בשבת (ו, א) אמר רב ששת שכרמלית "תופסת עד עשרה", ושקו"ט בגמ' בפירוש הדבר, "מאי ותופסת עד עשרה, אילימא דאי איכא מחיצה עשרה הוא דהוי כרמלית, ואי לא לא הוי כרמלית, ולא והאמר רב גידל . . אלא..." ופרש"י (ד"ה אילימא) פי' קס"ד זו, וז"ל: כגון בקעה המוקפת גדר והיא יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה, עכ"ל. אמנם התוס' (ד"ה אילימא) מקשים על פירש"י, ומפרשים דברי הגמ' באופן אחר, וז"ל: "ונראה לר"י דהכי פירושו, אילימא עד דאיכא מחיצות י', היינו אויר הראוי למחיצות עשרה, לאפוקי בקעה מסוככת בפחות מי' ע"ג קונדסין, דלא הוי כרמלית, כיון דאין גבוהה י', והוי מקום פטור, ומותר לטלטל בכולו", עכ"ל.

ולכאורה אי"מ: בפשטות כוונתם שמ"ש בגמ' "דאי איכא מחיצות עשרה הוא דהוי כרמלית", אין הכוונה שצריכה מחיצות עשרה, כ"א צריך אויר עשרה, אבל א"כ למה כתוב בגמ' הלשון "מחיצות עשרה", ולא כתב בלשון פשוט "אויר עשרה". ומוכרח לומר שכל הדין שצ"ל אויר עשרה (לקס"ד זו), אינו מצד עצם דין האויר, כ"א לפי שאז יש כאן אפשרות לעשות מחיצות עשרה, אבל הא גופא צריך ביאור, מהי סברת הקס"ד שכרמלית צריך שיהי' ראוי למחיצות עשרה?

בשלמא אם הקס"ד הי' שצ"ל אויר עשרה מצד גדר אויר, ה"ז מובן, כי יש מקום לומר שצ"ל איזה שטח פנוי על גב הכרמלית, כדי שיהי' בגדר מקום שיהי' אסור להניח עליו או לעקור ממנו. ובפשטות צ"ל איזה שעור בגובה השטח (האויר) הזה, ומסתבר שצ"ל י' טפחים, שכן פחות מג"ט ה"ה לבוד, וכקרקע דמי, והשעור שנמצא לאחר השעור דג"ט הוא י' טפחים - אבל מה הפי' שצ"ל ראוי למחיצות יו"ד?

וי"ל בזה ע"פ מה שהבאתי בגליון העבר, החקירה האם מקום הפטור ה"ה רשות, אלא רשות כזו שמותר להוציא ממנה וכיו"ב, או שאינה רשות כלל. וכתבתי שהתוס' ס"ל שאינה רשות. ולפי"ז כשאסרו חכמים כרמלית (שביסודה היא מקום פטור מה"ת), לא הטילו איסור להוציא וכו' משטח זה, כ"א הטילו גדר "רשות" על שטח זה, ובדרך ממילא נאסר להוציא וכו' משם, כי מה"ת אסור להוציא וכו' מאיזה רשות שתהי' להכניסו לרשות אחרת, (כי לסברא זו ישנם מה"ת רק ב' רשויות, רה"י ורה"ר, והאיסור הוא להוציא מרשות לרשות, ולכן כדי לאסור כרמלית, הוצרכו רק להטיל עליו שם "רשות" ובד"מ אסור להוציא וכו' משם, כפי שהארכתי בזה בגליון הנ"ל).

