א. בגליונות האחרונים דנו כמה מהכותבים החשובים שיחיו בשיטת ההלכה בענין חזרת ידו - עם חפץ בתוכה - הפשוטה לרשות אחרת; אשר נקודת ההלכה בזה היא (כמבואר בטושו"ע סי' שמח וברמב"ם הל' שבת פרק יג ה"כ), דאם הוציא ידו בשוגג אז מותר לו להחזירו לרשותו (רק לא לרשות אחרת שלא 'יתעביד מחשבתו'), משא"כ אם הוציאו במזיד אז קנסו אותו שלא יוכל להחזירו אלא צריך להשאירו שם תלוי עד אחר השבת.

והמחבר הביא פלוגתת הראשונים באם הקנס הזה - עבור מי שהוציא ידו במזיד - נאמר רק במקרה שהוציא ידו מבעו"י (היינו לפני שבת) משא"כ במקרה שהוציא ידו משחשיכה לא קנסו אותו (דהא ע"י הקנס יתכן שיבוא לידי איסור דאורייתא, דשמא ישליכוהו מידו לתוך רה"ר מחמת הקושי להחזיקו בידו עד אחר השבת), או שקנסו אותו גם במקרה כזה שהוציא ידו משחשיכה. ואדה"ז בשלחנו (שם) סתם כהדיעה שלא חילקו בקנס בין מקרה למקרה ותמיד חל הקנס כשהוציא ידו במזיד (ובקו"א מבאר מדוע סתם כשיטה זו ואכ"מ).

וכבר העירו בזה, דמשמעות הדברים הוא דלכל הדיעות חל הקנס על מי שהוציא ידו מבעו"י, והפלוגתא הוה רק בדין זה שהוציא ידו משחשיכה. אמנם לכאו' דבר זה צ"ע טובא; דמנלן באמת למסקנת סוגיין שקנסו חכמים לזה שהוציא ידו מבעו"י, אשר – כמובן – יש במקרה זה 'פחות' סיבה לקנסו מבמקרה שהוציא ידו משחשיכה. ואכן בכמה ראשונים מפורש שלמסקנת הסוגיא הרי כל הקנס הוא עבור מי שהוציא ידו בשבת (ראה 'לשון הריא"ז' בצד הרי"ף ועוד).

ביאור הקושיא: בהמשך הסוגיא שדנה בדין זה (ג, ב) אכן מוזכר סברא זו שהאיסור הוא גם על מי שהוציא ידו מבעו"י, אמנם זה הובא כאופן אחד לבאר הסתירה בין ב' הברייתות באם יש איסור בחזרת היד או לא, אבל למסקנת הסוגיא מתווכים בין ב' הברייתות באו"א (שב' הברייתות מדברות במקרה שהוציא ידו בשוגג, והברייתא האוסרת מדברת על חזרת היד לרשות אחרת והברייתא המתרת מדברת על חזרת היד לרשותו), ושוב מנלן לחדש ולומר מעצמנו שגם כשהוציא ידו מבעו"י קנסו אותו?

(ויש להוסיף, דלכאו' הי' אפשר להקשות עד"ז על כל האי קנס עבור מי שפשט ידו במזיד, דמה מקורו? והיינו דמאחר שלמסקנא הרי ב' הברייתות מדברות על מקרה של הוציא ידו בשוגג, והמדובר הוא בענין הגזירה שלא להחזיר ידו לחצר אחרת, אז מנלן לחדש קנס על מי שהוציא ידו במזיד? אלא דהביאור בזה בפשטות הוא (וכן מצאתי בריטב"א), דמזה שברייתא אחת אומרת שבמקרה של שוגג מותר לו להחזיר ידו לאותו חצר, מדוייק מזה שבמקרה דמזיד אסור לו להחזירו, וע"כ הוה זה מדין קנס.

