בגמרא שבת ו, א "ת"ר ד' רשויות לשבת רה"י רה"ר כרמלית ומקום פטור כו'". ובתוס' ד"ה "ארבע": "ק' לרשב"א ליתני ה' רשויות לשבת דהא קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הזורק מרה"ר לתוכו או איפכא חייב ואין מטלטלין בו אלא בד"א, וי"ל דההיא רה"י גמור אלא לענין דאין מטלטלין בו אלא בד"א עשאוה ככרמלית והרי כבר שנה רה"י וכרמלית ולהכי נמי לא תני חצר שלא עירבו". [ראה 'חכמת מנוח' ו'יד דוד' למה לא הקשה בתחילה מחצרות שלא עירבו (שמוזכר להדיא בברייתא).]

הנה בביאור דברי התוס' ראיתי (ושמעתי) לבאר, ותוכן הדברים:

דהנה יש לחקור בגדר דין קרפף למע' מבית סאתים שלא הוקף לדירה, שלחכמים אסור לטלטל בתוכו (הגם שמה"ת יש לו דין רה"י), האם הפי' שמדרבנן נתנו לו דין כרמלית, והוא דין כרמלית מיוחד שאסור לטלטל ממנו לרה"ר מה"ת (כיון שמה"ת יש לו דין רה"י), או הפי' שיש לו עדיין דין רה"י אלא שחכמים הטילו איסור על הגברא לטלטל בו יותר מד"א (כמו שאסור לטלטל בכרמלית).

וי"ל שזהו ביאור דברי תוס' בקושייתו, שס"ל שמדרבנן יש לו דין כרמלית (היינו שחכמים הטילו על הרשות דין כרמלית), ולכן שפיר הקשו שלכאו' יש כאן ה' רשויות, שהרי קרפף הוא רשות מחודשת שהרי הזורק מתוכו לרה"ר חייב.

וע"ז תירצו תוס' "דההיא רה"י גמור אלא לענין דאין מטלטלין בו אלא בד"א עשאוה ככרמלית והרי כבר שנה רה"י וכרמלית", שי"ל שכוונת תירוצם הוא שהגם שאסרו חכמים לטלטל בקרפף מ"מ הוא רק דין על הגברא שאסרו לטלטל בו (כמו שאסרו בכרמלית), אבל בעצם הוא עדיין רה"י, וממילא אינו דין של רשות חדשה שהרי מצד עצם הרשות יש לו דין רה"י ומצד הנהגת הגברא הוא כרמלית וכבר שנה רה"י וכרמלית בברייתא.

וזהו שתוס' ממשיך שהוא ע"ד שלא שנה חצר שלא עירבו, שמפורש ברש"י כאן שהוא מטעם סייג כו', והיינו שאינו רשות בפ"ע אלא הוה רה"י שחכמים אסרו הגברא לטלטל בו, אבל אין בו רשות חדש, ועד"ז הוא בנוגע לקרפף.

אמנם עי' רמב"ן שהק' כקושיית תוס', וכתב על תוס' "שהעלוה בגמגום", ומתרץ "דההוא רה"י דאורייתא , והני בין מדאורייתא בין מדרבנן שמותם עליהו, אלא שדיניהם שלשה מה"ת ומדבריהם ארבעה".

וביאור הדברים, שס"ל לרמב"ן שבאמת דין קרפף הוא דין חדש בחפצת הרשות (ולכן ס"ל שתי' התוס' הוא "גמגום", שחולק על כל יסוד תי' תוס'), ולכן מתרץ באו"א שהברייתא חשיב רק אלו הרשויות שיש להם אותו "שם" מה"ת ודרבנן, משא"כ קרפף, הגם שהוא מציאות חדשה של רשות, הרי שמו מה"ת הוא רה"י, ומדרבנן קרפף, וממילא אין מקומו בהברייתא.

[ומדברי הרמב"ן מבואר חידוש, שיש חפצא של רשות של כרמלית גם מה"ת, הגם שמה"ת אין לו דינים מיוחדים, מ"מ הוא מציאות של רשות בפ"ע, וגם מה"ת הוא רשות נבדל מרשות מקום פטור, הגם שדיניהם שוה מה"ת, ולכן כתב שמה"ת דיניהם שלשה ומדבריהם ארבעה]. ע"כ תו"ד.