והנה לפי סברא זו שמה"ת ישנם רק ב' רשויות, והחכמים הוסיפו שכרמלית הוה ג"כ רשות, יש מקום לומר שלא חידשו רשות חדשה לגמרי, כ"א אמרו שהכרמלית הוא כעין המשך לא' מהרשויות שמה"ת, (וכידוע שעד כמה שאפשר לפרש שלא עשו החכמים דברים מחודשים לגמרי, אלא סמכוה והמשיכוה מדין דאו', אמרי' כן). ז.א. שאף שאכן הניחו על הכרמלית גדר "רשות", עם דינים שלא נמצאו לא ברה"י לחוד, ולא ברה"ר לחוד, ובמילא ה"ז רשות מחודשת, מ"מ י"ל שהרשות המחודשת הזאת היא כעין סניף לא' מהרשויות הקודמות שישנם בעצם מה"ת (ולא רשות מחודשת לגמרי), או לרה"י או לרה"ר.

ואם נאמר שהכרמלית הוא סניף לרה"י, הרי מסתבר שרצו חכמים שרק אם זה בדומה לרה"י, אז תחול עליו שם רשות ("כרמלית"), וא' מהדברים העקריים ברה"י הוא מה שיש לו מחיצות עשרה, ובמילא כרמלית צ"ל בדומה לרה"י בזה, אבל פשוט שאאפ"ל שרק אם יש בהכרמלית מחיצות עשרה ה"ז כרמלית, כי אז היה זה רה"י גמור, לכן רצו חכמים שיהי' עכ"פ מקום הראוי למחיצות י', שאז ה"ז בדומה קצת עכ"פ לרה"י (אף שאינו רה"י בפועל).

וזוהי סברת הקס"ד לשיטת התוס': התוס' אזלי לשיטתם שמק"פ אינו רשות, כי מה"ת ישנם רק ב' רשויות, רה"י ורה"ר, ובמילא אמרי' שהחכמים הטילו על כרמלית שם 'רשות', אבל עדיין סניף הוא לא' מהרשויות הקודמות, וקס"ד שאולי ה"ז סניף לרה"י, ולכן צריך שיהי' לכרמלית דמיון קצת לרה"י, ע"י שיהי' להכרמלית מקום שראוי למחיצות עשרה.

ועפ"ז מובן מדוע נקטה הגמ' הלשון "דאי איכא מחיצה עשרה הוא דהוי כרמלית. ואי לא, לא הוי כרמלית", ולא נקטה הלשון "אויר עשרה", כי הקס"ד לא היה שצ"ל אויר י', כ"א שצ"ל "(כעין) מחיצה עשרה", כדי להיות דומה קצת לרה"י.

אמנם הגמ' מקשה ע"ז, ומסיקה שאינו כן [וזה גופא אפ"ל בב' אופנים: א. למסקנא ה"ז סניף לרה"ר ולא לרה"י, ב. להמסקנא, אף שזה סניף לרה"י, אעפ"כ לא הוצרכו החכמים שיהי' בדומה לרה"י בפרט זה].

וכ"ז הוא לשיטת התוס', אבל רש"י י"ל שס"ל שמק"פ הוה רשות מה"ת (אלא רשות המותרת), וא"כ מה שעשו חכמים בנוגע לכרמלית, הוא שהטילו איסור עליו, אבל לא שינו שום דבר בנוגע לחלות שם "רשות", כי הוה "רשות" בלא"ה, וא"כ אין מקום לקס"ד שכרמלית צ"ל בדומה קצת לרה"י, ולכן אין לומר שהקס"ד היא שצ"ל בכרמלית אויר הראוי למחיצות עשרה, כי אין סיבה בדבר. ולומר שהקס"ד היא שצ"ל אויר עשרה מצ"ע, בלי קשר למחיצות (ובזה הרי יש סברא, כנ"ל), ג"כ אין לומר, כי הלשון בגמ' הוא "דאי איכא מחיצה עשרה הוא דהוי כרמלית", ולכן אא"פ לרש"י ללמוד כסברת התוס'.

