בשו"ע רבינו סי' שו ס"ה כתב: "אמירה לנכרי לעשות בשבת היא שבות מדברי סופרים אע"פ שאמר לו קודם השבת". ודין זה נאמר כבר בסי' רמג ס"א שאיסור אמירה לנכרי הוא גם באומר לו מקודם השבת לעשות בשבת, ושם נתבאר הטעם, "שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראל" ו"מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא".

והנה בב"מ (צ, א) מיבעיא להו: "מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה (דישה שלך – רש"י) מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא". וקושיית הגמ' צ"ב, דמאי קס"ד להקל באיסור לאו, הרי מבואר לענין רבית (שם עא, ב) שיש שליחות לנכרי לחומרא, הרי דגם באיסור שאינו איסור סקילה אמרינן אמירה לנכרי שבות? וכן הקשה בשו"ת פני יהושע (יו"ד ס"ג) על שיטת רש"י (שם) דקיי"ל שיש שליחות לנכרי לחומרא.

ותירץ הבית מאיר (אה"ע ס"ה) דשליחות לנכרי לחומרא הוא איסור קל (בבחי' חומרא) ופשיטא להו להש"ס דהחמירו כן רק באיסור שבת שהוא איסור סקילה או באיסור רבית דעובר בו משום חמשה לאוין (מכילתא משפטים פי"ט). ואיבעית הגמ' הוא אם יש לאסור אמירה לנכרי גם באיסורי לאוין מטעם "אמירה לנכרי שבות" שהוא דין חמור.

ויסוד דבריו ששליחות לנכרי לחומרא הוא איסור קל, הוא מדיוק בלשון רש"י (שבת קנג, א), דתנן התם: "מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי (מבעוד יום – רש"י)", ובגמ' שם: "מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי (והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת – רש"י)? קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים".

ויש לדייק למה פי' רש"י דשאלת הגמ' הוא מדין שליחות, הו"ל לפרש "והרי אמירה לנכרי שבות" שהוא לשון השגור בש"ס בכ"מ (שבת קנ, א וש"נ). וביאר הבית מאיר דאמירה לנכרי שבות הוא דין בשבת דוקא ולא בערב שבת, ועל כן פי' רש"י דשאלת הגמ' הוא מדין שליחות לנכרי לחומרא שנוהג אף בערב שבת.

וממה שהתירו ליתן כיסו לנכרי מבעוד יום דוקא מוכרח דאיסור אמירה לנכרי בע"ש הוא איסור קל כיון דאין בו אלא משום שליחות לנכרי לחומרא, ולכן הקילו בו חכמים. אבל בשבת דאיסורו (גם) משום אמירה לנכרי שבות שהוא איסור חמור לא הקילו בו רבנן ולא חשו לאין דאדם מעמיד עצמו על ממונו. ועפ"ז ביאר מה שלא התירו אמירה לנכרי בדליקה שנפלה בשבת (שבת קכא, א) דאיסור אמירה לנכרי בשבת יש בו משום שבות והוא איסור חמור, ורק במי שהחשיך מבעוד יום הקילו וכנ"ל. ע"כ תוכן דברי הבית מאיר.

אבל מדברי רבינו כאן חזינן דס"ל דגם באמירה לנכרי קודם השבת יש בו משום "אמירה לנכרי שבות" ודלא כהבית מאיר. וא"כ הדרא קושיית שו"ת פני יהושע לדוכתא: מאי קס"ד בגמ' דאמירה לנכרי שבות הוא רק בשבת ולא באיסורי לאוין, הרי בכל אופן יש לאסור משום שליחות לנכרי לחומרא1?

ומצאתי בחת"ס (חו"מ סי' קפה) שביאר שאלת הגמ' באופן חדש. והוא דפשיטא ליה להש"ס דאסור לומר לנכרי "חסום פרתך ודוש בה דישה שלי" משום דיש שליחות לנכרי לחומרא בכל התורה כולה גם באיסורי לאוין. אבל איבעית הגמ' היא באומר "חסום פרתי ודוש בה" היינו דישה של נכרי (וכמו שפירש רש"י), דבאמירה זו אין הגוי נעשה שלוחו שהרי עושה בעיקר בשביל עצמו ואפילו בישראל אין כאן שליחות. ואיבעית הגמ' הוא האם אסרוהו מכל מקום משום "אמירה לנכרי שבות". ע"כ דבריו.

ועדיין צריך ביאור דאם אין באמירת חסום פרתי ודוש בה משום שליחות לנכרי לחומרא, מאיזה טעם אסרוהו. ומדברי רבינו (הל' שאלה ושכירות וחסימה סי' כט וסי' שז סעי' לה) מבואר שאסרוהו משום שהוא "נראה כשלוחו": דאף שאומר לנכרי לדוש דישה שלו, מ"מ "כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו [היינו בפרתו של ישראל] הרי זה נראה כשלוחו". והוא כעין גזירה לגזירה, דאם יתירו לו זה יבוא לומר לנכרי באופן שנעשה שלוחו ממש. וכן מצינו דינים רבים בהלכות אמירה לנכרי שאינם אסורים משום שליחות לנכרי לחומרא אלא משום "נראה כשלוחו". ושם "אמירה לנכרי שבות" כולל גם דינים אלו. ואיבעית הגמ' הוא האם אמרינן אמירה לנכרי שבות דוקא לענין שבת אבל באיסורי לאוין אין איסור אלא בשלוחו ממש וא"כ מותר לומר חסום פרתי ודוש בה דישה שלך, או דלמא לא שנא.

וע"פ כל הנ"ל יש לנו יסוד חדש בדיני אמירה לנכרי, והוא ששליחות לנכרי לחומרא כולל רק שליחות ממש, ואמירה לנכרי שבות הוא שם יותר כללי ובא לרבות גם שאר הדברים שאסורים באמירה. והדברים מוכרחים למעיין2*.