*) לזכות ולע"נ אאמו"ר הרה"ח כו' ר' לוי יצחק ב"ר נחום, הכ"מ.

1) אבל ראה שיעורים בספר התניא עמ' 72.

2) ולא העתיק שם ברשימות על התיבות סט"א המשך הלשון בפ"ו שם "אבל כל מה שאינו בטל כו' אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו".

3) וידידי הרד"א שי' העירני מביאורי תניא ברוק (הובא בתניא עם ליקוט פירושים וכו' ) שמביא את הביאור שבהמשך תרס"ו שם, ומבאר שהם ב' לשונות נפש החיונית הבהמית שברפ"ז שם, ומסיים, ואפשר שזהו כפל הלשון קלי' וס"א שזהו בהמית וחיונית.

בתו"א פר' יתרו בתחילת ד"ה 'משה ידבר' (סט, א), כ': וכמו שאמר מורי הה"מ ז"ל ע"פ בעמדם תרפינה כנפיהם (יחזקאל א, כד), בעמדם בתפלה אז המלאכים מרפים אהוי"ר שלהם שנופלים ממדריגתם לגבי המשכות אהבה ויראה שלמטה. ולכאורה אינו מובן הרי היראה שלמטה היא מגושמת ומלובשת בגוף כו'. אלא על ידי שממשיכין אור חדש כי מה שמעורר אהבה ויראה שלא הי' מקודם הרי ממשיך מלמעלה, והמשכה זו היא באה דרך השתלשלות עולם המלאכים וכאשר באה המשכת יראה זו מלמעלה אזי תרפינה כנפיהם לפי שהיא להם אור חדש. ע"כ.

פי' זה של הה"מ ע"פ בעמדם תרפינה כנפיהם, נמצא בס' אור תורה להה"מ דף סח, א (כמצויין במ"מ שבסוף ס' תו"א כאן). ועי' ג"כ באור תורה להה"מ סא, א. ובלקו"א סי' ס"ד (יב, ד). וסי' עד"ר (עא, ב).

ונרשום איזה ציונים בענין זה:

לשון "מורי הרב המגיד"

א. הלשון "שאמר מורי הה"מ", אינו רגיל כ"כ בתו"א ולקו"ת. ובד"כ כאשר מובא בשם הה"מ כ' בסתם "הה"מ ז"ל" או "המגיד זצ"ל" וכיו"ב בלי תיבת "מורי".

עי' בלקו"ת בלק עד, ב: וכמו שאמר הה"מ ז"ל שהמחשבות זרות של צדיקים גמורים פוגמים יותר מהעונות חמורים של ע"ה כו'. ועד"ז בעוד מקומות.

אך יש לפעמים לשון "מורי", ראה לקו"ת בלק סט, א: ומורי המגיד נ"ע פי' מ"ש כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח כו' אוכם הוא קדם עילת העילות שהוא מפני שהכתר הוא למעלה מכל הע"ס לכך הוא משיג יותר הביטול כו'. ובסידור עם דא"ח קג, ד: וכמ"ש במ"א בשם מורי הה"מ ז"ל ע"פ כוסי רוי' בגימ' רכ"א לוגין כו'. ועוד.

לשונו הק' של אדה"ז בהזכרת מורו הרב המגיד

ובספרי מאמרי אדה"ז שעל סדר השנים שנמצאים בהם הנחות של כ"ק אדהאמ"צ ושל הרה"צ ר' משה בנו של אדה"ז, וכן הנחות הר"פ (ובתו"א ולקו"ת ע"פ רוב הם הנחות מהרי"ל אחיו של אדה"ז) נמצאים בענין זה לשונות שונים, לפעמים בשם מורי ולפעמים הרב המגיד בסתם, ולפעמים "ששמע ממורו הקדוש" וכיו"ב.

[וקשה לקבוע איך הי' לשונו הק' של אדה"ז בעת אמירתו הדרושים באיזה אופן הי' מזכיר את מורו הה"מ. כי אפשר הי' דרכו הק' להזכיר באופן אחד, והשינוי הי' רק אצל המניחים שלא דייקו הלשון המדוייק.]

