בגמ' שבת (ו, ב) ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא איזו היא רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר, אמר אביי לא קשיא, כאן בזמן שישראל שרויין במדבר, כאן בזמן הזה.

ובתוס' שם (ד"ה "כאן") כתבו: "משמע קצת דאינה ר"ה אלא א"כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר".

ובפשטות כוונתם לפרש כהדיעה (עי' רש"י עירובין ו, א ד"ה רה"ר, ושם נט, א על המשנה) דרה"ר צריך להיות ס"ר בוקעים בו כמו בדגלי מדבר. וכן פי' בב"י סי' שמה, שכשמנה הדיעות דסב"ל דרה"ר בעי ס"ר בוקעים בו, כתב בא"ד: "וגם התוספות כתבו בריש שבת (ו, ב ד"ה כאן) גבי הא דאמרינן כאן בזמן שישראל שרויים במדבר דמשמע קצת דאינה רשות הרבים אלא אם כן מצויין שם ס' רבוא כמו במדבר".

ויל"ע: א. הרי בעירובין (ו, א) בתוד"ה "כיצד" הק' התוס' על פרש"י, ומשמע דלא פשיטא להו דין זה (שזהו בפשטות כוונת רעק"א בציונו בגהש"ס). אלא שזה אינו ק' כ"כ, דהרי מצינו שיטה זו בתוס' להלן (סד, ב) וכמו שהביא הב"י שם ועוד.

ב. אלא דצ"ע לכאורה, דאיזה משמעות יש מסוגיין דרה"ר בעי ששים רבוא, ואפי' קצת משמעות. הרי בסוגיין מבואר רק דבמדבר בזה"ז אינה רה"ר, ואפשר לפרש זה בפשטות כמו שפרש"י, דבזה"ז הולכי מדבר לא שכיחי כלל, ובזמן שישראל שרויים במדבר, דבקעו בה רבים, שפיר הוה רה"ר, ולאו דוקא משום ס"ר. ואף דטעם שיטת רש"י הוא דילפינן מדגלי מדבר, ובזמן שהיו ישראל שרויים במדבר היו ס"ר, הרי ענין זה דדיני שבת ממשכן גמרינן מבואר בהרבה מקומות, ולא בסוגיא זו, וגם הענין שמנין ישראל במדבר הי' ס"ר הוא מקראי בכ"מ, ואי"ז שייך כ"כ לסוגיא זו לכאורה, ומהי המשמעות בסוגיא זו?

ועי' בלשון הזהב דהמשמעות הוא דאל"כ מאי אשמועינן בברייתא הרי מאי דהוה הוה (ושו"ר כן במקור הלכה, ועי' לקמן מרשימות הרבי). ולא הבנתי, הא אפ"ל דקמ"ל דמדבר דמהלכי בו רבים הוי רה"ר (וכמו דמוכרחים לפרש אליבא דפרש"י, לפי' הרמב"ן בדבריו שיובאו להלן). ואף שהריטב"א כ' כעין דבריו וכ' ס"ר, לכאורה י"ל דקושתא קאמר, דכן סב"ל להריטב"א לפי האמת, ולכן נקט שיעור דס"ר, אבל כוונתו דהדין דילפינן מהברייתא הוא רק דמדבר דשכיחי בה רבים הוי רה"ר (למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'), ותו לא. ותדע, דהרי הריטב"א דיבר בע"א, וכן בעירובין, בענין שיטה זו דבעינן ס"ר, וגם סב"ל כן, ואעפ"כ לא הביא כן אלא מדברי רש"י בעירובין, ולא הביא בשום מקום דזה מוכח מהברייתא והגמ' בסוגיין [ועוד הי' נראה להכריח כן, דלכאורה אין מסתבר דמה דהוסיף התנא ציור רה"ר ד"מדבר" בא לגרוע ולהקל בדין רה"ר (וכאילו להקיש כל רה"ר המנויים למדבר, שלכאורה אי"ז מדרך הסגנון של התנא), כ"א להוסיף דין בדיני רה"ר, והיינו הדין דיש אפשריות שמדבר יהי' רה"ר, וכנ"ל, ותו לא].

