרי"ט שכוונת התוס' בשאלתו הוא באופ"א קצת, שזה שאנו רואים שאגוז שצף ע"ג מים דניידי הנה פי' הגמ' בזה שלאו היינו הנחתן הוא שמזה עצמו שהמים הוי במציאות וגדר של חצר מהלכת ותמיד בגדר ניידי א"כ גם האגוז שצף עליו אע"פ שאפשר שמצ"ע הוי האגוז בגדר של נח אפ"ה עכשיו שנמצא ע"ג המים שמציאותם ניידי גם האגוז נעשה כמו"כ גדר של ניידי ומטעם זה אמרי' לאו היינו הנחתן וא"כ הקשו בתוס' שגם הספינה ג"כ שמצ"ע הוי בגדר של נח אפ"ה מצד זה שנמצא ע"ג המים שהם במציאות של ניידי א"כ גם הספינה נעשית בגדר של ניידי וא"כ אמאי התם קונה הדגים (פי' הוי הנחה), משא"כ הכא לא הוי הנחה ע"כ.

ולפי"ז אפשר לפרש בפשטות סברת המחלוקת בין תוס', ושאר הראשונים שרצו לפרש שאלתם על האיבעי דרבא, דלפי הרמב"ן וכו' הם סוברים, שזה שהאגוז לא הוי הנחה הוא בפשטות שהאגוז נמצא על חצר מהלכת דניידי (מים), משא"כ הספינה הוי דבר שנח וא"כ הדגים שקפצו על הספינה הוי מונחים בחצר דלא נח וכמו שהקשה המהרי"ט על תוס', וא"כ אין סברא כלל לדמות שני המקרים ביחד ורק באיבעי דרבא "שאגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים" דשם האגוז ג"כ מונח ע"ג מקום נח בדומה ממש להספינה שם וא"כ קשה מהו החילוק שביניהם, משא"כ תוס' סב"ל כנ"ל בביאור המהרי"ט ולהכי אין לו קושיא כלל1.

ג. והנה לאחר שאלה הנ"ל בתוס' בנוגע לספינה, כתב התוס' לתרץ השאלה שקנין שאני שבקנין "לא איקרי חצר מהלכת דחצר ילפי' מיד ויד נמי איהו דקא מסגי מתותא וקא מטטי לה". פי' שבספינה שאני שיוכל לקנות הדגים שקפצו בו אע"פ שהספינה שטה ע"ג המים, שלומדים קנין מיד וביד נמי אמרי' סברא זו דאע"פ שהיד עכשיו זזה וניידי כמו הגוף אפ"ה אמרי' "איהו קא מסגי. .", משא"כ בשבת אנו לומדים ממשכן ומסתמא לא היה, ע"כ.

ובחת"ס הקשה על תוס' שלכאורה אינו מובן מהו הדמיון בין ספינה שהולך ע"ג מים ליד שהולך עם הגוף הא ביד הוא מחובר ממש עם הגוף ומתנענע מדעתו וא"כ אפשר שדוקא שם יכולין לומר סברא הנ"ל, אבל בספינה שאינה מחוברת כלל ואינה מתנענעת כלל לשום דעת אפשר דלא, איקרי נח.

ומתרץ החת"ס שבאמת ידו שכתבו בתוס' ר"ל לכלי שבידו, דפשוט הוא דבנותן הגט בידה היינו אפי' בכלי שבידה ובקלתה ומביא הכרח לזה שאלת"ה מנא לן ללמוד כלל "מונתן בידה" גגו חצירו וקרפיפה אפשר דבא לרבות דוקא כלי שבידה וגם דוחק לומר דאין סברא לחלק בין כלי שבידה ממש לחצירה וא"כ ע"כ מוכרחים לומר שכלי שבידה היינו ידה דקרא, ובמילא עכשיו יכולין ללמוד מונתן בידה גגה חצירה וקרפיפה, ולפי"ז כתב החת"ס שהדמיון ביניהם הוא שמה לי כלי שביד אדם שמוליכו על דעתו (ואינו מחובר לו) או אדם בתוך הכלי היינו הספינה ומוליכו מדעתו וכיון שהספינה מינח נייחא ואילו המים הוא דקא ממטי לה על דעתו של אדם המנהיגה הו"ל ממש ככלי שבידו, ע"כ.

ד. והנה בגה"ש הקשה רעק"א על דברי תוס' הנ"ל שמתרץ שספינה הוי כמו יד, ויד נמי איהו דקא מסגי מתותא וקא ממטי לה, ולכאורה "תמוה לי הא בנותן גט ביד עבדה אמרי' דהוי חצר מהלכת והא הוי דומיא דידו אע"כ דאמרי' דומיא דידו דא"א להלוך ממנו דהקונה ותמיד ידו אצלו כך בעי' חצר שאינה המלכת ממנו דהקונה וצע"ג".