ובתניא פל"ה ואגה"ק סט"ו, נמצא הלשון: "שמעתי ממורי ע"ה". וכ"ה בסידור עם דא"ח קנא, ג (בהערה לתיקון חצות, שכ"ז הוא הלשון שכ' רבינו הזקן עצמו, ולא רק הנחה מדבריו): מה ששמעתי ממורי ע"ה בענין יראה פנימי וחיצוני' כו'.

הנחת כ"ק אדהאמ"צ של מאמר התו"א

מאמר זה שבתו"א הוא הנחת המהרי"ל מביאור ד"ה משה ידבר, שנאמר בחגה"ש תקס"ו. אולם בסה"מ תקס"ו ח"ב ע' תעח נד' ג"כ הנחת כ"ק אדהאמ"צ מביאור זה (ושם הוא קצת באריכות ובביאור יותר מאשר בתו"א), וז"ל: המבואר בס' לק"א להה"מ ז"ל ע"פ בעמדם תרפינה כנפיהם פי' בעמדם של בנ"י למטה בתפילה בלחש אז תרפינה כנפיהם של המלאכים למעלה, כי בחי' כנפיהם הם בחי' אהבה ויראה של המלאכה כידוע שאהוי"ר נק' גדפים כי המה בבחי' רצוא ושוב כמו הפריחה בכנפים כו' ולפי שרואים המלאכים מעלת אהוי"ר לש כנ"ל בעמדם בתפילה ע"כ נופלים ממדריגת אהוי"ר שלהם כו'.

מקור לפי' הה"מ

כללות הפי' ע"פ בעמדם תרפינה כנפיהם, יש לו קצת מקור גם בזוהר פ' שלח קע"ג ע"א: ת"ח כד מלה אתחדש באורייתא ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקת באינון מלין חדתין וסלקי לעילא, כל פמליא דלעילא צייתין לההוא מלה וחיות הקודש מתרבן בגדפין ומתלבשן בגדפין, וכד שאיל לון קב"ה ולא תבין ושתקין כדין חיות הקדש מה כתיב בעמדם תרפינה כנפיהם כמה דאת אמר (איוב לב) כי עמדו לא ענו עוד כו' [אך בזוהר שם קאי על חידוש תורה של נשמות החדשות בשבת, ואילו פי' הה"מ והתו"א הוא על ענין האור חדש של תפילת בנ"י].

ונרמז מזה קצת בפע"ח שער הק"ש פכ"ט, בענין תפילת העמידה, וז"ל: כי אפילו כל הכתות שלמעלה עד חיות הקודש שהם יותר עליונים, כשישראל הם בעמידה אז גם הם מרפים כנפיהם כמ"ש בעמדם תרפינה כנפיהן. ע"כ. ועי' בזוהר פינחס דר"ל ע"ב ובמד"ר בראשית פס"ה, כא.

בתניא פכ"ד מביא רביה"ז בשם הע"ח שער מב סוף פ"ד: "שהרע שבעוה"ז החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו' והוא תכלית הבירור וכו' ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו" וכו':

המילים "והוא תכלית הבירור" לכאורה אינם מובנים כ"כ. דאם הכונה שעוה"ז החומרי הוא תכלית הרע ומה שנשאר לאחרי כל הבירורים (וכמו שנראה מתוך ביאור התניא להרב יוסף ויינברג) הי' לו לומר שהוא תכלית הרע שכבר נברר ממנו כל הטוב ונשאר רק רע גמור, ולא לומר שהוא תכלית הבירור שבדרך כלל - פירושו הוא להיפך - כלומר שהוא תכלית הטוב כי כבר נברר ממנו כל הרע. ועו"ק שאפילו את"ל שלא יטעו הלומדים בספר התניא טעות כזו שהוא היפך כל התוכן המדובר שם. אבל איך אפשר לומר שהוא תכלית הרע דהרי א"כ לא נשאר בו תערובת טוב ורע, והיינו שכבר אין כאן עבודת הבירורים והרי זה היפך מכל מה שלמדנו בענין עבודת הבירורים שזה דוקא בעוה"ז החומרי והגשמי, שכל דבר בו מעורב טו"ר ושזה כל עבודת האדם ותכלית ירידת נשמתו לעוה"ז בכדי לברר את הרע ממנה.