והנה עפ"ז יש לבאר עוד מחלוקת בין רש"י ותוס': לקמן (ז, ב) אי' בגמ': "זרק למעלה מי' טפחים, והלכה ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן, דר"מ סובר חוקקין להשלים, ורבנן סברי אין חוקקין להשלים", ופרש"י (ד"ה 'ר"מ') וז"ל: "דבר שאין בו שיעור, ויש שם עובי ורחב לחקוק ולהשלים לכשיעור, אמרי' כמאן דחקוק דמי, והכא נמי לר"מ חוקקין להשלים וחייב", עכ"ל. כלומר לר"מ אמרינן שחור הזה, אף שאין בו ד' על ד', ובמילא אינו רה"י (כי רה"י הוא רק כשהוא גבוה י' ורחב דע"ד), מ"מ אמרי' שה"ז כאילו חקוק, ויש בו דע"ד, והוה רה"י.

אמנם התוס' (ד"ה והלכה) כתבו וז"ל: "תימא לר"י דבפ"ק דעירובין [צ"ל: דיומא] (יא, ב) בכיפה דפליגי בה ר"מ ורבנן, אמרי' התם דלא אמרי' חוקקין להשלים לר"מ אלא ביש ברגלי' ג' וגובהה י', פי' גבוה ג' טפחים שיש בהן רחב ד', אבל אין ברגלי' ג' או שאינה גבוה י', לא אמרינן, וא"כ היכי אמרי' הכא חוקקין להשלים לר"מ בחור כל שהוא? ואומר ר"י דאיירי בחורין שדרכן לעשות בשעת הבנין, שמפולשין לרה"ר, ובצד רה"י הם רחבים ד', אבל לא מצד רה"ר, ולכו"ע הוי חור רה"י, דהא חורי רה"י כרה"י דמי, ולא פליגי אלא לשווי' מקום ד' על ד', דלר"מ חוקקין להשלים והוי' כד' על ד', אבל ממש בחור כל שהוא, אפי' ר"מ מודה דלא אמרי' חוקקין להשלים". עכ"ל.

כלומר, דהתוס' הכריחו שר"מ אומר "חוקקין להשלים" רק בנדון שיש כבר "נקודת התחלה" של השעור שרוצים להמשיך, כמו בכיפה, דאף שחסר בשלימות השעור, מ"מ כבר יש דע"ד רוחב עכ"פ במשך ג"ט גובה, וגם יש נקודה בהכיפה שבה יש גובה י"ט, אלא שחסר שיהי' דע"ד במשך כל הי"ט גובה, בזה אמרי' "חוקקין להשלים", ולכן הקשו שבנדון דחור כל שהוא, שאין כאן שום "נקודת התחלה" של הדע"ד, איך אפ"ל בזה "חוקקין להשלים", וע"ז תירצו שאכן כאן איירי ג"כ שיש "נקודת התחלה" של הדע"ד, כי החור הוא מפולש מרה"י לרה"ר, ובצד הרה"י אכן יש דע"ד, ומזה משלימים הדע"ד לצד הרה"ר.

ובפשטות, רש"י לא ס"ל כן, כ"א שאיירי כאן בחור כ"ש בפועל, ואעפ"כ אמרי' שלר"מ "חוקקין להשלים", (ושקו"ט המפרשים בשיטת רש"י בפרטיות ואיך ס"ל בפועל), וצלה"ב איך יתרץ רש"י קושיית התוס'?

ועפהנ"ל י"ל, דרש"י ותוס' אזלי בזה לשיטתייהו, ובהקדים שיש לחקור האם כשיש שטח שאין בו דע"ד, והוה מק"פ, האם זהו התחלת גדר רה"י, אלא שהיות ועדיין חסר לו שלימות השעור לכן אינו רה"י, או שזהו מהות אחרת לגמרי. וכשיש דע"ד אז בא לכאן דבר חדש לגמרי.