אמנם לכאו' ביאור הנ"ל דחוק קצת בלשון התוס', מה שכתב בתירוצו שכבר שנה רה"י וכרמלית, והרי הכרמלית של קרפף אינו בכלל דין כרמלית בברייתא, שהרי לפי הנ"ל הדין כרמלית בברייתא הוא בחפצת הרשות, שעשה רשות חדשה מדרבנן ששמה כרמלית, וממנה מסתעף כל הדינים כו', משא"כ קרפף אינו חפצא של כרמלית (גם מדרבנן) אלא הוא דין על הגברא שאסור בטלטול, וע"ד חצר שלא עירבו, וא"כ למה הדגיש תוס' שכבר שנה (גם) כרמלית?

[וע' בחי' הר"ן שמבואר מדבריו שקרפף הוא רה"י אלא שהחמירו עליו, וע"ש שמדמה אותו להדיא לחצר (ואדרבא, תחלה הק' שם מחצר שלא עירבו ע"ש), ותי' שכבר שנה רה"י , ולא הזכיר שכבר תנן כרמלית כמ"ש התוס', ודוק.]

ולכן אולי אפ"ל באו"א בביאור דברי התוס'1, שגם לתוס' דין כרמלית (איסור טלטול בקרפף) הוא דין בעצם חפצת הרשות, אבל בזה גופא י"ל בב' אופנים: א. שעשו מציאות של רשות חדשה "שמורכבת" מרה"י (מצד הדין דאורייתא) וכרמלית, ורשות חדשה זו אין לטלטל ממנה לרה"ר (מה"ת) ולרה"י (מדרבנן) ואין מטלטלין בה ד"א (מדרבנן). ב. שהיא רשות שיש לה ב' תכונות - בתור ב' דינים בפ"ע, דין רה"י מה"ת, ודין כרמלית מדרבנן, והגם שגם הדין כרמלית הוא דין על עצם הרשות (ולא על הגברא לבד), אבל מ"מ הוא בתור דין בפ"ע מדין רה"י שבו, ואין "שייכות" בין דין רה"י לדין כרמלית (שנאמר שיש כאן רשות חדשה שמורכבת משניהם) [ולכאו' ב' אופנים אלו הוא ע"ד החילוק בין הרכבה מזגית להרכבה שכנית - ראה מפענח צפונות פרק ח].

וי"ל שתוס' ס"ל כאופן הב', וזהו שמתרץ שקרפף הוא רה"י גמור (גם אחר שנתתקן דין קרפף), אלא שחכמים אסרוה ככרמלית - בתור דין נוסף, לא בתור דין רשות חדשה שיש לו מתכונות רה"י וכרמלית, ולכן אין מקום קרפף בברייתא שהרי כבר שנה רה"י וכרמלית (בתור רשויות בפ"ע), והא שב' רשויות אלו "נפגשים" בקרפף אינו סיבה לשנאו בברייתא בתור רשות בפ"ע2.

אבל הרמב"ן ס"ל שהוא גמגום, וס"ל (כאופן הא') שבאמת כשתקנו חכמים דין כרמלית הרי הוא רשות מורכבת (חדשה) שיש לו את דיני רה"י וכרמלית, אלא שמ"מ אין לו מקום בברייתא כיון שסו"ס אין לו את אותו "שם" מה"ת ומדרבנן.

ועדיין יש מקום להאריך בכ"ז, ובפרט בדברי תוס' עירובין סז, ב ד"ה "מ"ט" ובראשונים שם, אבל אין הזמ"ג כעת.

גדר) הכרמלית לשיטת רש"י ותוס'

הת' נחום מישולבין

תלמיד בישיבה

בקושיית הגמ' ז, א: "אטו כל הני לאו כרמלית נינהו", פרש"י בד"ה 'אטו כולהו' וז"ל: "הנך יד ובקעה ואסטוונית לא זו היא כרמלית דהוזכר במנין רשויות הא קתני אינה כרה"י ולא כרה"ר ואין מוציאין כו' ש"מ זו היא רשות שלישית" עכ"ל. וצ"ע לכאו' בדברי רש"י במאי דנקט הדין "דאין מוציאין" והשמיט הא ד"ואין נושאין ונותנין כו'", דהרי זה נזכר תחי' בהברייתא קודם ל"ואין מוציאין כו'".

ונראה לומר בזה ובהקדים, דהנה בדברי הגמ': "חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבן מותרין לא עירבן אסורין" פרש"י (ו, א) בד"ה 'לא עירבן אסורין': "מפני שהבית מיוחדת לבעלי' והחצר רשות לכולן ונמצא מוציא מרשות לרשות אע"פ ששתיהן רה"י לעשות סייג לתורה להרחיק שלא יוציא מרה"י לרה"ר". עכ"ל.