אשר ע"כ הי' נראה לכאורה, שהמילים "והוא תכלית הבירור" לא קאי כלל על עוה"ז דסליק מיני' אלא על האדם העובד בו את עבודת הבירורים. והוא כאומר על האדם שהוא תכלית עבודת הבירור שלו במה שהוא מברר בעוה"ז ע"י שנתלבשה נשמתו בגוף החומרי והגשמי וכו'.

אמנם לאחרי עיוני בע"ח שם נראה שזה טעות, כי אחרי המילים "והוא תכלית הבירור" הוא מוסיף שם "והעביות" והוא הנק' בל"א "פארגרעבטקייט" א"כ משמע שקאי על העוה"ז שהוא תכלית הרע והעביות.

ע"כ נראה שהפירוש האמיתי הוא יותר קרוב למה שמפרש הרב וויינברג. וכוונת הע"ח הוא לומר שעוה"ז הוא תכלית הרע לאחרי שנברר ממנה הטוב והוא ע"ד מש"כ רביה"ז (בלקו"ת במאמר ואכלתם אכול ושבוע וגו' ובכמה מקומות) עה"פ "וכל קרבי את שם קדשו" שישנם מלאכים הנק' קרביים שהם מבררים את הטוב מהרע בדוגמת הקרביים שמבררים את המאכל של האדם, שמהמבורר נעשה דם ובשר כבשרו והשאר נדחה לחוץ. ובדוגמא כזה ידוע שעוה"ז נברא משארי האופנים שהם מבררים את הקדושה של העולם שלמעלה והפסולת נדחתה למטה ומזה נתהווה כללות התענוגים של העוה"ז, עיי"ש. וזה שהוא תכלית הבירור ר"ל שנתברר ממנו הטוב ומה שנשאר הוא רק הפסולת והרע שמזה נתהווה כללות העוה"ז. אלא שאנו צריכים להוסיף שאחרי כל הבירורים של המלאכים הנ"ל שנק' קרביים עדיין נשאר מעט טוב שמעורב ברובו רע והם הרפ"ח ניצוצין שנפלו למטה ע"י שבירת הכלים כידוע וכמבואר בכ"מ (ולדוגמא בלקו"ת בהביאור למאמר במדבר סיני בד"ה להבין ביאור הדברים.) והעבודה של נש"י הוא לבררם ולכן הוצרכו נש"י לרדת לעולם הזה ובגלות בכדי לבררם וכמבואר שם בהמאמר.

ואולי י"ל, דהנה מובא בבעה"ט על הפסוק (בראשית א) ורוח אלקים מרחפת בגי' זה רוחו של משיח עיי"ש. וידוע מה שמובא במאמרים ובספרי הקבלה שהמלה "מרחפת" הוא מת רפ"ח. שכאן מרומז ענין של שבירת הכלים וירידת רפ"ח ניצוצין לעוה"ז שעי"ז נעשה ענין התערובת טו"ר וכללות ענין דעבודת הבירורים כידוע. ומזה שמרומז כאן בתחילת הבריאה ענין של רוחו של משיח יש לדקדק שתכלית כל הבירורים של הרפ"ח ניצוצין יהי' דוקא ע"י משיח בן דוד ודו"ק. וכמ"ש אז אהפוך אל העמים לקרא כולם בשם ה' שזה יהי' בימות המשיח כידוע.

ואולי לזה מרמזים המלים המובאים פה מהע"ח בתניא "והוא תכלית הבירור" ז.א. תכלית הבירור שיהי' ע"י משיח צדקינו בב"א ושהוא דוקא יגמור את עבודת הבירורים.