ודאתינן להכא נמצא, דיש הכרח מתוך הסוגיא שיש קנס עבור מי שפשט ידו במזיד. וא"כ הרי להשיטה דלא קנסו למי שפשט ידו בשבת, מוכרחים לומר שהקנס על המזיד הי' על פשיטת יד לפני השבת. ומתורץ קושייתינו דלעיל, דאכן מוכרח מתוך הסוגיא שקנסו על פשיטת יד לפני השבת. אמנם הקושיא במקומה עומדת להשיטה – שאדה"ז סתם כוותיה כנ"ל – דגם על פשיטת יד בשבת קנסו, וא"כ מנלן דקנסו גם על פשיטת יד שלפני השבת כנ"ל)?

ובאמת יש עוד תמיהה גדולה בשיטת ההלכה בענין זה; דהנה גם ברמב"ם וגם בשו"ע הובא דין זה בציור של העומד ברה"י ופשט ידו כו' לרה"ר, אשר מדוייק מזה לכאו' שרק בציור כזה קנסו חכמים משא"כ בציור הפוך – של העומד ברה"ר כו' – וצלה"ב מהו סיבת החילוק בזה? ובפרט שגם חילוק זה לא מוזכר בגמרא לכאורה!?

והנה באם ננקוט דלמסקנת הסוגיא הרי גדר הקנס הוא דרבנן גזרו על היד הפשוטה כו' להיות 'כרמלית' – ולא קנסא בעלמא, שאסרו עליו להחזיר ידו – אז יתורצו ברווח ב' הקושיות דלעיל; א. דמפשטות הסוגיא יוצא דהנפק"מ בין 'קנסא בעלמא' לקנס שהיד תהא ככרמלית, הוא באם הקנס הוא רק במקרה שעשה מעשה של איסור (כמו הושטת היד בשבת) או גם במקרה אחר (כמו הושטת יד מבעו"י), ב. מבואר בכמה ראשונים בסוגיין (ראה ברשב"א ועוד) שלהצד שידו הוה כרמלית הרי זה יתכן רק במקרה שפשט ידו לרה"ר, משא"כ ברה"י א"א שהיד יחלק רשות לעצמו להחשב כרמלית מאחר שכל הרה"י מוקף מחיצות וכו'.

ואכן נראה להציע שזהו באמת הביאור במסקנת הגמרא לשיטת ההלכה, ויתורצו היטב ב' הקושיות דלעיל כמשנ"ת, אלא דיש להכריח מסקנא זו מתוך סוגיית הגמרא ופרש"י עצמו, כמשי"ת.

ב. בהתחלת הסוגיא איבעיא ליה לאביי באם ידו הפשוטה לרשות אחרת הוה ככרמלית או לא, והביאה הגמ' ברייתא אחת האוסרת להחזיר ידו וברייתא שניה המתרת, וסברה הגמ' דהברייתות פליגי באיבעיא זו דאביי – באם הוה ככרמלית או לא. ודחתה הגמ' די"ל דלכו"ע הוה ככרמלית אלא דהברייתא המתרת מדברת על מקרה שהושיט ידו למעלה מעשרה והברייתא השניה האוסרת מדברת על מקרה של הושטת היד למטה מעשרה. וממשיכה הגמ' די"ל באופן הפוך, דלכו"ע לא הוה ככרמלית אלא דברייתא המתרת מדברת על הושטת היד מבעו"י והשניה מדברת על הושטת היד משחשיכה.

ועל סברא זו האחרונה מקשה הגמ' ד"תיפשוט דרב ביבי". והיינו דר"ב איביעיא ליה באם התירו חכמים לאדם לרדות פת מן התנור בשבת בכדי להצילו מאיסור דאורייתא דאפיה בשבת, או לא, והרי תוכן האיבעיא שלו היא באם החכמים חוששים לאיסור דאורייתא שיעבור האדם מחמת גזירתם או לא. והרי כאן גוזרים רבנן שאדם זה לא יחזיר ידו כל השבת אף שיתכן שזה יביא אותו לעבור איסור דאורייתא ע"י השלכת החפץ מידו לרשות השניה, וא"כ תפשוט מזה דחכמים אינם חוששים לאיסור דאורייתא שיבוא מחמת גזירתם.

