בגליון העבר (עמ' 52) מביא הרב י.א.ר. את דברי הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט ה"א: "ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו", ומביא בזה את תמיהת מפרשי הרמב"ם, מהו המקור לדברי הרמב"ם, ומהו בדיוק מצוות אלו. ומעתיק כמה מתירוצי המפרשים בענין, ודוחה אותם, מטעם שא"א לומר שעמרם חדש מצוות אלו, שהרי כבר מצינו אותם מקודם אצל האבות.

ולכאורה בחנם דחה התירוצים דגדולי האחרונים בטענתו דמפני שכבר עשו אותם האבות מקודם, דהרי קיימו האבות את כל התורה כולה, וא"כ איזה מצוה שירצה לתרץ שזהו מה שחדש עמרם, הרי יוקשה דכבר קיימו אותה האבות.

ואפי' את"ל דשונה הדבר, ורק קשה מהמצוות שנזכרו מפורש אצל האבות, וא"כ איך שייך לומר עליהם דעמרם חדש אותם, הרי כבר הקדים אותו הלח"מ והכס"מ בזה, ומבארים הפרש הלשון בין נצטווה (שנכתב אצל אברהם וכו') לבין שאר הלשונות (שנכתבו אצל השאר), ומפרשים דמ"ש נצטווה היינו דוקא כשנצטווה בפירוש על אותו המצוה בתור צווי, וכמ"ש בתורה לגבי מצוות מילה. משא"כ שאר הדברים שכותב הרמב"ם אצל השאר לא נצטוו ע"ז ורק עשו מעצמם1, וא"כ לאור הנ"ל הדרא קושיא לדוכתא, דאפי' אם המצוות האלו כבר נזכרו מפורש מקודם אצל האבות, הרי"ז שרק נזכרו בתורה, ועשו מעצמם, אבל הרמב"ם מחדש בנוגע לעמרם, שנצטווה עמרם, וא"כ שפיר יכולים להיות אלה המצוות?!

ואם כנים הדברים הנ"ל יכולים לומר דזאת הוא עיקר קושיית המפרשים, ועיין בדיוק לשונם.

ב. ולאידך גיסא יוקשה על הנ"ל בזה שמביא חידושו דחדש עמרם מצוות פרו ורבו - שנתעסק בזה, שלא היתה מצוה זו לפני כן. ותמהו עיני דיוקשה עליו קושיה גדולה בזה, דהרי יש רש"י מפורש בבראשית ט, ז, עה"פ "ואתם פרו ורבו", וז"ל: "לפי פשוטו הראשונה לברכה וכאן לציווי", ועיין ג"כ סנהדרין נט, ב, והרי פרו ורבו נאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו . . וקשה דכתוב במפורש שנח הצטווה ע"ז! וביותר אינו מובן דבהא ליכא לתרץ כנ"ל (ס"א) דהא 'ואתם פרו ורבו' בלשון ציווי נאמרה (ולא רק שעשה מעצמו) וכדיוק לשון רש"י 'והשני בלשון ציווי'?

ג. ועוד לא הבנתי מה שרוצה לתרץ בזה קושיית התוס' בראש העמוד (סנהדרין שם) ד"ה ו'הא פריה ורביה' דמקשה התוס': "מנלן שלא ניתנה פריה ורביה לבני נח", וכותב הנ"ל לתרץ שמוכח כן מסברת עמרם, והרי מה ענין שמיטה אצל הר סיני, הרי הגמ' אמרה שלא ניתנה פריה ורביה לבני נח, ורק לישראל, ובזה שואל התוס' מנלן זאת להגמ' שבאמת לא נאמרה לבני נח, ומה מתרץ הנ"ל שמוכח כן מסברת עמרם שגרש אשתו ודחה את מצות פר"ו הלא הי' זה הרבה זמן לפני מ"ת, ואדרבא הרי בסוף קיים מצות פר"ו! וא"ז שאלת התוס' כלל. ועיין תוס' מה שמתרץ בזה, ועדיין יש להקשות עוד ואכ"מ.

ד. ואולי י"ל לתרץ, דמקורו2 של הרמב"ם הוא במכילתא יתרו יט, י וז"ל: "שנצטוו במצרים במצוות יתרות על בני נח", ונראה לכאורה דזה שנצטוו במצרים במצוות יתירות הי' ע"י עמרם, ויובן זה ע"פ המבואר בגמ' (סוטה יב, א) שעמרם גדול הדור הי', ובמדרש רבה (פ"א אות יג): "שהי' עמרם ראש הסנהדרין". ועפ"ז יובן דיוק לשונו של הרמב"ם ובמצריים נצטווה (עמרם) במצות יתירות דמעתיק מלה במלה מהמכילתא. ועדיין צ"ע.

ה. ועפ"ז תתורץ ג"כ שאלת הרדב"ז, דקשה לו למה לא מפרש הרמב"ם מה הם המצוות אשר נצטווה בהן, וע"פ הנ"ל מובן, דהרי במקורו גופא לא נתפרש מה הם המצוות, ודו"ק, ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

1) זהו ביאור דברי הלח"מ, ולכאורה לאור הנ"ל ג"כ יתורץ קושיית הלח"מ בסוף דבריו, דמקשה, כיון דנחית הרמב"ם, לפרש ג"כ הדברים שלא נצטוו בהם, ועד"מ ביצחק דהפריש מעשר אע"פ שלא נצטווה, א"כ יגיד הרמב"ם דאברהם קיים הכל, די"ל דיש ג' ענינים בזה, א. מה שלא נזכר בתורה כלל (אף שקיימו האבות כל התורה כולה) וזה הרמב"ם אינו מזכיר כלל. ב. מה שנזכר בתורה, אבל לא בתור ציווי, וזהו אצל השאר ולא מזכיר אצליהם המילים נצטוו, ורק הוסיף, ותקן, וכדומה. ג. מ"ש בתורה בלשון צווי ועד"מ במילה דאברהם ובזה הוא מזכיר הלשון נצטווה. (ובנוגע ללשונו בתחלת ההלכה על ששה דברים נצטווה אדם הראשון עין במדרש רבה בראשית פט"ז אות י' . ועצ"ע).

2) ועיין ספר מראי מקומות להרמב"ם, דשם מציין מקורו של הרמב"ם בהמכילתא.