ג. ועוד, דהרי רש"י עצמו (דמדבריו הביאו הראשונים הך דין דבעינן ס"ר, וגם התוס' בעירובין, הביאו זה מדברי רש"י) לא פי' כאן מטעם ס"ר, ואדרבא, מדבריו יוצא להדיא דבמדבר לא בעינן כלל ס"ר (וכמו שפי' הרמב"ן בהמשך דבריו, ובמ"א נת' מה דאפ"ל בהסברת הדברים), ואם יש איזה משמעות דבעינן ס"ר, למה לא פי' רש"י כן? (ונראה קצת כאחליפו שיטתייהו).

[ואואפ"ל בענין ב' קושיות אלו - עכ"פ לחידודי - דתלוי בעוד ענין, דהנה יעויין ברשימות חוברת כט, שמחלק הרבי בין ב' סוגי מדבר, דמדברות סתם, הרי בני אדם יכולים להלך בהם תמיד (ולכן סב"ל להרמב"ם דחשיבי רה"ר אף בזה"ז), משא"כ ה"מדבר הגדול" שבו הלכו ישראל, "אינו ראוי כלל להילוך בני אדם, וכדאיתא בתנחומא שהלכה שם שיירה ובלעה נחש כו', ורק ע"י ענני הכבוד אפשר הי' לישראל לעבור בתוכו".

וא"כ הי' אפ"ל דאי מיירי בסוגיין ממדבר סתם, הרי זה לעולם ראוי להילוך, וא"כ צ"ל דטעם החילוק בין בזה"ז לזמן שישראל שרויין במדבר הוא משום דבעינן ס"ר. משא"כ אי מיירי במדבר הגדול, א"כ אין מקור לזה, דאפ"ל דהחילוק הוא אם ראוי כלל להילוך או לא. אלא שצ"ע לפרש כן, דהא גם מדבר סתם, אף שראוי להילוך, מ"מ פשוט דלא שכיחי בי' רבים, והרי מל' רש"י "הולכי מדברות לא שכיחי" משמע להדיא דמיירי בכל מדבר, ואעפ"כ מחלק בין אם שכיח בכלל ההילוך שם או לא (אבל עי' ברשימות, דלרש"י (ותוס') מיירי הסוגיא ממדבר הגדול), ועי' להלן בסוף דברינו בהאופנים שברשימות אליבא דרש"י ותוס'.]

ד. וביותר צ"ע, הרי הרמב"ן הביא ראי' מגמ' זו גופא דלא בעינן ס"ר, דהנה עי' ברמב"ן לעירובין (נט, א בא"ד) שכתב "ועוד מדקא אמרינן מדבר בזמן שהיו ישראל שם הוי רשות הרבים ובזמן הזה כרמלית מכלל דעיר ואיסטריטיאות אע"פ שאין בהם ששים רבוא הוו רשות הרבים כיון שהדרכים כבושין ובני אדם עוברין בהם, דטעמא דמדבר משום שאין שם דרך כבושה ולא מכוונת לילך בה לשום מקום ודמי לבקעה שהיא רשות היחיד לשבת", הרי עכ"פ הרמב"ן הוכיח מגמ' זו גופא דלא בעינן ששים רבוא, וא"כ נראה כסברות הפוכות, שהרמב"ן הוכיח מגמ' זו דלא כפרש"י, והתוס' הביא משמעות מגמ' זו גופא לשיטת רש"י.