[וע"ד מחלוקת ר"י ור"ל בדין חצי שיעור (יומא עג, ב) דר"ל ס"ל שחצי שעור מותר מה"ת, ור"י סב"ל שאסור מה"ת מטעם ש"חזי לאצטרופי", ומבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע (לקו"ש ח"ז עמ' 110 ובכ"מ) שהפי' הוא שלר"י יש בכל חלק מן האיסור כל מהות האיסור, אלא שהיות שחסר בהשיעור לכן אינו מספיק לחייבו עונש, ולר"ל אינו כן, כ"א רק כשיש השעור השלם חל ע"ז גדר האיסור, וכשחסר השעור, אין כאן שום התחלה של השעור.

וחקירה כזו ישנה בנוגע לסוגיות שונות בש"ס, כמו בגדר עד א', האם זהו התחלת דין ב' עדים, וכשישנם ב' עדים, נשלם (כעין) השעור, היינו שהוא הוספה רק בכמות, או שב' עדים הו"ע חדש לגמרי, ומהות אחרת. וכן האם כתובת בתולה, מאתים, ה"ה רק השלמה והוספה בכמות לכתובת בעולה שהיא מנה, או שהם ב' מהויות נפרדות, וכ"ה בהרבה ענינים.

ועד"ז בנדו"ד, האם כשחסר דע"ד ה"ז רק שחסר הכמות, אבל עכ"פ יש כאן התחלה של הרה"י, אף שלפועל אינו רה"י, או שכשחסר הדע"ד אין כאן שום התחלה של הרה"י, וכשיש כאן דע"ד חל ע"ז מהות חדשה של רה"י.]

והנה זה גופא תלוי בהחקירה האם מק"פ הוא "רשות", או שאינו "רשות", דאם הוא "רשות", מסתבר שאינו שונה במהותו מרה"י, כי שניהם באותו גדר של "רשות", משא"כ אם מק"פ אינו "רשות", אז רה"י הוא מהות אחרת לגמרי, וכשחסר הדע"ד אינו התחלה כלל של הרה"י, וכשנשלם הדע"ד חל כאן מהות חדשה לגמרי.

וי"ל שמזה מסתעף המחלוקת הנ"ל האם אומרים ש"חוקקין להשלים" כשאין כאן דע"ד: אם מק"פ הוא "רשות", והוא כבר התחלת הרה"י, מסתבר שמתאים לומר בזה "חוקקין להשלים", כי לעשות מפחות מד' לדע"ד, ה"ה רק השלמה למה שכבר הותחל, כי היות והמק"פ הוא התחלת הרה"י, א"כ ישנו כבר "נקודת התחלה", אבל אם מק"פ אינו "רשות", נמצא שכשהוא פחות מד' אין כאן שום "נקודת התחלה" של הדע"ד (הרה"י), אין לומר בזה "חוקקין להשלים".

והרי נת"ל שהתו"ס ס"ל שמק"פ אינו רשות, לכן ס"ל שכשחסר בהשעור דע"ד אין לומר "חוקקין להשלים", ורק אם ישנו דע"ד מצד הרה"י, אז אפ"ל בצד השני, בצד הרה"ר, "חוקקין להשלים". אבל רש"י ס"ל שמק"פ הוה רשות, לכן ס"ל שגם אם אין ד' בשום מקום, כ"א הוא חור כל שהוא, אפ"ל "חוקקין להשלים", כי ישנו כבר "נקודת התחלה" של הדע"ד.

ואף שבנוגע למזוזה אין אומרים "חוקקין להשלים" כשאין "נקודת התחלה" של ד' במשך ג' טפחים גובה וכו', ה"ז לפי שבנוגע לדין מזוזה פשוט שאם זה פחות מד' אין ע"ז גדר פתח כלל.

ורק כשישנו ד' במשך גובה ג"ט, וגם ישנה נקודה שבה הוא גבוה י' טפחים, אז ה"ה עכ"פ התחלת גדר הפתח, וצריכים רק להשלימו. משא"כ בנוגע לשבת, שקשור לגדר "רשות", בזה ס"ל לרש"י, שגם פחות מד' הוא עכ"פ התחלת הרה"י, ואפשר לומר בזה "חוקקין להשלים".