א. בהמשך דיום ההילולא - באתי לגני ה'שי"ת - באות יא, כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, וז"ל: "ולבאר בעומק יותר מה שישראל נק' בשם צבאות הוי', דשם צבאות הוא שם קדוש, דהוא מהז' שמות שאינם נמחקים, ושם זה נתגלה ע"י הנביאים, דבתורה לא נזכר שם צבאות, ונזכר רק צבאות הוי' וקאי על ישראל". עכ"ל. והנה ענין זה נתבאר בתו"א ובתו"ח ר"פ בא (כמצויין בהערת כ"ק אדמו"ר שם). וז"ל כ"ק אדמו"ר הזקן בתו"א פרשת בא (ס, ב): "ובזה יובן מה שבכל התורה לא נזכר שם צבאות רק שם הוי' לבדו . . כי מרע"ה שזכה שתנתן התורה על ידו, היינו לפי שהמשיך התלבשות אור א"ס בכלים דז"א, ומשם נמשך התורה . . אבל לא המשיך שיהיה ג"כ התלבשות אור א"ס בבי"ע ע"ד שהוא מתייחד עם כלים דאצילות כך יהי' מתייחד עם כלים דבי"ע, זה לא המשיך משה ולא הוצרך לזה, כי המשכת התורה המשיך מבחי' אצילות ממש, ושם מתייחד אור א"ס עם הכלים עד דאיהו וגרמוהי חד כנ"ל. משא"כ בבי"ע אין הגלוי כלל בהכלים (ולאו איהו וגרמוהי חד בהון כנודע) אבל הנביאים שאחריו המשיכו את אור א"ס ב"ה שיתלבש ג"כ בכלים דבי"ע מה שלא היה כן בימי מרע"ה, והיינו שחנה פתחה תחילה בשם צבאות ואחריה נמשכו כל הנביאים, שענין שם זה הוא מורה על ענין התלבשות אור א"ס בכלים דבי"ע להיות מתייחד עמהם ג"כ..." (ובהמשך דזהו מפני ירידת הדורות, שבזמן הנביאים לא היו ישראל עושין רש"מ, והיתה התורה בפ"ע והאדם בפ"ע, ולכן הי' צריך להמשיך דבר הוי' המתלבש בכלים דבי"ע ומשם בפי הנביא להזהיר את ישראל שיקיימו התורה וכו').

והנה בהמשך תער"ב ח"ב בסוף ד"ה וידבר וגו' וארא אל אברהם (עמ' תתלא) כותב כ"ק אדמו"ר נ"ע וז"ל: "ותכלית הכוונה הוא שיהי' חבור הוי' ואלקים דהיינו שהש' הוי' יאיר בגלוי בש' אלקים, והיא התחברות האצי' עם בי"ע כו', וזהו ע"י התורה כדאי' במד"ר ע"פ כל אשר חפץ ה' עשה, משל למלך שגזר שבני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, עמד וביטל הגזרה, כך מתחלה השמים שמים לה' והארץ כו', עמד וביטל הגזרה, ואני המתחיל, וירד ה' על הר סיני ומשה עלה כו', וזהו שע"י נעשה התחברות אצי' עם בי"ע, והוא שבי"ע יהי' כמו אצי' כו', וזהו שהמשיך משה שהכלים דבי"ע יהיו בבחי' איהו וגרמוהי חד כמו הכלים דאצי' כו' וכמ"ש בתו"א ד"ה בעצם היום הזה יצאו כו'". עכ"ל.

וצריך להבין שהרי בתו"א פ' בא (הועתק לעיל) ביאר להיפך, דבזמן משה (היינו ע"י מ"ת) נפעל רק הענין דיחוד אוא"ס בכלים דאצי', ודוקא מצד ירידת הדורות, בזמן הנביאים האחרונים כאשר ירדו ישראל ממדרגתם, אז נתחדש הענין דשם צבאות - יחוד אוא"ס בכלים דבי"ע על דרך היחוד דאיהו וגרמוהי דאצי' - היפך המבואר כאן.

והנה בד"ה זכור את יום השבת לקדשו בתו"א ע, ד, מבאר שדוקא ע"י תומ"צ שנתנו בסיני (שזהו החידוש דמ"ת כדלעיל) נמשך האור בעולמות בי"ע, וז"ל: "והענין הוא כי ע"י תומ"צ מתגלה יחוד אוא"ס ב"ה בנפש האדם כנודע", וע"ז נוסף בחצאי עיגול "(י"ל ע"ד מ"ש בפ' בא ד"ה בעצם היום הזה בפי' שם צבאות, שהוא יחוד אוא"ס בבי"ע כמו באצי', ע"ש גבי כך מתייחד בכלים דבי"ע עד שהוא עצמו הוא הצבאות כו')". וגם כאן צריך להבין, שהרי שם בפר' בא ביאר להיפך, דבשעת מ"ת לא נפעל ענין זה דיחוד אוא"ס בכלים דבי"ע (ע"ד שהוא באצי'), וחידוש זה נתחדש דוקא בזמן חנה והנביאים שאחרי'.