והיינו דרעק"א הקשה על תוס' שלכאורה מתוס' משמע שלפי שספינה דומה ליד ויד בעצמו אמרי' שאע"פ שהולך כמו הגוף אפ"ה אמרי' שהיד באמת נייחי ורק איהו קא מסגי מתותא, ולכאורה עבדה ג"כ נחשב כידה ואפ"ה אמרי' שבנותן גט לתוך ידו הוי חצר מהלכת ואמאי הא הוי ידה.

אבל לפי הנ"ל דסברת תוס' לפי דברי החת"ס אפשר לתרץ שאלה זו שלפי הנ"ל שידה היינו כלי שבידה וכל הדמיון היה, מפני שכמו שהכלי שבידה, שמוליכה על דעתה כן הוא גם בהספינה שמנהיגה ע"ג המים מדעתו – וא"כ כל הסברא הכא הוא ששניהם הוי ניידי מדעתם ובמילא אע"פ שבאמת ניידי אפ"ה ידה נחשב לחצר שאינה מהלכת וקונה, א"כ "בעבד" שאינו מוליכה מדעתה (שזה דבר שא"א) א"כ בודאי זה שניידי אם מניחים בתוך ידו גט, בשבילה לא קני דהוי חצר מהלכת, משא"כ בכלי שבידה שמוליכו מדעתה קני הגט.

ה. וראיתי גם בספר חי' הגר"י שמביא שאלת רעק"א ורוצה לתרץ כעין מה שביארנו לעיל מדברי החת"ס ומתרץ דודאי גם התוס' סוברים דידה הוי מהלך כמו כל הגוף, והא שכתבו ויד נמי איהו דקא מסגא מתותא, פירושו הוא כמוש"כ בב"מ דף יא שהגמ' שקו"ט שם איך לומדים גגה חצירה וקרפיפה, ומבאר מזה שבפסוק כתוב "ונתן בידה" ולא כתיב בידה יתנהו, קאי ונתן על וכתב לה שיהיה נתינה כל דהו (רש"י), היינו שמזה שלא כתיב ובידה יתנהו רק ונתן בידה אין הפי' שצריכים להניח דוקא ביד ערומה בלי שום חציצה כלל, אלא סגי שיתן גם ביד מלובש, וה"ה בכלי שבידה שזהו ג"כ בגדר נתינה ביד. וכ"ה דעת התוס' הכא שידה לאו דוקא יד אלא פירושו כלי שבידה והטעם הוא שאע"פ שהכלי ניידי עם הגוף אפ"ה אמרי' דכלי' מינח נייחא ואיהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה, וא"כ כן הוא גם בספינה שמינח נייחי ומיא הוא דקא ממטי לה ולהכי קונה הדגים שבתוכו, וא"כ לפי"ז מובן בפשטות אמאי כשהניח גט ביד עבדה לא קנה שהעבד ניידי ולא נח, משא"כ מסיים הגר"י שאם הניח הגט בכלי שביד עבדה יהיה קונה הגט כמו כלי שבידה ע"כ2.

ו. ולכאורה לפי ב' הביאורים הנ"ל יוצא נפק"מ להלכה שמה יהיה הדין במקום שיש ספינה ע"ג מים ואין עליו שום אדם שמנהיגה וקפצו בה דגים, או בעבד שנקט כלי בידו ונותנין גט בתוכה, מהו גדרו של שניהם, לפי דעת החת"ס שמבאר שסברת התוס' בהדמיון בין ספינה ליד הוא דוקא באדם המנהיג את הספינה ובמילא הספינה ניידי מדעתו, ומשמע שדוקא בהא קונה אבל אם היה שם ספינה בלי מנהיג או עבד אפי' בכלי לפי שאינו מדעתה א"כ אינו קונה הדגים או הגט, משא"כ לפי החי' הגר"י הנ"ל שכל הסברא היא שהכלי והספינה מינח נייחא ורק ניידי מד"א ומטעם זה קונה א"כ בספינה בלי מנהיג וגם בעבד שנקט כלי בידו בשניהם קונה שא' הספינה ואחד הכלי מינח נייח.

