אחת מהשאלות הגדולות שמתעוררות בזמנינו, ובפרט בבתי חב"ד, היא, שישנם אנשים שמקיימים בריתות ע"י רופאים יהודים שאינם שומרי תורה ומצות לע"ע או ע"י מוהלים המשתייכים לזרם הרפורמי או הקונסרבטיבים.

והנה עיין בשו"ע יו"ד סי' רסד ס"א: "הכל כשרים למול אפי' עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם יש ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכולם [הגה"ה: וי"א דאשה לא תמול וכן נוהגין להדר אחר איש]. אבל עובד כוכבים אפי' הוא מהול לא ימול כלל ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שניה. [הגה"ה: וי"א דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית, וכן עיקר. מומר לכל התורה כולה או שהוא מומר לערלות דינו כעובד כוכבים]".

והנה בתחילה יש לברר כוונת הרמ"א במה שהוא כותב ש"מומר לערלות דינו כעכו"ם" ובסוגריים הוא כותב שכן משמע בש"ס פרק ב דע"ז ובטור כו' - האם הרמ"א מדבר רק במומר לערלות להכעיס או האם כוונתו לכלול גם מי שאינו חושש להמצוה, גם צריך לברר כוונתו במה שהוא כותב שכן משמע במס' ע"ז.

והנה עיין בשוע"ר או"ח סי' לט ס"א בנוגע לכתיבת תפילין ומזוזות שמביא רבינו שתי דעות בנוגע לפסול של תו"מ הנכתבים ע"י מי שאינו חושש למצוה אחת, לפי רש"י והב"י איש כזה פסול מדאורייתא מכיון שהוא פורק עול, ודאי אינו מאמין בהמצוה, ובנוגע לכתיבת תו"מ כתיב "וקשרתם" "וכתבתם" כל שישנו בקשירה דהיינו שמוזהר עליה ומאמין בה ישנה בכתיבה. ולפי הר"ן, הפסול במומר לעבירה אחת לפי שאינו חושש עליה, הוא מדברי סופרים שהחמירו עליהם חכמים לעשותם כנכרים הואיל ופרקו מעליהם עול מצות.

וא"כ לפי שתי הדעות נקרא איש כזה פורק עול מצוות, וא"כ מסתבר לומר שכשכותב הרמ"א מומר לערלות דינו כעכו"ם כוונתו לכלול בזה כל מי שפורק עול המצוה אפילו אם אין כוונתו להכעיס.

ובאמת כן מוכח מהש"ך סי' רסד סק"ד דעל הא דכתב הרמ"א שמומר לערלות דינו כעכו"ם כותב הש"ך: "כלומר לענין מילה דינו כעכו"ם אבל לשאר דברים מומר לערלות לא הוה כעכו"ם, דמומר לדבר אחד לא הוה מומר לכל התורה כו'", וא"כ מוכח שהש"ך סובר שאינו מדובר במומר להכעיס מכיון שבמומר להכעיס הדין הוא שפסול לכל התורה כולה עיין יו"ד ס"ב.

והנה הרמ"א (סי' רסד) כותב שבמומר לערלות דינו כעובד כוכבים ובסוגריים כתב: "כן משמע בש"ס פ"ב דמס' עבודה זרה", ולכאורה הכוונה היא להא דאיתא שם כז, א "אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה למ"ד 'ואתה בריתי תשמור' איכא ולמ"ד 'המל ימל' ליכא". ע"כ.

משמעות הגמ' היא דרק במקרה שהמוהל אינו נימול משום ש'מתו אחיו מחמת מילה' הרי הוא כשר למול אם ילפינן מ"אתה את בריתי תשמר" אבל לא במקרה שהוא מומר לערלות.

והאמת היא שדעת התוס' בד"ה 'איכא בנייהו אישה' אינו כן, דלדעתו "מומר לערלות מקרי בן שמירת ברית הוא אם יחפוץ" וע"כ סובר התוס' שמומר לערלות כשר למול.

ועי' בביאור הגר"א על הרמ"א שהוא כותב: "אבל תוס' כתבו להיפך". עכ"פ דעת הרמ"א אינה כהתוס', ובפשטות י"ל שמשום שלדעת הרמ"א שיטת הגמרא היא שמומר לערלות אינו ראוי למול משום שאינו בכלל לשמור - "ואתה את בריתי תשמור" וכה"א של תוס' הנ"ל וכמו שמצינו בגיטין מה, א, משום שנאמר "וקשרתם" "וכתבתם" כל שישנו בקשירה ישנה בכתיבה.