ב. ולהבין זה צריך להקדים, דהנה בתו"א פר' יתרו, בהביאור ע"פ משה ידבר כו' (סח, ג), מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן ההפרש שבין אברהם למשה, דאברהם הוא אבר מ"ה, על שם היותו יסוד אבא שבז"א, וממשיך תוספות אורות בכלים דז"א דאצי' ואילו משה ששרשו מח"ס דכתר דא"א (אלא שנשפל ביסו"א), לכן ביכולתו לירד למטה מטה ביותר ולהמשיך התוס' אורות במעשה המצוות בגשמיות ממש.

ויש לדקדק שהרי בריש פ' לך לך (יא, א) פי' דאברם פי' אב ר"ם וקאי על השכל הנעלם מכל רעיון, ובתו"ח פר' לך לך (פ, א) פי' דקאי על ח"ס דא"א. וזהו לכאורה היפך המבואר כאן (פ' יתרו) דמשה הוא ח"ס דא"א, ואילו אברהם הוא יסוד אבא שבז"א.

גם צריך להבין דבהמאמר דפ' יתרו (הביאור ע"פ משה ידבר כו'), הביא כראיה על כך שאברהם המשיך תוספות אורות בכל האצילות, את הפסוק "אדני אל נא תעבור מעל עבדך", ואומר "מעולם לא קראו להקב"ה אור א"ס אדון שיומשך במלכות אלא אברהם כו'", וצריך להבין דהרי ידוע מאמר המדרש1 דאחר שקרא אדה"ר שמות לכל נפש חי', שאלו הקב"ה: "ואני מה שמי. א"ל, לך נאה להקראות אדני שאתה אדון לכל בריותך". הרי שנקרא כבר בשם זה ע"י אדה"ר.

והנה באוה"ת פ' יתרו (עמ' תשמח) כותב כ"ק אדמו"ר הצ"צ, וז"ל: "הנה בת"א פר' כי תשא בד"ה שמאלו תחת לראשי פי' ענין שהמלאכים נקראים בשם אלקים שהוא מפני עוצם ביטולם שאין תופסים מקום כלל לגבי האור המלובש בהם, וז"ל:2 "שהם אין תופסים מקום לגבי חיות אלקות השורה בתוכם, והמשכת והתפשטות החיות שבהם הוא הוא האומר והעושה בהם כרצונו כאין מונע, ולכן כתיב בהגר ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה אל ראי בפ' לך לך טו, יג והיא המלאך שדבר עמה . . והיינו לפי שאין תופסים מקום נגד חיות אלקות המדבר בהם ואינם רק מעבר שעל ידיהם יומשך הדבור והפעולה למטה", עכ"ל3. ולכאורה צ"ע בזה ממ"ש בת"א פר' בראשית בהביאור ע"פ כי כאשר השמים החדשים "...וממ"ש בפר' בא בד"ה בעצם היום הזה . . משא"כ בבי"ע אין הגלוי כלל בהכלים כו' . . ולפ"ז הוא ע"ד שאמר משה ונתתי עשב שהקשו ע"ז ונתן ה', אלא היינו משום ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה...", עכ"ל4.

ופירוש שאלתו, שהרי ענין זה המבואר בפר' בא דלעיל בענין שם צבאות (וכן עד"ז מבואר בפר' בראשית "שעולם האצילות הוא עולם התקון שנתקן כבר להיות האורות והכלים בבחי' איהו וגרמוהי חד . . משא"כ עולמות בי"ע") הוא בסתירה לכאורה להמבואר בפר' כי תשא (פו, א) דשם מבואר שמצד בטול המלאכים נקראים הם בשם הוי', כמ"ש בהגר (וראה שם באוה"ת שמביא ע"כ עוד כמה דוגמאות) ותקרא שם ה' הדובר אלי', ונמצא שגם בבי"ע יש יחוד אוא"ס ב(מלאכים ועאכו"כ ב)כלים דבי"ע, היפך המבואר בפר' בא דענין זה נתחדש ע"י נביאים האחרונים (וכמובן וגם פשוט שענין זה ד"ותקרא שם הוי' הדובר אלי"' דהגר (וכן שאר הדוגמאות שם) הי' רבוי זמן לפני נביאים האחרונים (ואפי' לפני מ"ת)).