ומדברי רש"י משמע דטעם האיסור להוציא מרה"י לחצר שלא עירבו הוא משום דנחשב ל'הוצאה מרשות לרשות'. דמ"ש 'והחצר רשות לכולן' כוונתו בזה לבאר משום מה חצר של רבים נחשבת כרשות אחרת, אף שגם לבעל הבית יש שייכות וזכות בהחצר. דמ"מ היות והיא שייכת גם לאחרים, הר"ז נחשב כשתי רשויות חלוקות. וממילא כשמוציא מביתו לחצר "נמצא מוציא מרשות לרשות".

וכן מפורש מדבריו בעירובין (יב, ב ד"ה 'חצירות'): "מפני שהבית מיוחדת לבעלי' והחצר רשות חבירו מושל בה ונמצא מוציא מרשות לרשות ורבנן גזור שלא להוציא מרה"י לרה"י וכו'".

[וזהו אמנם שלא כדברי אדה"ז בסי' שסו ס"א שכתב הטעם שאסור לטלטל מבית לחש"ר משום ד"החצר היא רשות משותפת לכולן ודומה קצת לרה"ר", וצ"ע למה נקט דוקא טעם זה. ויש ליישב ואכ"מ.]

ב. והנה בנוגע כרמלית כתב רש"י לעיל ג, ב ד"ה 'בעי אביי': "וגזור רשות מדבריהם לשבת שאסור להכניס ולהוציא ממנו לרה"י ולרה"ר ושמו כרמלית כדתניא בפרקין ד' רשוית לשבת רשויות לשבת כרמלית כו'".

ולפי המבואר לעיל בדברי רש"י דהטעם שגזרו להוציא לחצר של רבים משום דהוא נחשב כרשות אחרת (ולא מפני שדומה לרה"ר), מובן בפשטות שעד"ז בנוגע לכרמלית, דהא דגזרו בו להיות כרשות בפנ"ע היא בעצם כדי להחשיב הוצאה מרה"י ורה"ר לתוכו "כהוצאה מרשות לרשות".

והיינו, שטעם האיסור גופא מה שגזרו דאסור להכניס ולהוציא מכרמלית לרה"י ולה"ר היא מפני "דחשיב למהוי רשות לעצמה" (עיין רש"י לקמן ז, ב ד"ה 'כזורק בארץ'). דכמו שגזרו רבנן שאסור להכניס ולהוציא מרה"י לרה"י מטעם "הוצאה מרשות לרשות". עד"ז גזרו בכרמלית איסור הכנסה והוצאה ממנו משום שנחשב לרשות בפנ"ע.

ג. אמנם עפ"ז נראה לומר דבנוגע לאיסור טלטול ד"א בכרמלית דכתב רש"י (בד"ה 'אין נושאין') הטעם דגזרו בו משום ד"דומה לרה"ר וגזור אטו רה"ר", אינו נוגע להא דכרמלית נחשב כרשות בפנ"ע. דכנ"ל הא דהחשיבו כרמלית לרשות הוא בעצם בכדי לאסור הוצאה והכנסה מרשות לרשות, וא"כ בנוגע לאיסור טלטול ד"א דיש בזה הטעם משום "דדומה לרה"ר", לכאורה אין צורך לעשות ממנו לרשות בפנ"ע, דהרי בלאו הכי יש לגזור בו מטעם ש'דומה לרה"ר'ref1.

ועפ"ז נמצא (לשיטת רש"י עכ"פ) דמה שמביא הברייתא "ד' רשויות לשבת" ומונה בזה כרמלית, בעצם מיירי דוקא בנוגע הדין ד"אין מוציאין מתוכו לרה"ר וכו' ואם הוציא והכניס פטור". דהרי כנ"ל בזה דוקא נחשב הוא לרשות בפנ"ע [ולהעיר מפהמ"ש להרמב"ם בתחילתו שמביא דיני הרשויות ומשמיט הדין דטלטול ד' אמות עיי"ש. וראה בריטב"א החדשים דהקשה אמאי קתני איסור טלטול ד"א בנוגע כרמלית דוקא ולא ברה"ר ותי': "וי"ל דהכא איצטריך, דקס"ד דלא גזור רבנן בכרמלית אלא שלא ישתמשו עמו לרשות אחרת אבל בתוכו לא גזור"ref2].