בהמשך למה שכתבתי בגליון העבר (עמ' 48) בנדון, האמור בתניא ס"פ יב "...ולא לכעוס ח"ו, וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו...":

הנה ב'תניא מבואר' שבחוברת 'דבר מלכות' לפרשת שמות השנה, תיקן וכתב "אף שמן הדין אינו עובר בזה על 'לא תקום' ו'לא תטור' כשחבירו פגע בו בגופו או בנפשו, ראה שו"ע רבינו סי' קנו ס"ג".

אמנם שם בשו"ע כתוב בקשר לת"ח שחירפו וביזהו אחד מהעם, ש"לא ישיב על חרפתו . . ומכל מקום, אם יבוא אחר לנקום נקמתו . . - ישתוק ולא ימחה בידו" (ורק אם רוצה לפייסו צריך להתפייס מיד, שבזה כבר נתקן כבוד התורה), "וכל זה - בצער הגוף [כך קראו לזה בגמ' שציין שם (יומא כג, א), למרות שהדוגמא מביזיון היא צער הנפש. ואולי הכוונה לכלול בזה כל מה שיותר מממון], אבל בדבר שבממון - אף תלמיד חכם אסור ליטור בלבו, ואין צריך לומר לנקום" - היינו שמפרש שכל ההיתר שבגמרא שם נאמר רק בקשר למימרא בתחילת דבריה, שת"ח צ"ל "נוקם ונוטר כנחש".

ומלשונו מובן שגם כשיש בזה ביזיון התורה - אין מקום לנקימה בפועל ["לשלם לו כפעלו" כפי שהוא הבין בתניא]. וכשאין בזה ביזיון התורה - אין מקום אפילו לנטירה. וא"כ, כיון שבס"פ יב לא מדובר בהכרח ב"ביזיון התורה", אין מקום להזכיר (ואפילו לשלול) היתר זה.

וחבל שלא הובאה דעת רבינו בס' 'חפץ חיים' בתחילתו (לאוין, באר-מים חיים ס"ק ח-ט), שם כתב שהרמב"ם והחינוך ס"ל שגם בצער הגוף אסור מדאורייתא לנקום בו, ואילו לדעת הסמ"ג (ל"ת יג), רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות לח) וס' יראים (מצוה מא) מותר, ו"ספיקא דאורייתא לחומרא". וגם בשנתון 'תחומין' כרך ו עמ' 292 שעסק בהרחבה בנושא זה, לא הביא דעת אדה"ז כלל. ויש לעיין אם וכמה ניתן ללמוד כדעת אדה"ז בכל הראשונים הללו.