וצלה"ב (כמו שאכן הקשו אחרונים, ראה 'ראש יוסף' ועוד) מדוע לא הקשתה הגמ' "תיפשוט דר"ב" על עצם הסברא דאביי בקושייתו, דדילמא גזרו רבנן שיד האדם תיהי' ככרמלית ואסור להחזירה אצלו כו', או עכ"פ על תירוץ הראשון של הגמ' שלכו"ע הוה ידו ככרמלית, אשר מזה מוכח לכאו' דלא חששו חכמים להא דאולי יעבור האדם על איסור דאורייתא מחמת גזירתם!?

ובאמת, כבר תירצו התוס' קושיא זו בדבריהם (בסוף העמוד), דעד אז בגמ' הי' אפשר לפרש שהאיסור הוא (בעיקרו) עבור מי שהוציא ידיו מבעו"י והרי במקרה כזה א"א שיבוא האדם לעבור איסור דאו' (עיי"ש), אמנם ברש"י אין שום רמז לסברא זו, ולכאורה קשה לומר שלשיטתו הר"ז מילתא דפשיטא כ"כ עד שלא הי' צריך לפרשה כלל!?

ובגוף קושיית הגמ' ד'תיפשוט' כו' הקשו הראשונים, דלכאו' מהו הדמיון בין נידון דידן לאיבעיא דר"ב; והרי בנדו"ד הר"ז ספק שמא יבוא לעבור על איסור דאו', דאולי לא ישליך החפץ מידו, משא"כ בדינא דר"ב הרי באם לא ירדה הפת מהתנור יבוא בודאי לאיסור דאו', ואולי במקרה של ודאי כן חששו חכמים להאיסור דאו' אף שבנדו"ד – מקרה של ספק – לא חששו!?

ותירצו כמה מהראשונים (ראה בר"ן ועוד) דגם בנדו"ד נחשב לודאי, משום שא"א שהאדם יחזיק את החפץ בידו כל המעל"ע עד צאת השבת ובודאי ישליכנו. אמנם כבר העיר הרשב"א דברש"י א"א לפרש כך, דבסיום הסוגיא מסביר דהא דא"א לפשוט דר"ב מהא דבמזיד קנסו אותו חכמים, הוא משום דכאן אפשר שלא יבוא לידי איסור דאו' משום שיחזיקנו בידו כו' משא"כ בדינא דר"ב.

(ואף דכמה פירשו דדברי רש"י שם נאמרו רק על הא דאוקים הגמ' שהמדובר הוא כשפשט ידו במזיד, דאז אם ישליכו מידו יתחייב מיתת בי"ד, ולכן במקרה כזה דוקא יהי' בו הכח להחזיקו בידו עד אחר השבת (ראה ברשב"א ובמהר"ם ועוד), וא"כ נוכל לפרש לכאו' דבקושיית הגמ' לא נחית לזה שמדובר במזיד דוקא; מ"מ הרי: א. אם במקרה של מזיד יתכן שימצא הכח להחזיקו בידו כו' הרי זה מראה שבכל מקרה יתכן עכ"פ שיחזיקו בידו, ושוב א"א לדמותו ממש למקרה דר"ב (וכמו שהקשו הרשב"א ומהר"ם), ב. יעויין ב'ראש יוסף' שהוכיח מהמשך הגמ' שדברי רש"י נאמרו גם לענין מקרה של שוגג, ואכמ"ל).

ומבאר הרשב"א (וכן הוא בת"י שעל הגליון בתירוץ הראשון), דאע"פ דבנידון דר"ב הר"ז ודאי שיבוא לידי איסור דאו' משא"כ בסוגיין, מ"מ יש סיבה אחרת מדוע בסוגיין כן יתחשבו חכמים עם האיסור דאו' (שיתכן שיבוא על ידם) אפי' יותר מבדינא דר"ב; דשם הרי זה שבות 'קיימת' שלא לרדות פת בשבת, משא"כ כאן שבעצם אין שום איסור – גם מדרבנן – בהחזרת ידו, וא"כ מדוע 'יחדשו' חכמים איסור חדש באופן שיתכן שיבוא מזה איסור מדאו'!? ונמצא דבכל א' מהמקרים יש סיבה מדוע שהחכמים 'יתחשבו' עם האיסור דאו', ולכן אפשר לדמותם זל"ז ולפשוט דר"ב מהכא.