וע"ז מבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ (אוה"ת שם), וז"ל: "ולפ"ז הוא ע"ד שאמר משה ונתתי עשב שהקשו ע"ז ונתן ה', אלא היינו משום ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה...", עכ"ל. וצריך להבין תוכן תשובה זו וביאור זה.

ג. ונראה לומר הביאור בכל זה, עפ"י ביאור אדמו"ר הצ"צ באוה"ת ח"ב (עמ' תתקנו), וז"ל: "...והנה באצי' איהו וגרמוהי חד . . משא"כ בי"ע הם נפרדים . . וצ"ע בת"א פר' תשא בד"ה שמאלו תחת לראשי . . במ"ש בענין המלאכים שאין תופסים מקום נגד חיות אלקות המדבר בהם, וצ"ל בשעה שהמלאך הוא שליח מהקב"ה אז מתעלה ע"ד איהו וגרמוהי חד כמ"ש בת"א פר' בא בפי' והוי' צבאות בד"ה בעצם היום הזה, משא"כ בשעה שאינו שליח, וכן נת' החילוק באג"ה קרוב לסופו...", עכ"ל.

היינו שכאן מבאר את הסתירה לכאורה בין המבואר בפר' כי תשא לבין המבואר בפר' בא, דהחילוק הוא ע"ד שמבואר בהקו"א בתניא (קנט, א), וז"ל: "שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו משא"כ כשאינו שליח יש לו שם אחר עפ"י עבודתו", כלומר שאה"נ שכאשר מתגלה גילוי אוא"ס מלמעלה למטה, אזי בטלים המלאכים ממציאותם ואזי נקראים בשם הוי', "וא"כ5 בא ונמשך הגלוי מצד עצמו מלמעלה למטה . . מי מעכב ומי מונע לה' ית"ש, והיד ה' תקצור", אך כאשר מסתלק הגלוי חוזר התחתון למציאותו, ואילו החידוש דשם צבאות שנתחדש ע"י הנביאים הוא, שע"י עבודת האדם יומשך גילוי אוא"ס באופן שהתחתון יהפך להיות כלי מיוחד עם אוא"ס שבו, גם מצד מציאותו וענינו הוא, על דרך היחוד דאיהו וגרמוהי חד שבאצילות6.

ועפי"ז יובן ההפרש בין המבואר בפר' בא, להמבואר בפר' יתרו. בשעת מ"ת ניתן הכח מלמעלה לפעול הענין דחבור עליונים ותחתונים, היינו שע"י מעשה המצוה, יהפך הקלף הגשמי והצמר הגשמי לחפצא דקדושה. אך אעפ"כ הי' זה רק ע"י הצווי מלמעלה, וע"י ובשעת קיום המצוה בפו"מ.

אך להפוך עניני הרשות לקדושה (ע"י העבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים) הנה על זה עדיין לא ניתן הכח מלמעלה להמשיך אוא"ס בהם. וכאשר ראו נביאים האחרונים את ירידת הדורות, שמעשה המצוות אינו מספיק כדי להוציא בני דורם משקיעתם בגשמיות וחומריות העולם, המשיכו הם נתינת כח חדשה (שם צבאות) שגם בעניני רשות (שהרי דברי נביאים אינם תרי"ג מצוות התורה) יוכלו להמשיך גילוי ויחוד אוא"ס בעולמות בי"ע.

ועוי"ל, ובהקדים דהנה בלקו"ת פר' נצבים (מט, ג) אומר כ"ק אדה"ז, וז"ל: "ולכן אמרו בגמ' מצוות צריכות כוונה לצאת י"ח ואפי' בק"ש איתא בפע"ח (והוא בשער הק"ש פכ"ג) שקודם ק"ש יכוין לצאת י"ח . . ובאם לאו אינו ממשיך כלום..."7. ולאידך בתו"א פ' תולדות (כ, ב) אומר: "...ולכן המצוות לא תצטרך להם עבודת האדם לתקנם ולכוון אל אמיתתם כי מצוות א"צ כוונה . . והעושה המצוה, המשכת אלקות שגורם אינה מצד עבודתו, רק מחיות המצוות עצמן..." ולכאורה, כיצד יתווכו ב' מאמרים אלו.