אבל הגור ארי' למד באו"א קצת שמביא שאלת הגמ' "בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים" – והקשה שלכאורה כמו שאומרים ש'רכוב כמהלך דמי' ובודאי שאם נותנים עליו לא נקרא הנחה, וא"כ כן היה לנו לומר באגוז בכלי שלא נקרא הנחה שהוי כמו בהמה שמהלך דאמרי' דלא הוי הנחה, ומתרץ ששאני "רכוב" שהבהמה הולכת מחמתו ולכן נחשב הוא כמהלך, "אבל אם היה האדם בספינה גם שם מיבעי לי אם בתר האדם אזלינן והאדם נח או בתר ספינה אזלינן והספינה אינה נח", ע"כ.

וא"כ מכ"ז יובן שאם האדם יהיה מנהיג הספינה יהיה שאלה אם יהיה הנחה או לא פי' – בתר מי אזלינן – אבל משמע שאם היה ספינה בפ"ע בלי שום מנהיג עליה בודאי אמרי' מן הדין שלא נח שאזלינן בתר הספינה והא לא נח (ורק אפשר שע"ז אנו מחדשים הסברא לומר שספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה והוי הנחה וקונה הדגים).

ז. והנה לקמן בתוס' מביא שאלת הגמ' לקמן "בעי רבא", ומפרש האם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא, והקשה תוס' שאע"ג שלכאורה בודאי לא הוי הנחה דקי"ל רכוב כמהלך וגם בריש פ' בתרא משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה, דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת, ואעפ"כ מתרץ תוס' שאפ"ה הכא בעי' אם היה רגילות לעשות באופן כזה או לא ואם היה רגילות באופן כזה יהא נחשב להנחה (ועיין בתוס' הרא"ש ע"ז).

ובתוס' ישנים על אתר הקשה שלכאורה מהו שאלת תוס' לדמות אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים, לאדם שרוכב על בהמה או אדם שמהלך ומניח חפץ הרי זה דומה לאגוז ע"ג מים, והיה צ"ל "דאם מהלך וכלי בידו ובא א' ושם בכלי".

ואפשר לפי הנ"ל בחי' מהרי"ט לבאר סברת המחלוקת בין תוס' ושאר הראשונים (רמב"ן ועוד) בשאלה מספינה, דנוכל ג"כ לתרץ שאלה זו של התו"י, דלפי הנ"ל סברת התוס' היא שאע"פ שאנו רואים שהאגוז מצ"ע יוכל להיות מציאות של נח אפ"ה מצד זה שהאגוז מונח ע"ג המים שהם בגדר של "ניידי" א"כ נעשה האגוז ג"כ מציאות של "ניידי", וזה היה הדמיון לספינה, ורק תוס' מתרץ ששאני קנין, אבל אפ"ה לפועל בשבת האגוז לא נקרא נח מטעם הנ"ל, וא"כ עכשיו כשהקשה באגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים אם הוי רגילות או לא אנו מקשין ע"ז, שאע"ג שלכאורה לא איקרי נח וכמו רוכב שכמהלך דמי, וגם כמו אדם שמהלך ועליו מונח חפץ, פי' במעמד ומצד זה שאנו עומדים ("אע"ג") עדיין אין אנו יודעים מהחידוש של רגילות, וא"כ הוי ממש כמו אגוז ע"ג מים וכמו שהתם נעשה האגוז מציאות של ניידי מטעם המים כן היה צ"ל גם באגוז בכלי, וכמו בספינה דלעיל, וע"ז מקשה תוס' שא"כ בודאי היו מוכרחים לומר שלא נח ומביא ראי' לזה מרוכב בחמור ואדם שמהלך ועליו חפץ שבשניהם אמרי' ג"כ שנעשים מציאות דניידי (מטעם החמור או אדם שמהלך) ובמילא לא נח, ומביא ראי' איך שאנו רואים זה בפועל (ונוטל ממנה כשהיא עומדת), וא"כ אף שבפועל בפרטיהם אינן ממש דומין זה לזה אפ"ה מה שנוגע לנו עכשיו הוא שהאגוז נעשה מציאות של ניידי, ולזה שפיר הוי ראי'. וע"ז מתרץ תוס' שאפ"ה אם הוי רגילות כך אף אם זה יהיה נחשב הנחה חשובה. וכ"ז הוא לשיטת תוס', משא"כ לפי התו"י אפ"ל שסובר כשיטת הרמב"ן ושאר הראשונים שחולקים עם תוס' ואגוז ע"ג מים לא נח מצד שבפועל נח על דבר שניידי (מים) ולא שנעשה מציאות של "ניידי", משא"כ אגוז בכלי שאינו כן אפשר דהוה הנחה מעליא וא"כ גם בתחילה היה אגוז חלוק מאגוז בכלי – ולהכי הקשה דמה הקשר בין ב' המקרים הנ"ל.