אלא דלפ"ז הרי הקושיא מתבקשת מאליה; מדוע למסקנת הגמ' – דקנסו אותו כשפשט ידו במזיד כו' – א"א לפשוט דר"ב? דרש"י מסביר שם (כנ"ל) שהוא מחמת זה שבדר"ב הר"ז ודאי, משא"כ כאן דהוה רק ספק כנ"ל, אמנם לפי ביאורו של הרשב"א – בשיטת רש"י – עדיין אפשר לפשוט דר"ב מכאן מחמת ההסברה הנ"ל איך שאפשר להשוות בין ב' המקרים!?

ובקיצור: א. מדוע א"א לפשוט דר"ב מהתחלת הסוגיא עד שהזכירה הגמ' התירוץ דכאן מבעו"י וכאן משחשיכה? ב. מדוע א"א לפשוט דר"ב למסקנת הגמ' דבמזיד קנסו, ע"פ ביאורו של הרשב"א ברש"י איך שהגמ' רצתה לפשוט דר"ב מעיקרא?

ג. והנה בנוסף לזה שרש"י ביאר מדוע א"א לפשוט איבעיא דר"ב מזה שבמזיד קנסו אותו חכמים שלא להחזיר ידו, מבאר גם מדוע א"א לפשוט האיבעיא מזה שבשוגג לא קנסו אותו חכמים (דלכאו' יש לפשוט מזה שכן חששו חכמים להאיסור דאו' ושלכן לא קנסוהו), וז"ל: "דהאי דלא קנסוה בשוגג לאו משום חששא דדילמא שדי להו מידיה הוא אלא משום דלא עבד איסורא במזיד, וחזרת ידו אינה אפי' שבות אי לא משום קנסא והכא לא קניס. אבל רדיית הפת שבות הוא ונגזרה במנין ומשום קודם שיבא לידי חיוב חטאת לא בטלו גזירתם".

ולכאורה תמוה אריכות דברי רש"י בביאור החילוק בין רדיית בפת לכאן; דהו"ל למימר בפשיטות דכאן דיסוד האיסור הוא קנס הרי בשוגג לא קנסוהו, משא"כ שם דיסוד האיסור אינו קנס לכן תמיד חל האיסור, ומדוע נוגע להסביר שכאן אינו אפי' שבות משא"כ שם דהוה 'שבות' ו'נגזרה במנין' וכו' (ואכן במהר"ץ חיות כאן מבאר מהו ההבדל בתוקף האיסור בין שבות שנגזרה במנין לאיסור אחר מדרבנן, ובמהרש"ל כאן מבואר שהתוס' לא סב"ל הבדל זה, ולכאו' מדוע נוגע כל זה)?

גם צלה"ב דיוק לשון רש"י "וחזרת ידו אינה אפי' שבות אי לא משום קנסא" דמשמעות הדברים היא דלאחר שיש קנס כן נהי' לשבות, ולכאו' הו"ל למימר דחזרת ידו אינה אסורה אלא משום קנסא, ומדוע נוגע מה שע"י הקנס שוב נהי ל'שבות'?

ובקיצור: מדברי רש"י מובן שכוונתו לא הי' לומר רק שכאן הוא קנס ושם אינו קנס, אלא לחלק בין 'סוגי' שבות; שבות שבא מחמת 'קנסא' לשבות שבא מחמת זה ש'נגזרה במנין', וצלה"ב למה ליה כל זה (ולא חילק בפשטות בין קנס לאיסור סתם) כנ"ל?

ד. ונראה שכל התמיהות דלעיל יתורצו בחדא מחתא על יסוד סברא אחת שמוזכרת כבר בחידושי הגרעק"א בביאוריו על הסוגיא;

הנה כבר הבאתי ביאורו של הרשב"א (והת"י) דקושיית הגמ' ד'תיפשוט דר"ב' – אע"פ דלכאו' אין המקרים דומים דשם הר"ז ודאי איסור דאו' משא"כ כאן הוה רק ספק כנ"ל – מיוסד ע"ז דאיסור רדיית הפת הוה איסור 'קיימת' משא"כ חזרת היד הוא איסור 'חדש' שאין לה 'מקור' באיסורים דרבנן.