ה. גם יש לתמוה, הרי בדברי כל הראשונים החולקים על רש"י מצינו שעיקר הקושיא הוא דלא נמצא זה (דרה"ר בעי ס"ר) בתלמוד (ראה ברמב"ן הנ"ל "וסוף דבר אין לנו אלא מה שמוזכר בתלמוד", ובריטב"א שם "וגם לא הוזכר זה בשום מקום לא בגמרא דילן ולא בירושלמי", ובב"י הנ"ל הביא בסו"ד מהר"ן "דלא מחוורא האי סברא שלא מצינו שהזכירו חכמים ברשות הרבים דבעינן שיהו עוברים שם ס' רבוא בכל יום ואף על פי שרש"י מפרש כן בהרבה מקומות אם איתא אי אפשר דלא משתמיט תלמודא לאדכורי הכי בחד דוכתא" ועוד), ולדברי התוס' הרי מקורה בסוגיית הגמ' לכאן (ולכאו' כוונת התוס' דזהו הפי' בתי' הגמ', וא"כ מבואר להדיא בתלמוד). וגם למה לא מצינו בכל הראשונים ששקו"ט בהך דינא (שראיתי) שידונו בהראי' או בהמשמעות מסוגיין, וכל הדיון בדבריהם הוא רק בהקושיות שישנם על דין זה ממק"א (או ממה שלא נזכר בגמ') ולא הזכירו הראי' או המשמעות שישנה לדין זה.

ולולא דמסתפינא הו"א דאפשר לפרש דברי התוס' בסוגיין באו"א, דהנה הובאו לעיל דברי הרמב"ן דסב"ל דמדבר באמת צריך ס"ר, אף דבכלל סב"ל דרה"ר לא בעי ס"ר, "דטעמא דמדבר משום שאין שם דרך כבושה ולא מכוונת לילך בה לשום מקום ודמי לבקעה שהיא רשות היחיד לשבת". ונראה הביאור בזה (דלכאורה, אם החיסרון הוא משום שאי"ז הילוך לרבים, א"כ יהי' די במה שנחשב "רבים" בכל רה"ר, ולמה צריך לשיעור גדול יותר דס"ר?) אלא דמדבר הוי החיסרון בעצם הרשות, דהרשות מצ"ע אינה חפצא של רה"ר. והיינו דכמו דדבר המונע הילוך הרבים אינו בכלל רה"ר, הנה כמו"כ מדבר מצד מציאותו אינה מקום הילוך לרבים, ולכן אי"ז מציאות של רה"ר [ובמילים אחרות: מה שאי"ז רה"ר אי"ז (רק) משום שלפועל אין רבים הולכים שם, כ"א משום שמצד המקום אי"ז מקום הילוך.]

ובזה הוא החילוק בין כל רה"ר למדבר, דבכל רה"ר, שהמציאות של הרשות היא רה"ר משום שהוא מקום הילוך, בזה לא בעינן כ"א דבקעי בה רבים, שאם אין הולכים בה "רבים" ה"ז בסתירה לההגדרה דרה"ר. אבל במדבר, שהרשות מצ"ע הוי "העדר רה"ר", ובעינן שהילוך הרבים יפעול בה גדר חדש ושם רה"ר, בזה הוא דבעינן לשיעור גדול דס"ר.

[והנה עי' ברמב"ן שם לפנ"ז, לאחרי שהביא דברי רש"י, שכ' עליו: "ומ"מ אנו תמהים אם כן בתחלת מסכת שבת ששנו בברייתא ארבע רשויות לשבת היאך לא אמרו סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשות זהו רשות הרבים גמורה והוא שיעברו שם ששים רבוא, אי נמי ליתני בכרמלית ים ובקעה ואסתנית ומקום שאין בו ששים רבוא, וכי תימא במקומות קא מיירי באינשי לא מיירי והא אתמר התם וליתני נמי מדבר דתניא איזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין ומדבר ותרצינן אמר אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל במדבר כאן בזמן הזה אלמא בדיירין נמי איירינן בברייתא", עכ"ל.

