כתב הרמב"ם הלכות שבת פי"ב, ה"ד בנוגע לגרם כיבוי: "ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנים כדי שלא תעבור הדליקה. אפי' כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהם מחיצה. אעפ"י שודאי מתבקעים ומכבים שגרם כיבוי מותר".

וממשיך בה"י "טלית שאחז בה האור . . נותן מים מן הצד שעדיין לא נתלית בה האור ואם כבתה כבתה".

והנה הראב"ד1 (הובא בר"ן שבת פרק כל כתבי והובא במ"מ על אתר וכן בהשגות הרמ"ך הובא בכסף משנה) דוחה דברי הרמב"ם, דאה"נ דפסקינן להלכה דגרם כיבוי מותר, אבל זה רק במחיצת כלים מלאים מים, אבל לא במים עצמן דהו"ל פסיק רישי'.

ומביאין ע"ז ראי' ממה שפסק הרמב"ם בעצמו לעיל פ"ה הי"ג מפרק כירה, וז"ל: "ונותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות . . ואסור ליתן לתוכו מים ואפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות", הרי דאסור לגרום כיבוי במים עצמן.

וצריך ביאור א. למה הרמב"ם מיקל בגרם כיבוי ומתיר לתת מים על הטלית הבוער, ולמה הראב"ד מחמיר.

ב. ואיך יתרץ הרמב"ם הסתירה דבפ"ה פוסק דאסור לתת מים בכלי מפני שגורם כיבוי הניצוצות וכאן פוסק דמותר לתת מים בסוף הטלית, כדי לגרום כיבוי האש.

ועפ"י מה שהבאנו בגליון העבר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד במהות מלאכת הבערה, דלהרמב"ם הרי"ז משום הבערת האש ולהראב"ד הרי"ז משום שריפת וכליון העצים, מובן2 דהוא הדין דנחלקו במהות מלאכת מכבה דלהרמב"ם הרי"ז משום כיבוי האש ולהראב"ד הרי"ז משום שפועל שיהי' נשאר העץ קיים ולא יהי' נשרף באש.

והנה בצפנת פענח בתשובה כת"י משנת תרע"ח (הובא במפענח צפונות פרק יב ס"ד) מביא וז"ל: "הנה הבערה וכיבוי יש בזה עיון גדול אם המלאכה והחיוב הוא מה שעושה אש או להיפך מה שמכבה אש (הרמב"ם), או מה שעל ידו יכלה הנדלק או להפך מה שישאר הנדלק (הראב"ד). והעיקר בזה בשיטת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהחיוב משום הדבר בעצמו" (היינו עשיית האש וכיבוי האש ולא משום שעי"ז ישרוף עצים או ישארו עצים) ומבאר שם דאם האיסור הוא הפועל לבד אזי גרם מותר ואמירה לעכו"ם מותר, אבל אם האיסור הוא הנפעל אז אמירה לעכו"ם וגרמא אסורין ג"כ.

וממשיך הרגצ'ובי לבאר וז"ל: "וכן הדין בשבת במכבה דעיקר החיוב משום סילוק האש וכיון שנסתלקה שוב לא כלום הוא, רק החיוב בזמן הסילוק לא מציאות בזה גרם מותר, וכן ההיתר דכל המכבה אינו מפסיד הרי"ז רק במכבה ולא בשאר דברים בשבת", היינו שאם מכבה הוא רק על כיבוי האש הרי"ז רק הפועל ולא הנפעל שיהי' נשאר העץ קיים, ומובן למה גרם כיבוי מותר, וגרם שארי מלאכות אסורין. כי גבי שאר מלאכות האיסור הוא הנפעל, ולפיכך גרמא אסור, וכפי שמביא הרגצובי בצפע"נ הלכות תרומות, זורה ורוח מסייעתו דבב"ק דף ס, דחייב בזה אעפ"י דהפעולה נעשית מאליו ורק הוא גרם לזה3.

ועפי"ז מובן דלהרמב"ם דמלאכת מכבה עיקרה הפועל שמכבה האש, ממילא מיקל בגרם כיבוי וסב"ל דטלית דאחז בה האור נותן עליה מים, אבל הראב"ד דסב"ל דמלאכת מכבה עיקרה הנפעל שישאר העץ קיים, מחמיר בגרם כיבוי היכא דהוה פסיק רישי'.

וי"ל בזה עוד דהנה המגיד משנה מביא מהרשב"א והר"ן ותוס' לתרץ שי' הרמב"ם דבפ"ה פסק דאסור ליתן לתוכו מים מפני שמקרב כיבוי הניצוצות וכאן פסק דמותר ליתן מים על הטלית הבוערת, – דגבי הכלי עם המים, המים מכבים את הניצוצות עצמן, אבל לגבי טלית המים אינם מכבים את האש הבוערת עכשיו אלא מונעים שהאש לא תתפשט.

והנה ביאור זה לחלק בין אם מכבה האש הבוערת עכשיו היינו הניצוץ, ובין מכבה האש כשיגיע לשם אבל לא האש הבוערת עכשיו, אפשר לומר רק לשי' הרמב"ם דכיבוי היינו כיבוי האש, אבל לשי' הראב"ד דמכבה היינו שפועל שיהי' נשאר העץ קיים, מובן דאין לומר חילוק זה, דמה ההבדל בין אם גורם כיבוי להניצוץ הנופל עכשיו או ששופך מים על צד הטלית שאינו בוער עכשיו, הרי הוא עושה את עיקר מלאכת כיבויו שישאר הטלית קיים4.