ומבאר רעק"א דסברא זו תתכן רק לפי הצד בגמרא שאיסור חזרת ידו הוה רק 'קנסא בעלמא', אבל לפי הצד שהאיסור נובע מזה שחכמים עשו את היד ככרמלית, שוב ליתא לסברא זו, דהא איסור כרמלית הוא איסור 'קיימת' מדרבנן בדיוק כמו האיסור דרדיית בפת, ושוב הרי הם דומים זל"ז בתוקף איסורם, וכבר א"א לפשוט דר"ב מהכא מחמת ההבדל שיש ביניהם דזה הוה ודאי וזה הוה ספק כנ"ל.

ועפ"ז נוסיף ונאמר, דכשהגמ' תירצה סתירת הברייתות ע"פ הסברא ד'כאן בשוגג וכאן במזיד' הרי כוונת התירוץ היתה דהא דאסרו חזרת היד במזיד הי' באופן שעשו את היד ל'כרמלית' לאסור חזרתו, ושוב א"א ליפשוט דר"ב מאיסור זה מחמת ההבדל שביניהם בענין ודאי וספק (משא"כ כשהגמ' הקשתה מעיקרא דליפשוט דר"ב הרי זה היתה על אותה בבא בגמ' שסברה דהאיסור כאן הוה רק משום קנסא בעלמא). ומתורץ קושיא השניה דלעיל.

ומתורץ בפשיטות גם קושיא הראשונה דלעיל – דמדוע לא הקשתה הגמ' דתיפשוט דר"ב על עצם ספיקת אביי ועל תירוץ הראשון של הגמ' בתיווך הברייתות – דעד שהגיעה הגמ' להסברא שהאיסור היא 'קנסא בעלמא' אכן לא הי' שום מקום ליפשוט דר"ב מחמת ההבדל הנ"ל ביניהם, ורק כשנאמרה האי סברא ד'קנסא בעלמא' התעוררה קושיא זו מחמת סברת הרשב"א (והת"י) כמשנ"ת.

ומבואר בטוב טעם אריכות דברי רש"י בהסבירו מדוע א"א לפשוט דר"ב מהא דבשוגג לא קנסוהו חכמים להחזיר ידו; דלדברינו מובן שלא הי' יכול לומר דכאן הרי האיסור רק משום קנס בעלמא (משא"כ שם), דהא בתירוץ זה כבר סב"ל להגמ' שאיסור חזרת היד הוה משום דנחשב כרמלית, וא"כ הר"ז באותה דרגא של שבות כמו ברדיית הפת והי' צריך להיות אסור גם במקרה של שוגג?!

אלא דלזה הסביר רש"י שאע"פ דשני האיסורים הם בגדר שבות – ולא קנסא בעלמא – מ"מ יש הבדל ביניהם; דהשבות דחזרת ידו הרי מקורו הוא מה שקנסו אותו חכמים ושלכן החשיבו ידו לכרמלית, וזהו הפירוש בכתבו ד"אינה אפי' שבות אי לא משום קנסא", והיינו דרק מחמת הקנס נהי' לשבות, משא"כ השבות דרדיית הפת הרי מקורו בגזירה של הבי"ד בלי קשר לקנס בכלל, וזוהי הסיבה מדוע השבות בסוגיין לא חלה על השוגג משא"כ אותה שבות דרדיית הפת.

ועכ"פ היוצא מכ"ז הוא דלמסקנת הגמ' (לשיטת רש"י עכ"פ) הרי הקנס שעל המזיד שלא להחזיר ידו הוא ע"י שנתנו חכמים על היד דין של כרמלית (ומ"מ לא גזרו כן על הפושט ידו בשוגג כמשנ"ת מדברי רש"י), ומתורץ היטב גם ב' הקושיות (דהתחלנו בהן) בשיטת ההלכה בדין זה, ואכהמ"ל בזה יותר.