ולכאורה הדברים תמוהים, הרי כ' "וכי תימא כו'" שאינו מזכיר התנאים בענין אנשים כ"א התנאים בענין הרשות עצמה (וכל' הברייתא ד' רשויות לשבת), וא"כ מהו הפירכא ע"ז ממה דאמר אביי בענין מדבר, הרי במדבר באמת ג"כ לא הזכיר התנאי בענין אנשים בהברייתא, רק שהגמ' מק' סתירה בין ב' הברייתות, ומתרץ אביי שא' מהן מיירי בזמן שישראל שרויים כו', אבל הרי גם באותה ברייתא לא נזכר כלל התנאי אודות מנין הדיירין, וצע"ג לכאורה?

ולכאורה יל"פ עדמשנ"ת, דאליבא דהרמב"ן, דברשות הרבים ישנם ב' ענינים, דיש רשות הרבים מצד המציאות, שהיא מציאות של רה"ר, ויש רה"ר מצד ההולכים בה (הדיירין), שריבוי הדיירין פועלים בזה דין רה"ר. והנה בין להרמב"ן ובין לרש"י הרי יש איזה "שיעור" של בוקעים בו רבים שבלא זה אינה רה"ר, רק שלהרמב"ן ודעימי' לא מצינו שיעור מפורט (כ"א "רבים" סתם), ולרש"י הוי שיעור מפורט דס"ר.

וי"ל שאי"ז רק חילוק ב"כמות", - במספר האנשים ההולכים דבעינן בכדי שיהי' שם דין רה"ר, כ"א בגדר ההלכה, דלהרמב"ן הרי ההילוך של האנשים (בפועל) הוא לא מה שמשווה את זה לרה"ר, דתנאי המקום בגשמיות הם העושים את זה למציאות של רה"ר, ורק שאם אין רבים הולכים שם הרי זה סותם מציאות זו של רה"ר (ולכן אין שיעור מיוחד, רק שלא יהי' סתירה לרבים). משא"כ לרש"י (עכ"פ אליבא דהרמב"ן) הרי מזה דבעינן שיעור מיוחד דס"ר (ופשוט דגם בלא זה אי"ז בסתירה להגדר דהילוך רבים), הר"ז משום דהילוך הרבים הוא מה דמשווה זה לרשות הרבים (והיינו דכמו דנת' אליבא דהרמב"ן במדבר, כן מפרש בדעת רש"י בכל רה"ר). וא"כ לרש"י בגדר רה"ר יש שני ענינים, המציאות של המקום (ט"ז אמה וכו') והילוך הרבים.

ועפ"ז י"ל שהסברא שכ' הרמב"ן אליבא דרש"י "וכי תימא במקומות קא מיירי באינשי לא מיירי", היינו משום דהברייתא דד' רשויות לשבת ענינה לבאר הרשויות שיש עליהם "שם" רשות זה מצד מציאות הרשות, ולא שהם בגדר זה ע"י גורם צדדי (וכן לא בהגורמים הצדדיים שנותנים עליהם שם זה). וע"ז מביא ראי' מדחשיב מדבר, והרי מדבר (גם להרמב"ן) הגדר והשם "רה"ר" הוא לא מצד המציאות, כ"א מצד הילוך האנשים, וע"כ דהברייתא דד' רשויות כולל ב' הענינים, וק"ל. (ואם רש"י אכן סב"ל כן בטעם התנאי דס"ר, אפ"ל דתלוי בהחילוק בין פרש"י בעירובין שם לרש"י על הרי"ף שם, ועי' בריטב"א בסוגיין, ואכמ"ל).]

