א. בשוע"ר סי' קסז ס"ז: "צריך שיתפוס הלחם בימינו . . וטוב שיתן עליו שתי ידיו שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת . . ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא, וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה, וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו, וי' תיבות בפסוק ארץ חטה כו'".

ומקורו בטושו"ע על אתר (ס"ד), אבל שם הביאו פסוק נוסף שיש בו י' תיבות – "וי' תיבות בפסוק ויתן לך". וצ"ב, למה השמיט פסוק זה בשוע"ר?

גם בפסוק הקודם לו, יש שינוי: בטושו"ע כתבו: "י' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה", אמנם בשוע"ר כתב "ארץ חטה כו'". וצ"ב בטעם השינוי.

ב. ואולי יש לבאר בזה, ובהקדים:

ראיתי לא' המלקטים שיצא לדון בהלכה זו, האם היא נוהגת גם באכילת מיני מזונות, כי לכאו' גם בהם שייכים "י' המצוות התלויות בפת".

אבל באמת מתוך השו"ע ברור שאינו כן, וכל הלכה זו ש"טוב שיתן עליו שתי ידיו שיש בהן י' אצבעות", שייכת רק בדברים שברכתם המוציא - שהרי ממשיך ואומר "ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא", והרי בברכת בורא מיני מזונות יש רק ט' תיבות - ולא י', וא"כ ברור שאינה בכלל הלכה זו.

ועוד זאת, שגם ה"י' מצות התלויות בפת" אינם שייכים בכל המיני מזונות, שהרי א' המצוות היא מצות חלה, ולא בכל המיני מזונות שייכת מצוה זו - כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שכט.

וא"כ נמצא שהלכה זו שייכת דוקא בפת ממש, שקובעים עליה סעודה ומברכים עליה המוציא.

ג. ולפ"ז יש לבאר את הטעם שהשמיט אדה"ז להפסוק "ויתן לך" בהאי ענינא - ובהקדים שגם בטושו"ע שהביאו פסוק זה, לכאו' צ"ע, למה הביאו את הפסוקים שלא לפי סדרם, כי ב' הפסוקים הראשונים - מצמיח חציר לבהמה, עיני כל אליך ישברו - הם מתהלים, ואילו ב' הפסוקים האחרונים - ארץ חטה ושעורה, ויתן לך - הם מהתורה, ולמה הקדים הפסוקים בתהלים לפני הפסוקים מהתורה?

וגם בהפסוקים שבתורה גופא, הקדים "ארץ חטה ושעורה" שבפר' עקב - לפני "ויתן לך" שבפ' תולדות!

אלא שלפי הנ"ל, שכל ענין הלכה זו שייכת דוקא בפת שקובעים עליה סעודה ולא בשאר מיני מזונות, מובן שההדגשה דמספר עשר וכו' היא (לא בענין דאכילה ותבואה סתם, אלא) בעיקר בענין דמזון וסעודה ממש המשביע את הלב, שדוקא ע"ז מברכים המוציא לחם מן הארץ.

וזהו הטעם לסידור הפסוקים בסדר זה - בהתאם לתוכן הברכה "המוציא לחם מן הארץ":

ראשון הוא הפסוק "מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ" - שהוא ממש התוכן של ברכת "המוציא לחם מן הארץ";

שני לו הפסוק "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" - שתוכנו הוא שהקב"ה מספיק לאדם את צרכי האדם ופרנסתו ההכרחית, שזהו התוכן דאכילת לחם המוכרח לחיי האדם;

ולאחר מכן הפסוק "ארץ חטה ושעורה וגו'" - שתוכנו הוא שבח על ענין הארץ, שהיא המוציאה את הלחם הדרוש לאדם לפרנסתו.

וכד דייקת שפיר, הרי זה ממש לפי סדר התיבות שבברכת המוציא:

התוכן של הפסוק הראשון - "מצמיח חציר לבהמה" - הוא התוכן של תיבת "המוציא";

התוכן של הפסוק השני - "עיני כל אליך ישברו" - הוא התוכן של תיבת "לחם" [שהוא המזון ההכרחי שבשבילו עיני כל משברים לה'];

והתוכן של הפסוק השלישי - "ארץ חטה ושעורה" - הוא התוכן של התיבות "מן הארץ".

ד. ומעתה יובן היטב מדוע השמיט אדה"ז הפסוק "ויתן לך", כי פסוק זה אין תוכנו האי ענינא דברכת המוציא - שהקב"ה מספק לאדם את הלחם ההכרחי לקיומו, אלא אדרבה, ענינו הוא ברכת השפע שהקב"ה משפיע לאדם באופן של מותרות והצלחה יתירה - "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש". וא"כ פסוק זה שייך לכאו' לתוכן שאר הברכות (בורא מיני מזונות, בורא פרי העץ וכו') - שאותם מברכים על הענינים הנוספים על עצם חייו של האדם.

אולם בטור ושו"ע כן הובא פסוק זה, כי לדעתם אף שעיקר הענין כאן הוא ההדגשה על המזון ההכרחי לאדם בשביל חייו שהוא הלחם - ולכן הקדימו הפסוקים שבתהלים כנ"ל, שדוקא הם מבטאים נקודה זו - אבל בכ"ז יש כאן הדגשה גם על היותו של הלחם בא מהתבואה דוקא, ה' מיני דגן, ולכן יש מקום להביא את הפסוק "ויתן לך" שמוזכר בו "רוב דגן" - שממנו עושים הלחם.