וכמו כן כאן, במילה, כיון שאינו בכלל "ואתה את בריתי תשמר" ע"כ אסור למול אחרים. ונראה לומר שדעת הרמ"א שאפילו למ"ד שהמקור לפסול עכו"ם הוא משום 'המל ימל' מ"מ גם הוא יודה שאם הוא פורק ממנו עול של תו"מ לא הוה בכלל "ואתה את בריתי תשמר" ואינו ראוי למול אחרים. עכ"פ התברר מה שהרמ"א כתב בסוגריים שמשמעות הגמרא היא שמומר אינו ראוי למול אחרים.

והנה עיין בהגהות רע"א ליו"ד סי' רסד ד"ה 'מומר לערלות' שהקשה על הרמ"א מדברי התוס' הנ"ל דמומר לערלה הוי כמאן דמהיל ולרבי יוחנן כשר וכיון דאנן ה"ל דאישה כשרה למול כמ"ש הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור כו' ועכ"פ אם מילה א"צ להטיף דם ברית וממילא ה"נ במומר לערלות, כן עיין שם.

אבל לפי דברינו אפילו מאן דאמר דילפינן מ'המל ימול' יסבור שמומר לערלות אינו יכול למול אחרים.

ועיין בסוף דברי הרע"א שהוא כותב וביותר דאף במומר לכה"ת נראה דדעת תוס' להכשיר דלפי תירוצם (שמומר לערלות) מקרי לשמרי ברית אם יחפוץ ממילא גם במומר לכל התורה כולה הכי הוא.

עכ"פ כיון דדברי תוס' ברורים דמומר לכל התורה כולה כשר כו' וא"כ ממילא למה דקיי"ל דאישה כשרה ה"נ במומר לכה"ת א"כ עכ"פ בדיעבד במל דדעת הרמב"ם דאפילו בעכו"ם א"צ להטיף דם ברית יש לסמוך עכ"פ ע"ז במומר כו' והגרעק"א ממשיך לומר שאפשר שגם הרמ"א יודה לזה.

אבל נראה לומר שדעת הגרעק"א הוא חידוש גדול. רעק"א סובר שלפי דעת תוס' שמומר לערלות יכול למול כמו כן מומר לכל התורה כולו הוה בכלל "ואתה את בריתי תשמור" אם ירצה, אבל כשנדקדק בדברי רבינו בהלכות תפילין סי' לט נראה שיש חילוק גדול בין מומר שאינו חושש למצוה אחת למומר לכה"ת. דבמומר לכה"ת ובמומר להכעיס כותב רבינו שהך יצאו מן הכלל ומשום זה יש להם הדין של נכרי לכל דבריו משא"כ במומר שאינו חושש למצוה אחת שאינו פסול לכל עניני תורה שלא יצא מהכלל. וא"כ גם לדעת התוס' נוכל לומר שרק במומר לערלות - שאינו חושש להמצוה - כיון שלא יצא מן הכלל ע"כ סובר תוס' שנקרא "אתה את בריתי תשמר" אם ירצה, אבל מהיכי תיתי לומר שדעת תוס' שגם במומר לכה"ת "שיצא מן הכלל" שגם עליו נאמר שהוא נכלל ב"ואתה את בריתי תשמר" אם ירצה, ומהיכי תיתי לעשות מחלוקת גדולה כל כך בין תוס' להרמ"א והש"ך, וע"כ דברי רעק"א הם חידוש גדול. וכיון שהרמ"א כותב בפשטות שמילת עכו"ם אינו מועלת ומומר לערלות דינו כעכו"ם, א"כ מסתברא שנקטינן כהרמ"א.

(ובכלל צריך בירור בדברי הגרעק"א האם כוונתו שגם מומר להכעיס או מומר לחלל שבת כשר למול משום שהם נכללים ב"ואתה את בריתי תשמור" אם ירצו.)

והנה במוהל רפורמי או קונסרבטיבי שהם מחללי שבת, הרי הם מומרים ומילתם אינה כשרה לפי דעת הרמ"א ואפילו אם יש להקל מצד תינוק שנשבה, אבל אם הם אינם מאמינים במצות מילה שהיא מסיני א"כ קשה לומר עליהם שהם בכלל ו"אתה את בריתי תשמור", וא"כ במקרה שתינוק נימול ע"י מוהל כזה לכאורה צריך להטיף ממנו דם ברית.