נשאלתי מפני מה לא נגע אדה"ז בשו"ע שלו וכן ב'לוח ברכת הנהנין' וב'סדר ברכת הנהנין' שבסידורו, בנושא הברכה על ריח הטבק - שלמעשה נהוג שאין מברכין עליו. וכבר התלבטו אחרונים בטעם הדבר, אם מפני שנקרא "אין לו עיקר" כמ"ש האשל אברהם מבוטשאטש בסי' רטז, או מפני שעיקר ההרחה היא לפתוח את דרכי הנשימה כמ"ש הבית מאיר שם. ועצ"ע. אמנם מסקנת שניהם היא, שטוב שלא להריחו אלא אם מתכוונים לפטור זאת בברכת בושם אחר, או בברכת שהכל. והעולם (וגם אנ"ש) אינם נזהרים בזה כלל. ומעניין אם ידוע מנהג רבותינו נשיאינו בזה במשך הדורות (מלבד הבא להלן).

והרי הרחת הטבק היתה רווחת בזמנו (ובפרט בין תלמידי הבעש"ט וממשיכי-דרכם, ויש כמה סיפורים ע"ז), ראה סה"ש תש"ב עמ' 90 שבעל-תשובה נתן לאדה"ז במתנה קופסת טבק, ולא השתמש בה באומרו "אבר אחד יש באדם שאינו בעל-תאווה, וגם אותו רוצים לפטם בתאווה", אלא הפריד את המכסה והשתמש בו לכוון את התפילין-של-ראש (ראה גם בלקו"ש ח"ג ס"ע 853).

ולכאורה היה מקום לפסוק בזה כמו שפסק בקשר לפלפלין וזנגביל כתושין, וכן בריח טוב של לחם חם, שיש ספק בברכתם: "נכון למנוע שלא להריח בהם" (סדר ברה"נ פי"א ס"ט. וכן באתרוג של מצוה כל ימי החג, שם סוף ה"ח) ואף ב"ריח טוב שאין לו עיקר כגון בגדים המוגמרים" פסק "וטוב לחוש ולמנוע מלהריח בהם" (שם הל' יא. ואגב, צריך ביאור בהבדלי הלשונות שביניהם).

אמנם, הרבי כתב (אג"ק כרך טו עמ' תלט. לקו"ש כרך כט עמ' 422): "כמדומה, ממעט אדה"ז להביא דינים שלא נתפרשו בספרים שלפניו (וע"ד הרמב"ם). בפרט אותם שאין רגילים "במדינתנו" . . (...ואולי מטעם זה לא הביא ברכת הקשת בברה"נ שבסידור)". אבל עדיין יש לדון ע"פ פסיקותיו בנושאים דומים, איך עלינו לנהוג בעניין זה בפועל.