ולפ"ז יש לבאר את הנפק"מ גם לענין הפסוק "ארץ חטה ושעורה":

בטושו"ע הביאו הפסוק בלשון "ארץ חטה ושעורה" - והכוונה בזה, שאין פסוק זה בא רק בגלל שבח הארץ שממנה יצא לחם, אלא יש כאן גם את ההדגשה על הדגן - "ארץ חטה ושעורה" - שממנו עושים הלחם;

אמנם לדעת אדה"ז, אין מקום להדגיש כאן את ענין החטה והשעורה כשלעצמם, שהרי מחטה ושעורה עושים גם מיני מזונות. והשייכות של הפסוק לנדו"ד הוא בעיקר מצד ענין הארץ דוקא, מתאים לברכת "המוציא לחם מן הארץ". ולכן שינה אדה"ז וכתב "ארץ חטה כו'" - במקום "ארץ חטה ושעורה" שבשו"ע - להדגיש שאין שייכות פסוק זה כאן מצד ענין ה"חטה ושעורה", אלא דוקא מצד ענין ה"ארץ" שבתחילתו, ושאר הפסוק (גם ה"שעורה") בא באופן של "כו'" בלבד.

ה. ואם כנים הדברים, אולי יש לבאר לפ"ז - בדרך אפשר - דבר נוסף:

לגבי אחיזת המצה בליל הסדר, כתב אדה"ז (סי' תעה ס"ג) "צריך שיאחז שתי השלימות בידו" - יד אחת. וכן בהסידור, בההגדה, כתב שיאחזם בידו - ומשמע ידו האחת. ולכאו' צ"ע, מדוע לא נאמר שיאחז בשתי הידים, כהדין הכללי לגבי ברכת המוציא, שצריך שיתן עליו ב' ידיו?

ולכאו' הי' אפ"ל שבאמת כן הוא, שטוב לשים ב' הידים, אלא שלא נחית אדה"ז לפרט זה, כי סמך על ההלכה הכללית שבזה - אבל בהגדת רבינו משמע שהוא בדיוק, כי העתיק שם ש"כל דבר שמברך עליו לאכלו צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך", ולא הביא פרט זה שטוב לשים ב' הידים. [ולהעיר שבהפיסקא לפנ"ז ד"ה נוטל הפרוסה בידו כו' מדייק "מניח ידיו" – לשון רבים, לפי הענין שם; וגם מזה משמע שזה שכ' כאן רק "ידו" הוא בדוקא]. וא"כ צ"ע, מדוע באמת נאמר שלא חל כאן ההלכה שטוב לשים ב' הידים על הפת?

אלא שע"פ האמור, שענין זה דנתינת ב' הידים - י' אצבעות - שייך בדוקא להפת הסועדת את הלב ומוכרחת לחיי האדם, שלכן שייך זה לתוכן הפסוק "עיני כל אליך ישברו לתת להם את אכלם בעתו" וכו', מובן שאין מקום להנהגה זו ביחס להמצה, כי המצה לא באה לסעוד את הלב ולהשביע וכו', אלא באה בתור מצוה מיוחדת. ולכן הוי ביחס לעניננו כמו 'מותרות', שהם לא שייכים לענין זה של י' האצבעות - וע"ד מיני מזונות וכו'.

וגם בפשטות, כיון שהי' אצבעות מכוונות כנגד הי' תיבות שבברכת המוציא, הרי כיון שכאן מברכים גם ברכת אכילת מצה, ובה הרי יש יותר מי' תיבות [ובוודאי שכאשר מצרפים את ב' הברכות יחד יש הרבה יותר מי' תיבות], הרי מובן שאין נדו"ד שייך לחשבון זה של י' אצבעות.

ו. אלא שלכאו' את"ל כך, שכיון והוי מצוה מיוחדת לכן אין זה נחשב פת רגילה ומוכרחת ששייכת לענין די' אצבעות דוקא, וכן בגלל שמברכים כאן ברכה נוספת – הרי לכאו' כך יהיה גם לגבי אכילה בסוכה בליל א' דחה"ס, שכיון ומברכים ברכה מיוחדת ונוספת: לישב בסוכה, והוי מצוה מיוחדת, הרי שלא יהיה שייך באכילה זו האי דינא שטוב שיתן י' אצבעות.

אבל בקל יש לחלק בין הענינים, כי המצוה דסוכה אינה מתקיימת רק על ידי אכילת הפת, אלא הברכה דלישב בסוכה קאי על כללות הישיבה בסוכה, כפשוט, ואכילת הפת היא רק פרט בהענין וכו'. וכמו שרואים בפועל, שמברכים הלישב בסוכה בשעת הקידוש, ועל הפת מברכים המוציא בלבד.

וגם בתוכן הענין, עיקר הענין דישיבה בסוכה אינו לעשות פעולות נוספות - כמו באכילת מצה, שהמצוה היא לאכול אכילה מיוחדת של מצה - אלא שאותן פעולות גופא שעושים בכל השנה יש לעשותן בתוך הסוכה, "תשבו כעין תדורו", ולכן בזה לכאו' כן שייך הדין של י' אצבעות, וכמו שהוא בכל השנה כולה.

ועצ"ע בכ"ז.