ועפ"ז אפ"ל דזהו ג"כ כוונת התוס', דאין רצונם לומר דמשמע מכאן דכל רה"ר בעי ס"ר, ורק דבגמ' זו אשמועינן הילכתא (וכמ"ש הריטב"א ועוד) דגם בזה"ז אפ"ל שמדבר יהי' רה"ר באם יהלכו בה רבים כמו אז, וע"ז כ' התוס' דמשמע קצת מכאן דבכדי שמדבר יהי' רה"ר צ"ל בה ס"ר. והכוונה פשוטה, דאשמועינן בסוגיין חידוש, דאף דהמדבר מצ"ע מושלל מלהיות רה"ר (ודלא ככל רה"ר), אעפ"כ יכול להיות על המדבר דין רה"ר ע"י הילוך רבים, כמו שהי' בהמדבר דין רה"ר בזמן שהיו ישראל במדבר. וא"כ מאחר דחידוש זה שמעינן רק ממה שהמדבר בזמן שישראל שרויין בה הוה רה"ר, א"כ אין לך בו אלא חידושו, והבו דלא להוסיף עלה, שלא לעשות ממדבר רה"ר בפחות מזה.

וזה מדוייק בל' התוס', שכתב "משמע קצת דאינה ר"ה אלא א"כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר", ולכאורה הול"ל "דאין רה"ר" וכיו"ב, אלא הכוונה כנ"ל, דעוסק במדבר דאיירינן בה, ועלה קאמר ד(המדבר)אינה רה"ר אא"כ מצויין בה ס"ר. ומ"ש "כמו במדבר", הכוונה כאילו אמר "כמו בהמדבר" ("במדבר" בב' פתוחה), היינו כמו בהמדבר שהיו בו ישראל, דמינה ילפינן, שהיו בה ס"ר, כמו"כ בעינן בכל מדבר. ולפ"ז יתיישבו כל הדיוקים דלעיל (ועפ"ז יל"פ גם בדברי הריטב"א שהוזכרו לעיל, דאף דסב"ל להלכה דבעינן ס"ר, מ"מ מה שלומד מהברייתא הוא רק לענין מדבר, וכלשונו "דשכיחי ביה", ויתיישבו הדיוקים דלעיל בדבריו), אלא שכנ"ל, ע"כ הב"י ועוד לא פי' כן בכוונת התוס'.

ועי' ברשימות (הנ"ל בסופו) שכ' (על הקושיא דלמה חשיב בהברייתא מדבר (בזמן שהיו ישראל שרויין בו), דלכ' למאי נ"מ, דמאי דהוה הוה) "ולפרש"י ותוס' צ"ל דהוא להשמיעינו דצ"ל ס"ר בוקעין, או שאם גם עתה יקרה כן דינו כרה"ר, או שבגאולה העתידה ילכו בנ"י ג"כ במדבר". הרי להדיא שמפרש דאי"ז פשוט לפרש בדברי התוס' כפי' האחרונים (הלשון הזהב והמקור הלכה) שהובאו לעיל, שהרי הביא עוד ב' אופנים, שלפיהן צריך לפרש התוס' באו"א. ואף דאפ"ל דהאופן הראשון הוא אליבא דתוס' והאופן הב' והג' הוא אליבא דרש"י שבפירושו א"א לומר אופן הראשון וכמשנת"ל. (וי"ל דמה דהוצרך לאופן הג' הוא להסברא דסוגיין מיירי במדבר הגדול, וא"כ אכתי אין נ"מ בזמן הזה, דלעולם לא ילכו בה רבים כיון דאינו שייך, וא"כ צ"ל דבגאולה העתידה ילכו כו'), וא"כ בפי' התוס' אין נתינת מקום להביאור דלעיל.

אמנם הרי מובן דאינו "גלאטיק" כלל לומר שיכתוב הרבי "ולפרש"י ותוס' צ"ל" ואח"כ יפרש קודם פי' שהוא רק אליבא דתוס', ואח"כ פי' שהוא רק אליבא דרש"י. ולכן אפ"ל דהאופן הראשון הוא לפי' הב"י בהתוס', ואח"כ מוסיף עוד ב' אופנים לפי שיל"פ באו"א. או י"ל דאופן הראשון הוא להסברא דמיירי במדבר סתם, וא"כ משמיעינו הדין דס"ר, ואופנים הב' וג' הם להסברא דמיירי בכל מדבר (וכהסברא שהוזכרה לעיל). ועוי"ל בכ"ז, ובאתי רק להעיר.