כתבו ה'ארחות חיים' וה'אבודרהם' בשם הירושלמי "כל כל ברכות המצות בעמידה" (הביאו הב"י ואדה"ז ס"ח דלקמן).

והק' האחרונים דמש"נ ברכת להפריש חלה שמברכת בישיבה (חלה פ"ב מ"ג) וכתבו הרבה אחרונים דלא בעינן ברכת מצות מעומד אלא בהנך שעיקר מצותן מעומד, אבל מצוה המתקיימת בישיבה ברכתה נמי בישיבה (א"ר ס"ח, פמ"ג סי' תלב, פנ"י מגילה כא ועוד).

ולפי"ז מובן גם שברכת מצה ומרור, וכן לישב בסוכה נאמרין בישיבה שהרי מצוותן מתקיימת בישיבה ולכן גם ברכתן בישיבה, ורק בהנך מצות שמתקיימים בעמידה ברכתן גם בעמידה.

וביסוד הדבר נראה דמה דבעינן עמידה בברכת המצוות אי"ז מדיני הברכה שהברכה עצמה טעון עמידה, אלא הוא חלק ממעשה המצוה דלא רק עשיית המצוה עצמה נעשית בעמידה אלא גם ברכתה לפניה נאמרת בעמידה1, ואם בירך בישיבה חיסר בזה בעצם מעשה המצוה, ולפי"ז רק בהנך מצוות דטעונין עמידה הוה ברכתה נמי בעמידה משא"כ חלה מצה ומרור וכו' דאין בהם עמידה כלל גם ברכתן בישיבה.

אכן להמג"א ואדה"ז דרך אחרת בכ"ז דז"ל אדה"ז ס"ח ס"ג: "כל ברכות המצוות צריך להיות מעומד חוץ מברכת השחיטה והפרשת חלה שאינן מצות כל כך שאינו עושה אלא לתקן מאכלו, אבל עשיית המצוה עצמן יש מהן שאי"צ להיות מעומד ויש מהן שצריכין מעומד כאשר יתבאר כל או"א במקומן בס"ד", עכ"ל, והוא ממג"א סק"ב.

ומבואר דלא איכפת לן אם מתקיימת המצוה בעמידה או בישיבה, ולא סב"ל בהך כללא "כדרך עשייתן כן הוא אופן ברכתן אם מעומד מעומד, ואם מיושב מיושב"2, אלא שתלוי בגודל החיוב ובהנך שאינן מצוות כל כך ואינו עושה אלא לתקן וכו' ברכתן בישיבה.

ולכן פסק המג"א בריש סי' תרצ "קורא אדם את המגילה בין עומד ובין יושב, אבל הברכה תהי' בעמידה", והראה מקום לס"ח (שם סק"א) ועד"ז כתב אדה"ז בהלכות תפילין סי' כה סעי' כז (משא"כ בסידורו): "ולכתחילה טוב לנהוג שתהא ההנחה על הקיבורת מיושב והברכה והקשירה על הקיבורת תהי' מעומד כמו שנת' בס"ח שכל ברכות המצוות צ"ל מעומד", עכ"ל. והוא כשיטתם דגם מצוה המתקיימת בישיבה מ"מ ברכתה צ"ל בעמידה, וא"כ צ"ב מהו הגדר דעמידה זו, ומש"נ מצה ומרור וסוכה שברכתן בישיבה, ומצאתי שכבר העיר ע"ז השפ"א במגילה דף כא, וכן הגאון האדרת בקונטרס 'ואלה יעמדו', אך לא נתיישב שם.

[ואכן הנך אחרונים דלעיל פליגי ע"ז וס"ל שמגילה הנקראת בישיבה (ביחיד) גם ברכתה בישיבה, עי' פנ"י מגילה שם א"ר פמ"ג סי' תרצ ארצוה"ח (להמלבי"ם) ס"ח ועוד.]

ואשר נראה בזה דס"ל דעמידה בברכות המצוות אינה מדיני מעשה וקיום המצוה עצמה, דלא שייך לעצם מעשה המצוה לברך בעמידה, ורק מפני כבוד המצוה בכלל בעינן ברכתה בעמידה, והוא חובת הגברא לכבד המצות ע"י שמברך עליהם בעמידה, אך לא מיתוסף במעשה מצוה זו, ולכן לא איכפת לן איך מתקיימת המצוה בעמידה או בישיבה, ועיקר דין זה נאמר במצות שחובה על האדם לקיימן אבל הנך "שאינן מצות כ"כ שאינו עושה רק לתקן מאכלו" בהם אי"צ עמידה כלל.

ולפי"ז אולי י"ל דשאני מצה מרור וסוכה שעיקר קיומן הוא דוקא ורק בישיבה (הסיבה וכו' משא"כ במגילה) א"כ כאן כבודה לברך בישיבה ודו"ק, אך בפשטות יותר נראה ע"פ מש"כ אדה"ז בסי' תעג סעי' מח וז"ל: "אע"פ שקריאת ההלל היא מעומד, מ"מ ההלל שבלילה זה קורין אפי' מיושב לפי שכל מעשה לילה זה הוא דרך חירות לפיכך אין מטריחין אותו לעמוד". עיי"ש.

והנה הצ"צ בפסקי דינים (עמ' תז) הק' על עצם הדין דברכת המצות צ"ל מעומד, דא"כ למה בעינן לימוד מיוחד (סוטה דף לח) בברכת כהנים "לשרתו ולברך בשמו" דברכת כהנים בעמידה, דמשמע רק ב"כ ולא שאר ברכות המצות, הרי כבר ידעינן דכל ברכת המצות בעמידה עי"ש שהניח בצ"ע.

ולהנ"ל י"ל דאכן כאן נתחדש דבעינן עמידה משום עצם מעשה נ"כ והוא חלק מקיום מצוה זו, וכמבואר באדה"ז סי' קכח סעי' כג שהביאו בחדא עם שאר דיני נ"כ "אין מברכין אלא בלה"ק, ובעמידה, ובקול רם ובנ"כ" עי"ש. הרי לן שעמידה בנ"כ מדיני נ"כ הוא, ולא ענין כללי לכבד המצות. ונמצא דבעינן עמידה בנ"כ משום תרתי, חדא דין הכללי דבכל ברכת המצות בעמידה משום כבוד המצוה, ושנית דין חדש דנ"כ צ"ל בעמידה ונלמד מלשרתו. [ועד"ז מבו' ברמב"ם לענין ספה"ע הל' תו"מ פ"ז הכ"ג ודו"ק. ועי' מש"כ בס' גנזי חיים סי' לח שם. ומש"כ שם בשם אדה"ז ה"ה ברמב"ם שם].