והביאור בזה י"ל, דהנה ע"י מעשה המצוות נעשים בדרך כלל ב' ענינים: א. המשכת תוס' אורות בכלים דאצי', ואור זה נמשך וחודר גם בהקלף הגשמי ע"ד דוגמא, ועד שהקלף הגשמי נהפך לחפצא דקדושה, ונמשך בו המשכת ד' מוחין שלמעלה (דזהו עיקר החידוש דמ"ת לגבי מעשה המצוות דהאבות). ב. ע"י מעשה המצווה נמשך גילוי אוא"ס על נפשו.

והנה ידוע אשר דור המדבר (והדור אשר נכנסו לארץ) היו נשמות דאצי', שהרי היו דור דעה, ותלמידיו של משה רבינו, כמבואר בלקו"ת פ' שלח (מא, ב), וז"ל: "כי היו דור דעה כו' ושרש נשמתם למעלה מעלה", ולכן מצד גודל מעלתם המשיכו לא רק האור האלקי שנמשך ע"י מעשה המצווה בהחפץ הגשמי שבו נעשה המצוה, אלא שמצד גודל כוונתם והשגתם (שהרי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, ובשעת מ"ת ראו מעשה מרכבה כו'), הנה מצד זה המשיכו גם גילוי אלקות על נפשם בשעת מעשה המצוה. משא"כ בדורות שלאחמ"כ, הנה ע"י מעשה המצוה המשיכו האור האלקי בהחפץ הגשמי (שהרי זהו הכח שנתן בשעת מ"ת ע"י משה רבינו), אך היות והיו נשמות דבי"ע, הנה לא יכלו להמשיך גילוי אלקות על נפשם. וזהו החידוש דהנביאים, שהמשיכו המשכת אוא"ס שיומשך גם בכלים דבי"ע, היינו שיומשך גילוי אלקות על נפשו דמקיים המצוה.

ומזה יובן שזה שאומרים (בתו"א פר' תולדות) שמצוות אינם צריכות כוונה, כי האור נמשך מצד עצמו, היינו האור האלקי שנמשך ע"י עצם מעשה המצווה בהחפצא הגשמי, שגילוי זה נמשך מצד המעלה (ע"י הכח שנתן בשעת מ"ת) ואינו צריך לכוונת האדם.

וזה שאומרים שצריך לכוין לקיים המצווה ובאם לאו לא ימשיך כלום, הכוונה על המשכת גילוי אלקות על נפשו (בדוגמת המשכת ויחוד אוא"ס בכלים דבי"ע). ואף שהכח לזה ניתן ע"י קריאת הנביאים בשם צבאות, הנה המשכה וכח זה הוא להמשיך וליחד אוא"ס בכלים דבי"ע, ולכן כדי שהאדם שלמטה (נשמות דבי"ע) יוכל להיות כלי להמשכה זאת - הנה כלי זה הוא ע"י הכוונה.

עכ"פ העולה מכל הנ"ל, שבשעת מ"ת ניתן הכח להמשיך גילוי אלקות בכלים דאצי', ובכלים דבי"ע, אך גילוי זה הוא מלמעלה למטה, ומעצמו, ואינו גילוי בהכנת התחתון, וגם אינו מתגלה בהאדם העושה המצוה אלא בהחפץ הגשמי שבו מתגלה הרצון העליון, ועאכו"כ שאין המשכת הרצון העליון בעניני הרשות. והחידוש דקריאת שם צבאות ע"י הנביאים - שע"י הכנת האדם העובד - אם ע"י כוונתו במעשה המצוות, או ע"י מעשים לשם שמים (לעבוד ה' בכח האכילה ההיא וכיו"ב) הנה גם שם (בכלים דבי"ע) יומשך גילוי אוא"ס בדוגמת איהו וגרמוהי חד דאצי'.

וי"ל דזהו כוונת אדמו"ר הצ"צ באוה"ת דלעיל: "ולפ"ז הוא ע"ד שאמר משה ונתתי עשב שהקשו ע"ז ונתן ה', אלא היינו משום ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה...", שביטול ויחוד המלאכים בשעת שליחותם, וכן המשכת האלקות שנעשה ע"י משה בעולמות בי"ע, עדיין אינו יחוד אמיתי בדוגמת מה שהמשיכו הנביאים בקריאת שם צבאות, כי גילוי זה עיקרו הוא מלמעלה ("שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", ולכן אמר ונתתי - בדוגמת המלאך שנקרא בשם ה' בשעת השליחות), וכאשר הגילוי מסתלק, הנה אז חוזר התחתון לקדמותו. והחידוש דהנביאים הוא שגם ע"י מעשה התחתון וכוונתו נעשה הוא כלי לגילוי אוא"ס (הנמשך על נפשו כדלעיל).

ומעתה יובן מה שבהמשך תער"ב ח"ב (עמ' תתלא) דלעיל ובתו"א בד"ה זכור את יום השבת לקדשו (ע, ד) דלעיל אמרו שמשה המשיך שהכלים דבי"ע יהיו בבחי' איהו וגרמוהי חד כמו הכלים דאצי' וכמ"ש בתו"א בד"ה בעצם היום הזה, כי גם משה בשעת מ"ת פעל שיומשך גילוי אוא"ס בכלים דבי"ע ע"י מעשה המצוות, אלא שגילוי זה הוא בעיקר מצד המעלה, ודוקא בשעת קיום המצוה, והחידוש דשם צבאות הוא שגילוי זה יהי' גם (ובעיקר) מצד גדרי המטה, וגם בעניני הרשות.

ד. ועפ"י הנ"ל יובן גם ההפרש בין קריאת שם אדני דאדה"ר לקריאת השם דאברהם, דקריאת השם דאדה"ר לא פעלה שום המשכה בעולמות אבי"ע, שהרי לא ניתן עדיין הכח ליחוד והמשכה זו (ומדוייק גם בלשון "לך נאה להקראות", היינו שלא קרא והמשיך זה בפו"מ, אלא שעורר על הענין, דא. נאה הוא, וב. להקראות בלשון עתיד - ע"י אברהם ובעיקר לאחר מ"ת), ואילו אצל אברהם בצווי ומאמרו של הקב"ה "לך לך" (ובפרט אח"כ במצות מילה) הנה התחיל - והי' זה הכנה אל הגילוי דמ"ת8. אלא שאברהם המשיך זאת רק בעולם האצי', עד ספירת המלכות. וי"ל דזה מדויק בלשונו הזהב של אדה"ז, שכותב שם (תו"א סח, ד): "ומעולם לא קראו להקב"ה אור א"ס אדון שיומשך במלכות אלא אברהם", שמדייק לומר "שיומשך במלכות", דזה הי' החידוש דקריאת שם דאברהם - המשכת אוא"ס בכל ע"ס דאצי' - עד ספי' המל' (לך לך אל הארץ אשר אראך, כהפירוש מלמעל"מ9), לגבי קריאת השם דאדה"ר.

ועפי"ז יובן גם ההפרש בין אברהם למשה, שאף ששניהם שרשם מח"ס דא"א, אעפ"כ אצל אברהם הי' הצווי והנתינת כח מלמעלה רק להמשכת תוס' אורות בכלים דאצי' עד ספי' המל' (היינו שנמשך יסוד אבא מח"ס עד יסוד ז"א - להמשך במלכות), ואילו אצל משה רבינו הי' הנתינת כח והצווי להמשיך גילוי אוא"ס בגשמיות במעשה המצוות (וי"ל דההפרש הוא דבאברהם נמשך הגילוי מח"ס, ואילו אצל משה גילוי אוירא שבו דעת דעתיקא אחזי נהורא כו' (שהרי זהו ענינו של משה - דעת עליון)), ולכן נמשך עד למטה מטה בגשמיות.

והחידוש דהנביאים כמבואר בתו"ח פר' בא (קטו, א) דאף שנבואתם היא מנו"ה דבריאה ויצירה, הנה המשיכו מעצמות אוא"ס דקמי' כחשיכה כאורה, ולכן יכלו להמשיך הגילוי בבי"ע להיות למטה כמו למעלה, וכמבואר לעיל בארוכה, שהמשיכו הגילוי גם בהאדם המקיים המצווה להיות גילוי אוא"ס על נפשו, וגם בעניני הרשות.